דוד ברנע
- ח אדר תשע"ח
29/12/1936 - 23/02/2018
קורות חיים - דוד ברנע
דוד נולד בירושלים ב29.12.1936. שבע שנותיו הראשונות עברו עליו בשכונת שייח' באדר בירושלים.
בגיל 7 הוריו התגרשו והוא עבר להתגורר אצל דודו אלכס בקיבוץ גבעת חיים. כשהיה בתחילת בית הספר התיכון חל הפילוג בגבעת חיים ודוד עבר עם אלכס וקלר לנקודה החדשה שהוקמה - גבעת חיים איחוד. מכיוון שהיו מעט ילדים בגיל תיכון בגבעת חיים, נשלחו הילדים ללמוד בתיכון האזורי ברופין. דוד סיים כבוגר מחזור מספר 2 של רופין.
בתקופת התיכון הדריך דוד בתנועת הנוער העובד באליכין ובאחיטוב.
בתקופה זאת גם התחיל לפתח התעניינות בתעופה, תחביב שתפס חלק מרכזי בחייו.
דוד הקים ביחד עם מספר ילדים מהקיבוץ "מועדון תעופה" שבו היו מבלים שעות ובונים דגמי טיסנים. בחופשות מבית הספר, היו הולכים לקורסים בגדנ"ע אוויר. דוד הגיע לרמה גבוהה בעיסוק זה, ולפניי הגיוס נבחר מבין מאות מועמדים לייצג את ישראל במשלחת של גדנ"ע אוויר בארצות הברית.
בצבא הלך דוד באופן טבעי לקורס טייס בחיל אוויר. קורס הטייס הסתיים במפח נפש גדול. דוד הודח מהקורס ימים ספורים לפניי סיומו. עד יומו האחרון, שמר במגירה את הכנפיים שכבר קיבל לידיו כדיי להכין אותם לטקס הסיום. את יתר שרותו הצבאי ושרות המילואים השלים במודיעין של חיל האוויר.
כשסיים את שרותו הצבאי, אחריי מילוי חובותיו לקיבוץ שכללו בימים ההם מספר שנות עבודה במכבסה, במפעל ובענפי חקלאות שונים, אושר לדוד לצאת ללימודי הנדסת מכונות בטכניון. במהלך המכינה לטכניון שהתקיימה במדרשת שדה בוקר, פגש דוד את ענת ששירתה שם כמורה חיילת. הם התחתנו, ובזמן הלימודים בטכניון נולד עידו. לאחר מכן נולדו גם עילי ועודד.
כמהנדס בנה דוד מספר בתי קירור בבית החרושת "גת" בגבעת חיים. ב1980 עבר לעבוד במכון למחקר ופיתוח של איגוד התעשייה הקיבוצית. במסגרת עבודה זאת עסק בתחום שהיה אז מאוד חדשני, ובנה בארץ ובעולם מתקנים להפקת אנרגיה מפסולת חקלאית.
לאחר מכן עוד הספיק לעבוד מספר שנים בנגריה בקיבוץ. הרבה מהמטבחים והארונות בקיבוץ הם מעשה ידיו.
למרות חילוקי דעות לעיתים, דוד אהב מאוד את הקיבוץ והיה תמיד נאמן לערכי השיתוף והשוויון הקיבוציים.
יהי זכרו ברוך.
אבא
את תקופת הילדות של אבא שלי, אני מכיר רק מסיפורים ומהראיונות לעבודת השורשים. אני יודע שהיה פעיל בתנועת נוער ואהב מאוד כל מה שקשור לתעופה ואפילו היה קרוב מאוד לסיום קורס טייס.
ההיכרות שלי איתו הייתה בתור אבא. בעבודת השורשים שלי מצאתי את המשפט הקצר הבא: "לאחר הנישואין והולדת הילדים החלה להעסיק אותי שאלת חינוך הילדים". מנקודת הראות שלי, המשפט הזה ממצה את כל הוויתו של אבא שלי. השקעה אינסופית בילדים. ומבחינתו, השקעה בילדים הייתה השקעה בחינוך. קודם כל, בגיל צעיר חייבים לקרוא הרבה, ובגיל יותר מבוגר, הדברים החשובים ביותר בעולם הם מתמטיקה, פיסיקה ואנגלית. אם קיבלת 99 במבחן, צריך לבדוק מה עשית לא טוב, כדי לתקן לפעם הבאה.
אני זוכר שנסעתי איתו לטכניון אחריי סיום הסמסטר הראשון כדי לבדוק ציונים של מבחן שלי בלוח המודעות. זה מה שהיו עושים אז לפניי עידן האינטרנט. כשראינו שקיבלתי 100 הוא היה מאושר. מבחינתו זאת הייתה הגשמת מטרה בחיים, שהבנים שלו יקבלו את הציונים שלא היו לו.
יותר מאוחר, כשהילדים גדלו, ונולדו הנכדים, חזר הסיפור על עצמו. תמיד ידענו שאם משהוא מתקשה באיזה מקצוע, או סתם צריך קצת עידוד, אפשר לשלוח אותו לשבוע לקיבוץ לסבא דוד, והכל יסתדר.
משפט הסיום של החלק על אבא שלי בעבודת השורשים היה:
"הייתי רוצה לראות את ילדי עצמאיים במעשה ומחשבה ומנצלים את יכולתם האינטלקטואלית. שלמים עם מעשיהם ועושים את מלאכתם בחריצות ובנאמנות ומקצועיות מרובה"
אני שמח שהגשמתי את המשאלה שלו, והבאתי לו הרבה נחת, גם בלימודים, וגם בעבודה אחר כך.
עדו
סבא שלנו,
אנחנו מתקשים להתחיל לספר עליך ועל כמה מהזיכרונות שלנו אתך.
ממש לא מזמן ישבנו אתך, לאחר ארוחת שישי. אמרת שזאת השמחה שלך, לראות את כולנו. לא אמרנו, אבל אנחנו רוצים שתדע שזאת הייתה גם השמחה שלנו.
לשלושתנו יש הרבה רגעים וחוויות אתך ביחד ולחוד. אז אני רוצה לספר על כמה מהם שהפכו אותך למיוחד כל כך בשבילנו.
הלימודים וההשכלה חשובים לך מאד. הקפדת לשבת עם כל אחד מאתנו ולאתגר וללמד דברים שלא ידענו או שלא ידענו מספיק טוב לדעתך. למשל, כתיבה נכונה של האותיות, מתימטיקה, קריאה באנגלית ושרטוט עם סרגל ומחוגה.
כשהתעוררת, אחרי האשפוז ביולי, אחד הדברים הראשונים ששאלת, כשחזרת לעצמך, היה לגבי מבחן המתכונת במתימטיקה שלי. אופייני לך.
בנית לנו צעצועים: רהיטים לבית בובות, מחפרון משוכלל לארגז חול, עיר הדרדסים, טיסנים, עפיפונים ועוד.
קראת איתנו הרבה ספרים.
אצלך תמיד יכולנו להשיג את כל סוגי הפירות- היינו יוצאים לסיבוב בקיבוץ. ידעת איפה כל סוג עץ פרי נמצא ואיך קוטפים הכל, כולל סברסים ואבוקדו. אכלנו מלא גויאבות, שאפשר היה לאכול רק בקיבוץ. תמיד דאגת שיהיו את הפירות שאנחנו אוהבים כשבאנו.
בעונת הפקאנים, היינו הולכים לאסוף פקאנים מהעץ. לפעמים זה לקח שעות, אבל לא ויתרנו עד שמילאנו את השקית.
בארוחת שישי, תמיד דאגת לכרובית בתנור ללירי.
הכנת לנו פיצה בהתאמה אישית- כל אחד עם התוספת שלו.
לכל רגע הייתה לך בדיחה. לא תמיד הבנו אותה, אבל צחקנו בכל זאת והיה כיף לשמוע אותה.
היו גם חוויות אישיות:
לירי- סבא לימדת אותי לקרוא שעון מחוגים. הסברת שוב ושוב עד שהבנתי. לא ויתרת והיית סבלני. עלית איתי לעליית הגג שלך. היו שם מלא אוצרות והפתעות. יום אחד מצאנו שם את אוסף המחקים של אבא.
גלי- סבא, קראנו הרבה יחד. שמרת לי את החידות של העיתונים ופתרנו אותן יחד.
דור- אני שמח שבחרת להיות סבא שלי. אמא מספרת שמהפעם הראשונה שנפגשנו התחברנו. אני לא זוכר, אבל מרגיש את זה. היה לנו קשר מיוחד.
כשהייתי קטן לקחת אותי לנהוג על טרקטור בקיבוץ. זאת חוויה שאני זוכר עד היום. הכנו יחד קציצות בחדר אוכל ופגשנו את כל החברים שלך.
סבא אנחנו מאד אוהבים אותך וכבר מתגעגעים מאד.
אנחנו שמחים שלא סבלת יותר מדיי ונשתדל לגדול להיות האנשים שקיווית שנהיה.
המשפחה הייתה הדבר הכי חשוב לך. הרגשנו את זה כל פעם שראינו אותך. הרגשנו את הגאווה שלך בנו ובהישגים שלנו. הרגשנו כמה אתה אוהב אותנו.
אנחנו מקווים שהרגשת חזרה כמה אנחנו אוהבים אותך.
הנכדים: דור, גלי ולירי
הנחת אבן הפינה - יוסי שור ודוד ברנע 1952
_resize.jpg "תערוכת הארבעים - 1992 - מפגשים עם עוזבים דוד ברנע ורחל כפרי")
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!