חסר רכיב

עליזה שילר

עליזה שילר
- כ"ז חשון תש"פ
05/07/1926 - 25/11/2019
עליזה שילר

עליזה שילר, הוקרא בהלוויה
מתוך ראיון עם לאה הישראלי 7.6.95

נולדתי בתל אביב, 1926, בחמישה ביולי. הורי היו חלוצים בארץ – הם עלו בשנת 1924. 
הורי היו חברי תנועה שניהם, והקשר ביניהם נולד בתנועה בצ'כיה. כשהקבוצות שלהם עלו לארץ, הם נסעו להכשרה בהולנד, ועשו כעין הכשרה ליחידים. נדמה לי שאז הם כבר היו נשואים.
אימא עדיין לא ידעה אז עברית טובה, אבל העברית של אבא כבר הייתה טובה מאוד. אמרו שהיא לא לומדת מספיק מהר עברית, ולכן לא קיבלו אותה לקבוצה. הם עברו לכפר גלעדי. אבל היה ידוע ששם היה קשה מאוד להיקלט... והם לא הצליחו להיקלט. הם עברו לתל-אביב. כשהם היו בת"א אימא הייתה כבר בהריון. אבי עבד בבניין.
כשנולדתי, לחצו הורי אבי ואמי על הוריי שיחזרו, כי הרעיון של ציונות לא ממש נתקבל על ידם. לאימא שלי, שהייתה מאוד צעירה. בת 23, בלי העזרה של קיבוץ, ובלי הורים, לא היה קל, והורי החליטו לחזור לשנה לצ'כיה. כמו שקורה, הירידה לא הייתה לשנה. אני הייתי בת שישה שבועות, השנה שנת 1926. 
נולד לי אח כשהייתי בת שמונה.
בבית היו הרבה ספרים, אבל לא ביהדות. אני תמיד ידעתי שאני יהודייה. בגיל 6, כשהלכתי לבי"ס צעקו לי: "יהודייה", ואני זוכרת שעניתי להם: "אני יהודייה ואני גאה על-כך"!
אני זוכרת שבחג המולד מאוד נהניתי מעץ האשוח שהיה בבתים של החברות שלי. גם אצל העוזרת שלנו עמד עץ אשוח, והלכתי לראות אותו. עם הכיתה הלכתי הרבה לכנסיה, אבל אף-פעם לא ירדתי על הברכיים. כשהיינו הולכים בביה"ס לכנסיה, הנמכתי את עצמי איך שהוא, כך שלא אהיה יוצאת דופן. את זה כנראה הבנתי דרך אימא שלי, שחינכה אותי להיות יהודייה, אבל בלי שאבלוט. 
סיפור אני זוכרת מאותה תקופה, קרה כשהייתי בת 10. באתי הביתה וראיתי עץ אשוח עומד בבית שלנו. כולם עמדו מסביב וחיכו שאני אשמח, ואני צעקתי: "תזרקו את זה מפה, אני לא רוצה את זה בבית שלי". אני לא יודעת להסביר את התגובה הזו שלי, כי בעצם לא היה שום חינוך יהודי בבית. ידעתי שנולדתי בפלשתינה, הייתה קופסא של קרן קיימת - "אימי" - זו הייתה קופסא קטנה, שקיפלו בתוך הכיס ואיתה אספו כסף.
סבתא הייתה הדמות הכי חשובה לי, היא פינקה אותי, ואני זוכרת שאימא הייתה תמיד אומרת לה שלא תפנק אותי. היו לי חוויות ילדות יפות - אני זוכרת טיולי שבת עם ההורים, כשאני הולכת לפניהם, והם הולכים מחובקים ושרים. יש לי הרגשה שמה שהציל אותי יותר מאוחר במלחמה, היו אותם זיכרונות ילדות יפים, שהם כל-כך משמעותיים לגבי ההמשך. 
אני זוכרת שציירו על הבית שלנו צלבי קרס. אילו היו סימנים ראשונים, אבל היו עוד: שרו את השירים של הנאצים, ואני לא קיבלתי זאת, וגם העזתי להגיד שלא צריך לשיר בבי"ס שירים נאציים. המורה שלי שנאה אותי על-כך שהתקוממתי. הנאומים של היטלר ברדיו מהדהדים לי עדיין באוזניים. 
בשנת 39 נסענו לפראג. הגענו בחורף, וב-15 במרץ הייתה הפלישה לפראג. קשה לי לשחזר את היום הזה, על-אף שאני זוכרת אותו.
התחילה תקופה קשה מאוד, אבל לא חשבו על מוות. התחילה ריצה לקונסוליות שונות כדי לקבל וויזות. אבא שלי התעקש שמגיע לו אישור עלייה בלי כסף, את הסרטיפיקט הוא לא קיבל, ויותר מאוחר כבר לא היה לו כסף לקנות אותו. זאת הייתה תקופה מאוד קשה. 
בפראג גרנו באזור שממנו הוציאו את היהודים מהר מאוד, ובמקומם אכלסו את הרובע בגרמנים. היינו צריכים לעבור משם, ושוב כמובן ביחד עם הסבתא. אנחנו עדיין לא מפחדים ללכת ברחוב, על-אף שברוב המקומות לא ניתן היה ליהודים להיכנס. 
ההורים היו מאוד מודאגים. אחי ואני היינו צריכים להישלח לאנגליה, ופתאום אני רואה את אבא רץ אלינו ואחריו אימא וסבתא, והוא אומר לנו: "אתם לא נוסעים לאנגליה כי אנחנו כולנו נוסעים לניו-זילנד". הוא קיבל אישור כניסה לשם בזכות היותו אגרונום. וכך, לא יצאנו לאנגליה, אבל הגסטפו כבר לא נתן לנו לצאת לניו-זילנד. ואז מתחילה מדיניות הטלאי הצהוב. 
יעקב אדלשטיין פנה לאבא שהוא יצטרף אליו לטריזנשטאט. הייתה הבטחה מטעם ההנהגה היהודית שהמשפחה תוכל להישאר בחורף בפראג. אבא יצא ב-4 לדצמבר לטרזין, ואנחנו נשלחנו כשבועיים אחריו. ההבטחה לא קוימה. 
אחר-כך התחילה לפעול חממה, ואבא ניצל את המעמד שלו - הוא נתן לי אישור יציאה מהקסרקטין, ואני הלכתי לחממה הזו. שם פגשתי את רפאל, שהיה לאחר מכן בעלי הראשון. הם נורא כעסו שהופעתי שם, כי הם לא רצו ילדה, הם רצו פועל. הילדה הזו נעשתה אחת הפועלים הטובים שלהם, את זה אני צריכה להגיד לזכותי... והם גם השלימו מהר מאוד אתי, וזה גם מה שהציל אותי. המקום התפתח מהר. ובשבילי האפשרות לעבוד בחקלאות, ולקבל הכשרה לקראת העלייה לפלשתינה (אז עוד לא דיברו על ישראל), ונוסף לכך גם לצאת מן הקסרקטין, זו הייתה הצלה.
כשאח שלי חלה בשחפת התחלתי לגנוב אוכל. לפני-כן לא עשיתי זאת אף-פעם, אך המציאות הובילה אותי לעשות זאת. את האוכל החבאתי איך שהוא, וגם בזה הצטיינתי... הייתי תמיד רזה, כך שהייתי יכולה להוסיף נפח בלי לעורר חשד. עבדנו קרוב לשער, ואם היו בדיקות גוף, היינו רואים זאת.
אני התחתנתי בטרזין. חיתן אותנו האח של סבתי, שכבר הזכרתי שהיה רב. גם במשפחת אמי היה רב, בן-דוד שלה, וגם הוא השתתף בטקס. רפאל ידע לנגן, והייתה רביעייה שניגנה בחתונה. זה היה ביום ההולדת ה-18 שלי. זה היה יום גשם שקשה לתאר. כל הבחורות חזרו מן השדות, וכולם עם כלי העבודה ובגדי-עבודה השתתפו. כיבוד לא היה. ועל חדר-משפחה בכלל לא דובר. הסיבה שבגללה התחתנו הייתה שאם יהיה טרנספורט נישלח ביחד, ולא אשלח עם ההורים, אלא אתו. הוא היה איש מעניין, ואני הייתי מאוהבת בו. הוא ניגן על ויולה. בתוך החדר שבו גרה כל המשפחה שלי עם הסבתא, גרנו שנינו. 
בספטמבר נשלחו טרנספורטים אחד אחרי השני, ובאחד מהם היה אבא. אני ליוויתי אותו. לא ידענו מה בדיוק המטרה, אבל משהו אולי הרגשנו. אמרו לנו שפותחים מחנה חדש... הטרנספורטים הראשונים היו רק של גברים. בבוקר שלמחרת, אחרי שאבא נשלח, הלכתי לבקר את אימא, ואבא היה בבית. הוא הצליח להתחמק, ולא נשלח. אפילו ההנהגה עדיין לא ידעה לאן שולחים את האנשים. בפעם הבאה שהוא נשלח הייתה כבר כל המשפחה אתו. אני אומרת את זאת באירוניה, אבל הייתה הרגשה שהעיקר הוא לא להפריד בין בני המשפחה. אני כבר הייתי תחת שמי החדש - זיסמן, ולא נשלחתי אתם. אותנו השאירו בגלל שלרפאל היה תפקיד חשוב בשדות. הוא היה אגרונום, ועוד לפני-כן היה לו ניסיון חקלאי. 
יש לי עד היום פתק שאבא כתב לי כהכנה לבאות, ובו סימנים מוסכמים לגבי הקורה אותם: היה לנו מן קוד שאם יש נקודה בצד ימין למעלה זה אומר שכולנו ביחד, ועוד סימנים כאלו. הוא לא כתב אף-פעם. הגיעו לטרזין לפעמים מכתבים, אבל מהם לא שמעתי כלום. לא ידעתי עליהם כלום. ב-20 באפריל התחילו לחזור לטרזין אנשים מברגן-בלזן וכאלו שעברו באושוויץ, וגם כאלו שניצלו ממצעדי המוות, הם באו ברגל וברכבות. את הרכבת הראשונה שנכנסה, רכבת-בהמות, ראיתי כי עבדתי בקרבה. הסתכלתי, ואז שמעתי מישהו קורא לי, שאלתי אותה: "מי את?" זו הייתה החברה הכי טובה שלי שנשלחה כמה חודשים לפני-כן. אי-אפשר היה להכיר אותה, אי-אפשר. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא אראה יותר את אימא. כשראיתי את הראש הזה הבנתי שאימא לא תחזור. עם האנשים האלה נכנסתי למקום שבו הורידו אותם. קודם רחצנו אותם, הם הגיעו במצב שאי-אפשר לתאר. הם שחו בתוך הצואה שלהם. אני נכנסתי לשם ולא יצאתי כשבועיים. אולי פעם אחת יצאתי כדי לשאוף אוויר. כל הזמן הייתי לידם, וטיפלתי בהם. בלילה הראשון מתו לי 11 אנשים. זה היה המפגש הישיר שלי עם מוות. לא עניין אותי שום דבר, רק להיות אתם, ולעזור להם. לא הייתה שם שום עזרה מקצועית, עשיתי מה שהבנתי. טיפלתי בהם כמה שיכולתי. הייתה שם בחורה שאמרה לי: " אני כל-כך שמחה לראות פנים צעירות", ואז היא שאלה אותי: "בת כמה את חושבת שאני?" ועניתי לה שאני לא יודעת, חשבתי אולי בת 70, אבל לא אמרתי לה, ואז היא ענתה לי שהיא בת 24. המראות היו קשים ביותר. אותה בחורה אמרה לי: "מחזיקי לי את הרגליים, אני מתרוממת, אני מתרוממת"... החזקתי לה את הרגליים, וככה היא הלכה. היו שם שתי בנות עם אימא שלהן שאני אסובב אותה, היא דיברה באידיש, ובקושי הבנתי את מה שהיא אומרת לי, ותוך כדי-כך שאני עוזרת לה היא נפחה את נשמתה. כשהבנות התעוררו בבוקר הן מצאו אותה מתה, וזה אחרי שהן תמכו אחת בשנייה בכל תקופת המחנות. 
עדיין חייתי במחשבה שאבא יחזור, כי כמה דברים יכולים עוד לקרות? 
ביום השחרור יצאתי עם חום וטיפוס. נדבקתי מהניצולים. ואז הלכתי לסבתא, שלא נשלחה בטרנספורטים. היא גרה ביחד עם אחיה הרב, שכל משפחתו נספתה. הם גרו עם עוד משפחות, וסימנו כל אחד את החלקה שלו. לא נשארתי אצלה, ובמשך שבועיים הזיתי מרוב חום. רפאל היה כבר עסוק עם עניינים שונים, ובעצם אף-אחד לא ממש טיפל בי. אני חושבת שהמחלה הצילה אותי מבחינה נפשית, כי השוק היה כה גדול, שבעצם המחלה הייתה כעין מחסום מהידיעה ומהפגישה עם כל הזוועות. הרגעים שלי שהייתי ערה היו הרגעים הכי קשים. התמלאתי כולי בכינים, ואז סבתא הגיעה כדי לטפל בי.
בינתיים בא מישהו וניסה להגיד לי שאבא כבר לא חי, אני לא קלטתי ולא רציתי להבין. פגשתי מישהי שידעה יותר פרטים, והיא לקחה אותי לבעלה שידע לספר לי יותר על אבא. הוא סיפר לי מה עבר עליו. הוא היה קודם באושוויץ, ואח"כ בטרסברנבודה, ומשם הוציאו את האנשים למצעד המוות. הייתה לו פלגמונה בברך, והוא נשאר. הרוסים כבר היו שם והביאו להם אוכל ותרופות. הרוסים ירו מתוך המחנה על הגרמנים שפוצצו באזור את פסי הרכבת, ואז הגרמנים ירו על כל התושבים שהיו במחנה. אימא שהייתה באושוויץ, הלכה עם אחי לתאי-הגזים, כפי שקרה לכל האימהות עם הילדים.
כשיצאתי את טרזין הייתי כמעט בת 19. החזרה לפראג הייתה תקופה קשה מאוד. אין לאן לחזור, אין למי לחזור. זו הייתה תקופה מאוד קשה. הסבתא הייתה בקולין עם האח. אני לא אמרתי לה מה שקרה לאבא, היא, כמוני חיכתה לשובו, לא העזתי לספר לה מה ששמעתי. באחד הביקורים כשכבר עמדתי ללכת היא אמרה לי: "את יודעת שאבא שלך היה מאוד חולה?" ואז הבנתי שכמוני היא יודעת מה שקרה לו, והיא לא רצתה לספר לי.
אחר-כך עזבתי אותה, השארתי אותה בקולין, ועליתי לארץ. איך עשיתי זאת אני פשוט לא מבינה.
אחרי השחרור מהמחנה, ההרגשה להיות חופשי הייתה חוויה קשה מאוד. חזרנו לעולם אחר לגמרי מזה שעזבנו - עולם ללא משפחות, ללא בית. התקופה הייתה קשה מאוד, לא היה לנו איפה לגור. אני הסתובבתי ברחובות במשך חודשים, בבוקר לא ידעתי איפה אשן בלילה. רפאל ואני לא היינו יחד בתקופה הזאת.
לאט, לאט הבראתי. הייתי נראית נורא. בזמן המחלה לא הייתי ממש מטופלת, על-אף שבטרזין היה כבר בית-חולים, שהקימו אותו בגמר המלחמה הרוסים. 
חנן נולד ב-8 בינואר 48. שמו הרשום היה יאן, וקראנו לו יאנצ'ק. אני הסכמתי לשם הזה רק בגלל שידעתי שבעברית שמו יהיה חנן. 


עליזה וחיים עם הילדים

עליזה וחיים עם הילדים

יהודית פרנק 2019
מעליזה הנפלאה, אמא של חברתי רותי, שהייתה גם חברתי, אני נפרדת בצער מהול באהבה ובכבוד אינסופי. כי אני שואלת את עצמי תמיד: איך, מהסבל הבלתי נתפס שעברה יצאה, בעיני שלי, אישה בעלת יחס אנושי טבעי, צנוע ואוניברסלי הלכה למעשה, כמו שלא רואים הרבה במקומותינו.
דלתה פתוחה לכל אדם, כל אדם. מה אכפת מאין בא ולאן הולך, לאיזה לאום שייך ומה הן אמונותיו – אין יותר סלקציה. כל כך הייתה טבועה בה הקבלה, כל כך רבים ומגוונים היו אורחיה, לרגע או לשנים רבות של קשר מיוחד לאורך חייה.
התעניינותה הכנה, השיחות, הקשב והלב הפתוח גרמו לבני שיחה להרגיש בבית ולהתחבר בקלילות לטוב שבתוך עצמם. את השפעתה אני רואה על כל סביבתה, ילדיה, נכדיה, אהוביה – כמובן. גם עלי זה פעל: עליזקה, לעיתים כשיצאתי ממך, הרגשתי גבוהה יותר (לצערי רק הרגשה) היה לי כל כך נעים איתך, נחמדה, נעימה ויפה היית לי. ולא היה אכפת לי לספר לפעמים פעם שלישית ורביעית את אותו הדבר.
לפגוש אותך בדרכים עם יולנדה, מתנה שהתאימה לך כמו כפפה ליד, קשר שהוא הרבה מעבר לתפקיד בין שתי נשים גדולות – כך בעיניי.
מותה, שציפתה לו ולא פחדה, הגיע אולי בזמן. טוב לה, כנראה, עכשיו אך מהעולם נגרע משהו בלעדיה.  

Dear Sapta from Monicha, Anna, Alisah & Bente
In our minds we prepared for this moment many times. But it’s impossible to prepare the heart for loosing our beautiful sapta!
Since we were born we have been so fortunate to come and stay with you almost every summer. And that feeling of excitment , landing in Israel, coming out of the airplane, feeling the smell of Israel  and knowing that after picking up the suitcase you would stand waiting for us. Waiting to take us to our favorite place - your house. You filled the fridge with our favorite stuff – Hummus and Milki. And you filled the green cupboard with bamba, bisli, garinim, chocolate and sweets .
Our days with you were always filled with good talks, walks to the swimmingpool and a yearly tour in Beit Terezin. Our absolutly favorite part of the week was the Friday evenings in your house, when all the family got together. You taught us the importance of making family a priority, and you kept the family in Norway and Israel united as one family! 
At the end of our holiday the worst moment was always to say goodbye to you. Our tears started days before. We hated having to say our goodbyes. And couldn’t wait for the year to pass so we again could meet you. You let us bring our friends from Norway to visit you. And we couldn’t wait for them to meet you. It’s hard knowing that whoever will enter our life after this moment will not get to know you as we did.
We knew you  really cared for us.  We where so proud of you Sapta.
Thank you for always being so close no matter how far away you are.It’s very hard being in Norway now and not geting to say goodbye to you. But you know how much we love you. And that’s what’s important!
What a spirit, what a soul what a sapta!
Forever in our hearts.
הספד של הנכדים מנורווגיה

עליזה שילר עם הנכדים

עליזה עם שניים מנכדיה



Safta from Tess
I remember you wearing your red sweater.
I remember you shocked at Zan's nail polish.
I remember your onion cookies, (if you can call them cookies).
I remember your glass figurines.
I remember you riding in your kolnoa with a fierce look on your face.
I remember you wearing a wreath of flowers on your birthdays.
I remember your "Hallo Hallo" when we knocked on the door.
I remember the gentle way you said "Whaaat?" when you didn't understand what I was saying - because I speak too fast.
I remember the smile in your eyes.
                                     
סבתא, סבתי
אני זוכרת שהכנת לי עוגת פיקאצ'ו עם סוכריות צבעונית ליום הולדת שלי.
אני זוכרת שתמיד הכנת לי ולטס קשקוש עם בצל. אני זוכרת שבימי רביעי היינו אוכלים אצלך ארוחת ערב, ולסיום, תמיד היינו זוללים את כל השוקולדים מארון הממתקים.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה תמיד היו לך סוכריות ג'לי בארון, ותמיד דאגת שהן לא ייגמרו אף פעם כי ידעת כמה אני אוהבת אותן.
וכשבאתי אלייך לביקור והייתי עם ג'ינס קרוע, עשית פרצוף חמוץ לא משנה כמה פעמים הסברתי לך שזאת האופנה היום.
כשאני וטס היינו קטנות ראינו אתך סרטים עדיין בקלטות "סינדרלה", "סוס פרא". כל כך הרבה פעמים אבל אף פעם לא נמאס.
סבתא, אני תמיד אזכור את המגע העדין של היד שלך, ואת הנשיקות החמות שלך. את היית אישה מדהימה ומוערכת כל כך.
באהבה, מהנכדה הכי קטנה, 
ז'אן סקוט שילר

שילר

עליזושי,
ככה קראתי לך מילדות, כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. כשאמא שלי ועליזה רוקמות חברות נפש שמחזיקה יובל שנים (ואולי יותר).
חברות ששזורה בכל חיי וחייה ושלנו הילדים.
ימי הולדת, אירועים, שמחות ועצבונות. חוויות ילדות נעורים ובגרות, חוויות שלמות לאורך ולרוחב חוצה יבשות מנורווגיה ועד ישראל. חנן (שבנורווגיה), מוניקה בנטה, רוני. רותי, יענקלה, אלי ליז והילדים והיום הנכדים והנינים. וכולנו שזורים כזר.
את עוגות היום הולדת שלי כל ילדותי אפתה עליזה. דור רביעי לנו של קשר וזו תקופת חיים שלמה. אם הייתי היסטוריון, הייתי יכולה לשבץ את התקופות ההיסטוריות – בין החוויות האישיות לבין התקומה, בין השואה לבין חידוש החיים...
עליזוש, יש ערב יפה בקיבוץ, תבואי?
לא ממש יכולה לבוא ולשמוח, ובתרגום שלי - מי שאיבדה את היקר לה מכל, לא שוכחת, לאיכולה באמת לשמוח.
והיו הפגישות היומיומיות כמעט, בין בית שילר לביתנו. וכשבגרו השתיים היו אלה פגישות יומיומיות מקודשות – אצלה ואצלנו, וגם, גם אנחנו הילדים בחתונות, בלידות, מכירים את המשפחות, בני הדודים דודות, מירושלים ועד חיפה.
וכשבאים לעליזוש וחיים ואחר כך רק עליזוש, תמיד מאור פנים, לא מתחנף, לא מתחנחן, לא מייפה , רק עניין אמתי בנעשה, סקרנות אמתית, מחשבה חדה וכנות רבה.
בשנתיים האחרונות, כשהחשיבה כבר לא מה שהייתה, עליזה משתפת בחוויות מן העבר. הזיכרון הזה לא נפגע – בדייקנות מופלאה וחדות יוצאת דופן, שאני לא זוכרת ששיתפה כך קודם, על חייה בצל השואה, על הוריה, על אחיה שלא שרד, על כך שהיא בעצם צברית (את זה ידענו), שיתפה על התקופות הלא פשוטות בחיי הקבוצה בראשית הקיבוץ, זוכרת שמות ופרטים ומזג אוויר.
אלה היו שעות שלא יסולאו בפז, זיכרון המחייה נפש אדם מול סיכום חייו.
הרבה פעמים אמרת: "די עם החיים" והנה לפני שבועיים חשת לא טוב כנראה אירוע לבבי קטן ואלי שאל: אמא את רוצה לחיות? ענית: כן, אני רוצה לחיות – ובהומור שלך אמרת: כן, זה מפתיע גם אותי. ואני מאמינה לה כי שפע גדול היה לעליזוש מרותי ויענקלה אלי וליז הנכדים ועד הנינים. שפע אמיתי ומסור עד מאוד.
עליזוש, אצילית כל כך, נאמנה, לבושה ברוב טעם ושמלות יפות, שיער צח כשלג וידיים הכי נעימות בעולם. לא שוכחת לשאול על המשפחה, זוכרת כל אחד בשמו ובשמם של הנכדים, ומטעה, מטעה, כי חשבנו עוד קצת למרות שבגיל 93 כבר מותר להתעייף. הנשימה לא משהו, ההליכה לא משהוא.
ויולנדה שלנו מאמצת אותך אל לבה במסירות אין קץ ואנחנו יודעים שאפשר להיות רגועים, כי יולנדה כאן, בטיפול כל כך מכבד וביחסים כה מיוחדים.
עליזושי – אצילית וטובת לב, ונדיבת לב. תודה על מסע חיים שהיית בו חלק כה משמעותי.
אני אתגעגע, אני אזכור, אני אוהבת.
עמליה שולמן


עליזה שילר בבית טרזין

דברים לזכר עליזה שילר
תמי קינברג, מנהלת בית טרזין 2019
כשהגעתי לבית טרזין, הייתי "הדור שלא ידע את יוסף". רבים מגדולי הרוח שהקימו את המקום כבר הלכו לעולמם- וילי גרואג, מרים צ'רבינקה, עליזה ש"ק ועוד רבים וטובים. מתוך הצוות שעבד עם אניטה , רק עליזה ז"ל ורותי בובק שתבדל לחיים ארוכים היו מבין אלו ששרדו את הגטו.
אחת הסיבות שכל כך נקשרתי למקום הייתה עליזה. בדרכה הצנועה והשקטה ידעה לתת תחושת אמון, והרגשה שאני רצויה. היה זה כבוד עבורי לעבוד לצידה. את סיפורה האישי הכואב די שמרה לעצמה. מאניטה שמעתי על דילמות והכרעות לא פשוטות שהתמודדה איתן . כמו למשל, אותו מלפפון שהצליחה לגנוב מגינת הירק ולהבריח לגטו, ואז נקרעה בין התחייבותה לחלוק מזון עם הבנות שגרו עימה בחדר לבין תחושת האחריות להוריה ומשפחתה. עליזה בחרה במשפחה והביאה להם את המלפפון.
ברבות הימים, כשעליזה כבר לא יכלה להגיע לבית טרזין, בכל ביקור שלי אצלה הייתה מספרת עוד משהו על החיים בגטו, על החברות ובני הנוער, על משפחתה, ואני שתיתי בצמא את הסיפורים. 
 לעליזה היה מוסר עבודה גבוה. חשוב היה לה שבית טרזין יפתח כל בוקר בזמן, היא הייתה שוקדת על עבודתה, בידה הסיגריה ולא שוכחת גם להאכיל את החתולים שצבאו על דלתות הבית. בית טרזין היה חלק בלתי נפרד ממנה. היא חשה אחריות עצומה לתפעל את המקום כפי שצריך, לשמור על אוסף הארכיון ולהנציח את הנספים. בתקופתה עברה כרטסת שמות האסירים מיחשוב, מה שמאפשר עד היום למצוא, בקלות יחסית, מידע על כל אסיר שגורש לגטו.  בשנות עבודתה האחרונות בבית טרזין הייתה אחראית על הכרטסת וסיפקה מידע לפונים אלינו לחיפוש קרובים, מהארץ ומחו"ל. גם כשלא יכלה כבר להגיע פיזית, המשיכה לעבוד מהבית בעזרת המחשב. היא שמרה על קשר עם חברי העמותה מכל רחבי העולם – אירופה, ארה"ב ואפילו הרחק ביפן. עד היום אנשים שואלים עליה ונזכרים בפגישות שלהם איתה בביקורים בבית טרזין.
עליזה כבר לא תקח חלק פיזי בפעילות של בית טרזין, אבל ללא ספק רוחה תלווה אותנו וזכרה ישאר נצור בליבנו.


עליזה בת 90  
8 ביולי, 2016 
סבתא,
זו הברכה מדניאל, יעל, שי, ונדב.
נדב שאל אותי: "גם סבתא עליזה הייתה פעם תינוקת?"
אז עניתי לו: "כן". היא נולדה בחמישה ביולי 1926, לפני 90 שנה. 
היה קיץ, והיה חם, כי סבתא נולדה בישראל.
היא הייתה תינוקת חמודה ותמימה. כשהייתה בת כמה חודשים, אמא שלה – אמילי, ואביה פריץ, עברו לגור בצ'כיה ליד עיר שנקראת קארלובי-וארי. צ'כיה נמצאת במרכז אירופה, שם פחות חם. בחורף, ממש קר.
נולד לה שם אח קטן וחמוד וקראו לו יוסי. והיו לה בנות דודות  והיו גם ילדים של שכנים ברחוב ובשכונה. סבתא הייתה ילדה ממש רגילה, כמוך. היא אפילו קצת דומה לך, וגם יוסי היה דומה לך.
סבתא, 
אחרי המלחמה, לפני 71 שנים, מצאת את עצמך ובידייך תכונותייך – בין השאר שאפתנות, דייקנות והומור, והומור עצמי. אולי זה ההומור  העצמי שעשה את ההבדל, שאחרי ותוך כדי, אפשר עשייה ובד בבד – טוב לב.
אני ממעיט בהרעפות כדי לא להביך אותך, וגם ברכת יום הולדת זה לא המקום להכל.
הסבתאות שלך, הקיום שלך והסיפור שלך, עזרו ועוזרים.
מאוד אוהב ואוהבים ומקווים להיפגש בקרוב.
מתגעגעים,
מזל טוב,
דניאל, יעל, נדב ושי
המוצפים – בן הלווים


עליזה ואלי שילר ליד בית וינה צילם אלי ורפל 

	 עליזה ואלי שילר ליד בית וינה צילם אלי ורפל עליזה ואלי שילר ליד בית וינה צילם אלי ורפל


עליזה ואלי שילר במסדרון הארכיון מביטים על תמונה שלהם בעבר. 2015 

עליזה ואלי שילר במסדרון הארכיון מביטים על תמונה שלהם בעבר. 2015 צילום היידי עפרון

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב