חסר רכיב

מירה'לה כפרי

מירה'לה כפרי
- יג אלול תשע"ח
27/08/1942 - 24/08/2018
מירהל'ה כפרי

מירל'ה המפזזת 
קופצת ימינה ורצה שמאלה משאירה שובל...
שובל הנם על פני שדות אפרים ודרכים...
מתעופפת מחורף אל סתיו ומסתיו אל קיץ...
שואלת כל רגע היכן היא השמש...
גומות קטנות פוסקות חיוכן אלינו...
תלתליי משי מתנופפים באור בקר בהיר...
צעדה לא נשמע, היא כולה מוארת.
יוסי 2018

מירהל'ה אחותנו היקרה והאהובה
"גדול מאוד, מאוד הכאב, היה איש וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה"
כותבים לך וכבר מתגעגעים והדמעות זולגות, היית לנו ה"לה" הכי משמעותי בחיינו מושא לאהבה, הערכה, המצפון שמכוון את דרכינו. 
תמיד היינו אחרייך, תרתי משמע, אחרייך, נשרכים לים, אחרייך הולכים לתנועה, אחרייך באהבת המחול, אחרייך לומדים הוראה וחינוך, אחרייך נישאות לקיבוצניק. בפעם הראשונה שחשנו את הפרידה ממך הייתה כשנישאת ליוסי כפרי ועברת להתגורר בגבעת חיים איחוד, אנחנו ילדות בנות אחת עשרה ושלוש עשרה, יושבות ומבכות מרה, את לכתך אחרי גבר חלומותייך ומסרבות להשלים עם המציאות.
מירהל'ה שלנו ! גדלנו, בגרנו, הקמנו משפחות, נפגשנו באירועים משפחתיים. את היית הלב הפועם המחבר בין כולנו. קשה מנשוא לקבל איך לב כמו שלך, טהור, כל כך אוהב, מעניק, חומל, מכיל, מאיר פנים לכל אחד – יכול לידום באחת, בעודו פתוח לעוד חלומות, מפגשים, רצונות ואהבות. 
מירהל'ה, נולדת בחודש אוגוסט ועצמת את עינייך כמה ימים לפני יום הולדתך, סגרת מעגל בצנעה, באהבה, בענווה ובשלווה הכה אופיינית לסגנון חייך. "אנשים צנועים באמת, גם מותם חרישי, כמעט מתנצל : אנא, סלחו לי על ההטרחה, לא יכולתי אחרת". 
הותרת אותנו כואבים, מיותמים, בלי "הלה" שהיה לנו כעוגן וכמקום מבטחים. 
מירהל'ה אחותינו היקרה, אנחנו מבטיחים לך, שנמשיך במסורת המשפחתית של מפגשים, שכה היית גאה בהם, כשאת נוכחת בזיכרונותינו היפים, ובטוחים שאת למעלה תשקיפי עלינו, וודאי תאזיני לפריטת מיתרי הלב ולשיריו של יוסי אהובך לתמיד ותתרגשי עד דמעות. 
נוחי בשלום אחותינו האהובה והביאי איתך למרומים, את כל הטוב שבך. 
אחיך ואחיותייך: אליק, מנהלה ורוחהל'ה. 

ציור של מירה'לה כפרי

ציור של מירה'לה



הספד ופרידה : מירהל'ה האהובה
אדם מנסה לעמוד בין הקווים, 
להיות "חוני המעגל",
לתחום ולנווט את הזמן והרוח
שייעקפו ושלא ייאכפו
ויניחו לו להיות כמו שהוא
מבלי להעלות מס תמיד, 
מגופו מנפשו, לזמן... 

אנחנו ה"חברים מנתניה", 
החברים מילדות ועד זקנה, 
באנו להיפרד ממך יקירה. 
היית הצעירה מבינינו
היית יפה וטובת לב, 
כשנכנסת לחדר, נדלק אור, 
וכן, אהבנו אותך מאוד!
תחסרנה לי השיחות השבועיות,
תחסרנה לי הארוחות המשותפות. 
ירדת לפרטים, ותמיד ראית כל דבר
מן הזווית היפה, האנושית, וכך גם פירשת הכל. 
נפרדים בדמעות. 
נוחי בשלום על משכבך. 
בשם החברים מנתניה : עודדה. 

מירהל'ה ויוסי כפרי בפורים

מירהל'ה ויוסי בפורים



זה לא באמת קרה...       יום אחד לא ברור
יוסי יקר
כשאמרת מירה איננה, נפלו השמיים
משהוא (כח עליון?) נהג בטעות, בחר לא נכון.
אין מצב שזה קרה.
אין פרידה.
יקרה מפז, היא כאן... עם כל האהבה, הדאגה, הפרחים הקטנים בסלון, הרקמות, הציורים הנפלאים, הכובעים על המתלה בכניסה, שיחות הטלפון הארוכות, העוגות (הבטחת לי את המתכון לעוגת השוקולד בביקור הבא... זוכרת?), ארוחות הערב עם המפה היפה על השולחן, הסלטים, הגבינות, השאלות שתמיד עולות: איך אתם מרגישים? מה קורה? איך הבנים? הנכדים? מתי נפגשים?...
את צריכה להגיע לחתונה של עופר... זוכרת? נעשה עוד מפגש עם צלילים ושירים עם כל החבורה האהובה... זוכרת?
הבית שכולו עטוף בחום. אין מצב, מסרבים להאמין ולקבל.
האם זה הגורל? תנו לי ואנפץ אותו.
אין לי עתה מילות נחמה, 
רק הרבה דמעות לנגב... לחבק באהבה
תרצה וניסן

למירל'ה, שכל-כך אהבה שירה ומשוררים:
ברבור היקיצה ירחף בגופותינו
בבוקר מלבני, בבוקר רם,
מלבן הנשואים, מלבן מיטתנו...
אני אוהב אותך.
את כרם כל חיי.
שנינו רוצים שעוד בחיינו
נהיה מאושרים כמו בתכלת המוות.
את תאמיני לי, כי את
מאמינה, את כרם כל חיי.
אני אוהב את נפשך
הנחבאת כאילה.
אני מדמיינת אותך קוראת על הספה, במוסף הספרות של הארץ, לפני שנרדמת,  את השיר של מנחם בן, שהוסיף כהערה: "המשפט האחרון "אני אוהב את נפשך/ הנחבאת כאיילה", הוא פשוט תיאור מדויק של מהות קסמה נטול היהירות של אשתי".
בשבילי זה תיאור מדויק שלך "קסמך נטול היהירות" אותו פיזרת ביד נדיבה בכל מקום בו היית.
מתוך ים הזכרונות צפה לי דמותך יושבת בספריה של שפרירים אחרי יום העבודה, וגוזרת מתוך העתונים – שיר מרגש, צילום שיוכל להשתלב באחד הלוחות המקסימים של ביה"ס... סדרת הצילומים האהובה עלייך ביותר, אותה אספת במשך שנים, הייתה "שקיעות וזריחות" לה נתת אין ספור משמעויות.
אבל כמה נפלא שאחרי צאתך לפנסיה, לא הסתפקת בצילומים, אלא התחלת ליצור ולצייר בעצמך נופים שנגעו לליבך וכמובן בני משפחתך, היקרים מכל לליבך, להם היווית  מרכז חיים אמיתי. כמה שמחה היתה בך על כל ארוחת בוקר שהכנת לבקשת  אחד הנכדים, כמה גאווה על כל הישג, אבל כמו יידישע מאמא, תמיד קצת דאגות.
עליך נכון להגיד "אלוהים נמצא בדברים הקטנים", כי כל מעשה היה בעל חשיבות עליונה בעיניך. 
כל שבוע כשחזרנו ממתנ"ס חפציבה בנתניה, היית מנתחת כל מפגש העשרה עם הילדים, שהיו מחכים לך בעיניים זוהרות. מה עשיתם, מה השגתם, מה עוד תוכלי לעשות עבורם...
מחר יום הולדתך, אז כמו כל שנה אני כותבת לך... ורוצה לשלוח לך את את הזעזוע של צוות מתנ"ס חפציבה, את אהבתן והשתתפותן בצערנו, של נשות כפר קרע, את החסר שאני רק מתחילה להרגיש בקשר ארוך השנים, כמו משפחה, שלך ושל יוסי עם דוד ואתי . 
נשתדל להמשיך לשמור על יוסי שלך, לו דאגת שיאכל, שינוח, כל שיר שנולד מלווה בהתלהבות מהולה בדאגה כמו "יידישע מאמא". היית לו ולכולנו כמו אמא, חברה לחיים... ומבחינתי תמשיכי הלאה...
שלומית בן יון

למירה- לה כפרי. 
שלושים למותה 2.10.18 

לא פעם בחודש האחרון אני נוכחת שהרגליים והלב מוליכים אותי לביתך 
אך ההכרה שאת אינך מכריעה אותי.
היינו חברות, חברות לעבודה ושכנות טובות 50 שנה. הגענו לקיבוץ כמעט ביחד. שתי נשים צעירות שמנסות לפענח את הקודים החברתיים, התרבותיים והחינוכיים של המקום הזה.

מירה לה הייתה יפה להלל, צרת מותניים, מאירת עיניים, שופעת תלתלים, חיוך כובש ומתיקות אין סופית (חוץ מהמותניים דבר לא אבד לה במהלך השנים).
בתוכה הייתה דמות עגולה, בלי זוויות, בלי סתירות פנימיות, בלי קוצים, חפה מרוע. כולה כוונות טובות ומעשים טובים.
ידעה היטב מה נכון, מה ראוי ומה מוסרי והביעה את דעתה בנועם ובסבר פנים. 
ההתלבטויות הקשות היו, כשהיה צריך לקנות בגד חדש (צבע, גודל ומחיר).
ליבה לא הלך בגדולות, הייתה אישה של חריש עמוק, חריצות, מסירות והתמדה. מי שעבד לצידה ידע שיש לו על מי לסמוך. היא לעולם לא תאכזב. תמיד תהייה לתמוך ולחזק.
 
לאחר צאתה לפנסיה, בחששות גדולים, היא ממש פרחה. התנדבה בעבודה עם האתיופים, בחיבור בין ערבים ויהודים, ומעל הכל נחשפו היכולות בציור, קרמיקה ובעבודה מקסימה אל שורשיה המשפחתיים דרך הסינר של אימה. את היכולת לטוות חוטים למארג ניתן לראות דרך הקשרים שטוותה אל משפחת כפרי ושלוחותיה, הקשר עם משפחות כלותיה ובעיקר הזוגיות המיוחדת עם יוסי. תמכה והעריכה את פעילותו המוסיקלית והייתה מעין מתווך בינו לבין העולם כשהוא לא היה מובן.
לעיתים גם הייתה אומרת ש"אם תשמע עוד פעם שיר של מאיר אריאל היא עוזבת את מהבית" כמובן שלא עזבה והמשיכה להאיר את דרכו ואת דרכינו שלנו.
 
לי הייתה מקור של חום ונחמה בימים קשים והיו לא מעט כאלה. אהבתי כשהייתה נכנסת אלי אחרי הליכה, מיוזעת מתנשפת ואומרת "אוי יוסי לא יודע איפה אני, לא נורא" והשיחה הייתה מתארכת ומאד מאד מפורטת כי כל פרט היה חשוב והפרטים הובילו לסמטאות שהתרחקו מאד מדרך המלך ואז היה צריך לחזור לאוטוסטרדה. ושוב "אוי יוסי לא יודע איפה אני" ועכשיו כולנו לא יודעים איפה את. הדרך שבה נעלמת נגעה בכולנו והזכירה לנו כמה אנחנו פגיעים.

נוחי בשלום חברה שלי אהובה ומתוקה. עצוב לי בלעדייך. היעדרותך מאד נוכחת.
 
בלהה בן אהרון


מירל'ה כפרי בצעירותה

אורה הרמן אורזת ומחלקת חבילות לחיילים עם מירהל'ה כפרי

מירהל'ה ואורה הרמן אורזות ומחלקות חבילות לחיילים


	 יום האישה 2015  צילמה נועה-לו  מימין מירלה כפרי  בלהה בן אהרון) יום האישה 2015 צילמה נועה-לו מימין מירלה כפרי בלהה בן אהרון)

יום האישה 2015 צילמה נועה-לו 

מירלה עם בלהה בן אהרון


מירהל'ה כפרי עם דן שגיא

מירהל'ה עם דן שגיא




תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב