סימה שרי

סימה נולדה בתל אביב הקטנה בא' תשרי תרפ"ו, 19.9.1925, ותמיד שמחה שנולדה יחד עם השנה העברית.

הוריה, שלא היו ילידי הארץ, הקפידו על העברית והתרבות הארץ ישראלית שהיו נהוגות בשנים ההן בישוב. גילוי נאות - כשהגיעה מפולין סבתה שלא ידעה עברית, למדה אמא יידיש ובנוסף לקשר המיוחד עם הסבתה זכתה בשפה נוספת שהתגלתה שנים רבות אחר כך כחשובה ושימושית בקשר עם אנשי כפר סאלד ועוד.

כולנו זוכרים את אמא מורה. אם לדייק: גננת, כתות יסוד, כיתות המשך, אולפן, מזכירת בית ספר.

כל זאת, להזכירנו, בתקופה בה המורה עשה הכל.

יחד עם זאת, כתלמידה נצחית, סיפוריה מתחילים בבית החינוך לילדי העובדים של מפא"י בתל אביב. "הרבה לא למדנו שם", היתה אומרת בהתכוונה ללימודים במובנם המקובל "אך ערכי חברות, עבודה, מסירות ושיתוף היו נר לרגלינו." 

כשהגענו לבית הספר "תיכון חדש", מספרת סימה, התברר עד מהרה כי השילוב בין גיל העשרה הסוער למחסור בהרגלי למידה, היו בעוכרינו. דרישות לימודיות, בחינות בגרות, ואני? בקושי מתרגלת. 

באותם ימים, לראשונה באופן חד משמעי, גרמו הידיעות על המתרחש באירופה והמצב הביטחוני/חברתי בארץ לאווירת ההתגייסות של מיטב הנוער. כשהוזמנה סימה במשך השנים לספר על התגייסותה לשירות בפלמ"ח, חזרה והדגישה כי למי שהתחנכו בבית החינוך ובתנועות הנוער הייתה ההתנדבות מובנת מאליה, ובעיניהם כלל לא הייתה באותם ימים אפשרות אחרת. 

יחד עם חבורה מגובשת של חברים מהגן ומבית הספר התגייסה לפלמ"ח. תקופה קשה ותובענית זו, בה נדרשה הילדה התל אביבית המפונקת, הפערטלע עוף, למאמצים גופניים ונפשיים רבים וממושכים במסגרות ההכשרה ובמחלקת המשק, במסעות ובאימונים, עיצבה את אופייה ואת תפיסת עולמה לכל שארית חייה. שם גם איבדה חברים, ואלו שנשארו, ליוו אותה במפגשי הפלוגה שאנחנו זוכרים כילדים, בערב "חיים שכאלה" שנערך לכבודה, בשמחות המשפחתיות ובכל אירוע במשך השנים.

למרות שקודם לכן לא היו הלימודים ממש בראש מעייניה, החליטה סימה להצטרף לסמינר לגננות. בתקופת לימודיה חזרה לחיות בבית ההורים וכבחורה צעירה נטלה לראשונה בחייה חלק פעיל במטלות הבית וקשריה עם מיה, האחות הצעירה ממנה בעשר שנים אותה אהבה אהבה עזה, התהדקו מאד. 

תמה תקופת הלימודים וכעת לעבודה, שוב בחזית ושוב בצפון. 

מלחמת הקוממיות

בפנקסי הזכרונות אותם שמרה ונמצאו בעומקה של מגירה נידחת, כתבה סימה גם הברקות וחוכמעס של הילדים וגם על חוויותיה הקשות כגננת צעירה ולא מנוסה בכפר סאלד המופגזת, עת נאלצה לגייס תעצומות נפש ולמצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם ילדים שאיבדו את אבותיהם. 

בקיבוץ הגלילי נוצר קשר חזק בין הצברית הצעירה והתוססת לחברים הותיקים יוצאי גרמניה.

היא שתתה בצמא את רוחב ההשכלה והתרבות העשירה שלהם, כמותם לא הכירה עד אז, והם הלכו שבי אחר מה שנחשב בעיניהם לפראות חיננית, אותה ניסו לרסן ברוח טובה. 

מכפר סאלד נקראה סימה לשנת שליחות תנועתית באמריקה וכשחזרה ניתן היה כבר לחוש בניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית. 

הפוליטיקה מעולם לא ממש עניינה את סימה ועם הפילוג הניחה לאנשים עמם יצרה קשרים כה חזקים, לשכנעה להצטרף אליהם לקיבוץ החדש שהוקם בעמק חפר, גבעת חיים איחוד. 

1953-1963 עדי נחמני וסימה בקיבוץ

לסימה היו תמיד חיבה והערכה לחלוציות ולמי שמגשים אותה וההתחלה החדשה בגבעת חיים ריתקה ומילאה אותה בסיפוק רב. במשך שנים רבות המשיכה בעבודתה החינוכית כמורה ומחנכת של ילדים, בני נוער ואולפן לעברית. כמורה לעברית האמינה בכל ליבה כי "עברית יש ללמד בעברית", גילתה יצירתיות רבה בהקניית השפה ושמרה על קשר חם עם רבים מתלמידיה במשך שנים רבות.

מחזור טו עם המחנכת סימה שרי

מספר שרי: "דומני, שביליתי על אחד הדשאים במשחק עם ילדים, כשכרעה דמות לידי, וקול האלט הסקסי ביותר בעולם שואל אם אני רוצה לבוא לכוס קפה, אמא שלחה עוגיות... באתי.

שתיתי. אכלתי עוגיות והתאהבתי כמו נער".

חג הארבעים סימה ושרי 1992

ההמשך ידוע. חתונה שמחה, לידת נדב, אסף וחנן, כלות, נכדים ונכדות. קייטנות סבתה, ביקורים הדדיים ואושר, אושר גדול.

לפני 18 שנים נפטר שרי ולאחר זמן התחדשה היכרות עם דן ונוצרה זוגיות משמחת.

הזדקנות המלווה בהומור, התעניינות בילדים, בנכדים ובנעשה מסביבה, אינסוף ביקורים של חברות ו... סוף.

חיים שכאלה לסימה שרי, מימין חיים חפר, חנן, סימה, 1973

נגה שרי

לפני כשנה וכמה חודשים סבתא שברה את הירך, היא הייתה בבית נועם שבקיבוץ לתקופה זמנית ואני הגעתי יחד עם אבא לבקר אותה.

אבא התעסק בבירוקרטיה שמסביב כך שנשארנו רק סבתא ואני. אני זוכרת כמה נדהמתי מהצלילות ובהירות המחשבה של סבתא, הניגוד בין מראה הסבתא בת ה-91 שבורת ירך השוכבת במיטה לבין השאלות והתשובות שניפקה במחשבה רבה ובדיוק מושלם היה לא ייאמן.

זו הייתה ממש תחילתה של שנת השירות שלי וסבתא בתור אשת חינוך ידעה לשאול את השאלות המדויקות ביותר, אלו שפוגעות בדיוק בתכלית ולא במעטפת - היא לא פספסה אף פרט, שאלה גם על המקום, ועל החניכים, על הצוות וכמובן על חיי הקומונה.

בנושא אחר לגמרי, היא גם תיארה באוזניי את הפיגורה המחוטבת של הבחורה הצעירה שמעבירה שיעורי התעמלות בבית נועם, עד היום לא ברור לי איך דווקא את זה עינייה שבגדו בה עם השנים הצליחו לראות, אבל זה בסדר, לא מקלקלים סיפור טוב עם עובדות.

לאחר פטפוט רב, סבתא כיוונה אותי לדף הנייר והעט שנמצאו אצלה בתיק. היא החלה להכתיב לי, לא פספסה אף פסיק, סוגריים או דגש על הנימה בה נאמר כל משפט.

מכתב תודה לילדיי ובעיקר לנכדיי

ככה זה דור הולך ודור בא גם אצלנו וזה הכרחי כי אילו לא היה כך לא היה יכול העולם (הגלובוס- שמתם לב איך הגנבתי?) לא היה מקום לכל, זה כואב, זה מעציב אבל נשארים הזיכרונות. שקרתה לי התאונה ושקעתי בעולם של הזיות הייתי גם בירושלים ומשם התעוררתי ברעיון שאבקש מכם לחפור בחשאי איזה סדק שאליו תכניסו בכל פעם שיש מה לספר כמו בכותל המערבי.

אחר כך ששוב התעוררתי נזכרתי, א. שזה מאז ומתמיד הצחיק אותי בכותל,  

                                            ב. הזכרתי לעצמי גם שאני לא אלוהים.

וזה לא רק גודלו של הגלובוס זה גם עייפות החומר, כמה אפשר.

אז במקום זה בלי שום הזיות עלה לי רעיון אחר, פרטיו יהיה מין אלבום שאפשר להכניס בו מה שכותבים, כל חוויה, כל זיכרון, כל חדשה (בעיקר משמחות!) ויש המון דפים ריקים, זה יהיה אלבום משפחתי כתוב ע"י כל בני המשפחה וינדוד ברחבי הארץ. וכמו הרבה דברים מה שיש שם הוא לא גמור ואבקש מעזרתכם לעשות  עריכות ומחיקות וזו גם עצה של זקנה לצעיריה אל תדחו, לא לדחות עשו מה שאתם רוצים לעשות בלי לדחות. אני משאירה לכם מתנה, בהרבה מחתונותיכם לא אזכה להיות אבל אני רוצה להשתתף, איך? בברכתי לזוג הראשון שלנו תמר ויואב לרשותכם לכל חתונה, אתם תתפלאו איך אפשר? אז נכון דרושים כמה שינוים קלים: להחליף את השמות, להחליף את העונות, להחליף את התאריכים, להחליף את התוכניות, להחליף את הביוגרפיה ואולי עוד כמה דברים שכרגע אינני זוכרת ובשום אופן לא לשכוח את החרוזים. 

השיר ואולי, מאת רחל המשוררת, הושר בפי נדב, אסף וחנן.

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי;

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים

שֶׁל קָצִיר,

בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת

לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר;

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

וּבְתֹם

שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

שיר פרידה - נדב שרי

תשע המילים הראשונות שלהלן נרשמו בוקר אחד 

באפריל 2014, מתוך חלום. מאוחר יותר הבחנתי כי 

הן מתאימות להספד על אמא, ובתהליך שנמשך 

כחודשיים הוספתי להן משפטים ונוצר שיר.

היא עכשיו לא יש

היא אַין,

המפותל בנִשמות הזוכרים.

צלילים.

צחוק, שירה, הלצה.

כשארצה,

יישאו הרוחות הצפוניות אלי

מלב הפרדסים

ריחה של עוגת שוקולד.

הבזקי כאב כנצח קטן

מהדהדים עמוק בפנים,

געגוע.

תמיד אִתי,

הדהוד צלול כִּבדולח,

חד כבכיו של תינוק רעב,

כטשטוש ראייה, כמילה מושחזת

של אהבה.

חג המשק 1975 סימה שרי, אמא שלה ודודה 

בוצי ברות

היי סימה. הבאתי לך כלניות, לא מההר מהחנות ,אבל כלניות.

את שוכבת

בתוך החושך

והשקט. עינייך

המימיות רואות

רק מקרוב  קרוב

וגדול.

על צווארך כמחרוזת

בת שורה אחת

את עונדת את

פניניי מכשיר השמיעה

וכל מי שלידך

מדבר לאט ובקול

רם כאל

קשת תפיסה.

אבל את תופסת 

מהר, מוחך החריף

זרוע תבליניי  פלפל

ובזיליקום זוכר הכול

ומבין הכול. את

מבינה שאת הולכת

למות, אבל למה לאט

כל כך. את  מבינה

שכל אוהבייך עסוקים

נורא, גם אני. את מבינה

שהילדים רחוקים מכדי

לעשות את מה שהיו

רוצים, ולו לבוא כול

יום לכסות את

נשמתך הנעלבת.

אני נטושה את אומרת

בערב, אני כישלון את

אומרת בבוקר, כשאת

מגלה ששוב לא

מתת בתוך הכאבים 

של הלילה. אני

קוראת עכשיו  את  "עיין

ערך אהבה" את

מספרת לי, "לא משהו".

מוחך הצלול להפליא זוכר

את  מה שכולנו לא בטוחים

אם היה כך או אחרת

ואת מתגעגעת.

מעזה להגיד על עולמנו

האבוד את מה שאני

פוחדת ואחרים לא

מודים. ביקורתית וחריפה.

אני מחזיקה את ידך

השברירית, מבטיחה

לבוא שוב ומתפללת 

שהלילה זה יגמר.

ויודעת שיאבד לי

יותר ממה שהיה לי.

רעיה מירון לזכר סימה, קראה והוסיפה בע"פ, שלומית נחמני

מתוך ספרה של סימה "כה וכה",  פרקי זכרונות, שראה אור בשנת 1999

גבעת חיים היא הבית. היתה והינה. כל שאני אומרת נובע מכך. מן הידיעה, מן התחושה, מן הקשר. הקטע הקשה הוא הידיעה, לאחרונה, כי הכל הופך קצת אבסטרקטי, הקשר. אהבָתי – גם ביקורותַיי תוצר של אהבה הן – זקוקה למושאיה. היא חסרה אותם. המקום, הזכרונות המלווים אותי על ראשיתו והתפתחותו, וכל מה שבָאמצע – דורות התלמידים שלי שבגרו, הפינות והקטעים של גידול ילדינו שלנו, הכל פה, הכל חלק ממני. אבל, האנשים! היכן האנשים?

על חֵברתנו שלנו הלא עלה הקוצר. אין, אין כבר עם מי לדבר. וזה לא ילך וישתפר...  ידידיי הקרובים כאן, רובם קשישים ממני בהרבה. זה התחיל כבר בכפר סאלד. הם היו האנשים, שביני לבינם התפתחו שפה משותפת וקרבה נהדרת. ועמה, עם החבורה הזו, הפלג שלה, נשארתי אף כאן. הרבה בילינו יחד, אהבנו להיות יחד. לא היו דרושות עילות לפגישותנו, והן תמיד היו מעניינות וּמפרות. דנו בְעניינים שברומו של עולם, דנו בָיומיום, מתחנו בקורת, לא רִכלנו, לא הרבה. חגגנו ימי הולדת. צחקנו. בִיכּינו. היינו ידידים. הפרשי הגיל, כלל לא שחקו תפקיד. איפה, איפה הן השעות ההן, הערבים ההם, הפגישות המושכות, הממושכות.

אני יודעת, יש לי שפה משותפת גם עם לא מעטים מבין הצעירים. אבל, לא מספיק טִפחתי. גם לא נדחפתי. ואני מרגישה ניכור. ללא ספק. גם להיותנו כאן בלי החולייה המקשרת, הילדים, חלק בכך. אני מדברת מרמת צפיות גבוהה. וּבלשון הכללה. וסליחה עם כל אהבוֹתיי הצעירים...

גבעת חיים היא הבית שלי. כל שאמרתי, וכל מה שאני עוד רוצה ויכולה וצריכה לומר, נובע מכך. אולי לא בְּפה מלא שיבחתיו. אהבָתי נתונה לו. זה הבית.

טיול חברים לסיני 1971 - סימה ושרי

רחל גליק  (נחמני)

סימה שרי (הכפר סאלדית האחרונה מבין מייסדי גבעת חיים איחוד)

את סימה אני זוכרת עוד מכפר סאלד - לא כ״סימה הגננת״ אלא כ״סימה החברה של ההורים שלי״:

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את סימה (אולי היה זה ביקורה הראשון לפני ההתקשרות ארוכת השנים עם המקום והאנשים)- יפיפיה עם שיער מתולתל גולש לכתפיים, עומדת על סלע סמוך לאטרניט של הורי ומשקיפה בהתלהבות על העמק שלפנינו. אני זוכרת עד כמה הוקסמתי מיופיה הצברי שהיה נדיר כל כך בכפר סאלד. אחר כך נשביתי לא פחות בקסמה כשהשתתפה בשיחות בנושאי לשון ודקדוק שהיו נושא קבוע בארוחות הבוקר השבתיות בבית הורי, ושלימים היו נושא חשוב בשיחותינו אנו - ממש עד לתקופה האחרונה, כשקשיי השמיעה והחולשה שסבלה מהם הכתיבו כמה ניתן להרחיב. שנים רבות שמרתי שאלות לשוניות לבירור עד לקשר הבא - אם פנים-אל-פנים, אם בטלפון.

אני זוכרת את ה״ליפט״ שלה, אחד מרבים בראשית כפר סאלד, ואת מיקומו בין ״בנין בית הספר״ וגן הילדים.

אני זוכרת את ההיכרות עם מיה - הילדה שבאה לבקר את אחותה הבוגרת.

אני זוכרת אותה בטיוליה ב״חוצות הקיבוץ״ שרה עם ילדי הגן שלה.

אני גם זוכרת אותה באותן ארוחות הבוקר השבתיות כשחזרה מהשליחות בארה״ב עם בעלה הראשון חיים; וגם את המעבר קצר הימים לקיבוץ יפתח שהסתיים עם ה״פילוג״ והפירוד.

נדמה לי שאינני טועה - בתקופת המעבר של המפא״יניקים לגבעת חיים סימה למדה בסמינר למורים ברמת רחל (ומשם גם ההיכרות הראשונה עם דן).

הקשר עם משפחת נחמני נשאר כל השנים למרות שהיו בו גם עליות ומורדות. בתקופת חייה האחרונה של ז׳ני סימה היתה מגיעה בקביעות על אופניה ובידה פרח שושנה מגינתה (היה לה שיח שושנים במיוחד בריא והשושנים שלה תמיד פרחו…), ולפעמים גם מעדן שאפתה.

בינינו לא היו כל מורדות. נפגשנו לא מעט ב״גבעת ביה״ס״ - היא כמורה וכמזכירת ביה״ס, ואני - ב״כיתות המקדמות״. דיסקסנו שאלות חינוכיות וגם ריכלנו לא מעט.

התרשמתי איך הרחיבה את קשריה בתוך הקיבוץ - ענת ברנע, סרגיי ורובי ברנע ז״ל - גם לאחר ששכניה- מקורביה כבר לא היו, ובעיקר לאחר שהתידדה עם המחשב שהפך להיות כל כך חיוני לכתיבתה השופעת.

בשנים האחרונות התפעלתי איך למרות הסבל מהמגבלות הגופניות - השתמרו גם חוש ההומור וגם חוש הסיפור ששניהם היו לי נושא הערצה ותיסכול.

היו הרבה פרידות בינינו - ״שלום ולהתראות״ ״שלום ולהשתמע״, ותמיד החשש שאולי זה ״שלום״ אחרון אולי כבר  ל א  נתראה, אולי אפילו כבר  ל א  נשתמע.

ואכן.

תחסר לי אפילו מרחוק.

רחל 

ברכה לסימה שרי ליום הולדת 60   - עדי נחמני                    

ראש השנה תשמ"ו

יקירתי,

ההבדל בגילנו בטל ב-60 

אותך לשייך לקהל הקשישים? מגוחך!

למרות שיער שיבה (רק בכמות מזערית)

נשארת את, פשוט, תמיד אותה הגברת,

נראית את, בכנות, ילדונת נהדרת;

בלשוננו המשופרת – בקושי "מבוגרת".

לא נסכם, נביט קדימה

אל הצפוי לנו מסימה

כי בניגוד לשמה מלכתחילה

היא לא סיימה, היא רק התחילה!

הואילי נא את ספר בראשית לפתוח:

בפרק ו' סוף ג' (עוד לפני פרשת נח)

על שנות חיי אדם אומר האלוהים

שמספרן – כך כתוב – "מאה ועשרים".

כלומר, כל העבר שלך הוא אך מחצית;

כדאי אולי במקום לזכור – לסקור את העתיד

(מעדי אמוראי למדתי "צפי" לא תצפית)

נקדיש אפוא מילים מספר לתחזית.

בעוד 15 שנה, כלומר ב"תשנו",

תזכי להיווכח: הנה פני גלובוס זה לפתע ישתנו!

יימחקו מעל פניו הדם והזיעה,

מן תור זהב יחל עכשיו בהתחלף מאה.

בנים ונכדים ודאי יריעו לך "לחיים"

ביום הולדתך ההוא, ממש בשנת 2000 

(כולנו נלווה אותם במחיאות כפיים,

חלקנו בעולם הזה, חלקנו בשמים...)

בעוד 20 שנה בלבד תגיעי לגבורות

(חלקנו כאמור לעיל, הובלנו לקבורות)

ותקראי אז מחדש את אלה ס' השורות.

מדינתנו תשגשג ותייצא במרץ,

ראש ממשלה, ללא ספק, עדיין פרס-פרץ

(אם כי נכון: גם אל שרון יש יחס דרך ארץ).

ישרור שלום חצי גמור, כמעט מוחלט,

ובקרוב יהיה ביקור של חוסי-אסד ערפאת.

הו, מה נעים ומה נחמד!

ההסתדרות אז, מן הסתם

בראשותו של מר קיסר,

תחליט להצטרף אל התק"ם,

המושבים – אותו דבר.

וכן יוחלט על הכפלת תוצרת "גת".

ולא פחות מוצלח יהיה מצב מג"ח: יפרח

בית החרושת הגדול מכל בעמק חפר.

ואם נפנה עתה מבט אל עבר בית הספר

האזורי הענקי המתפתח להפליא

הבה נציץ שם רגע פנימה את מי נראה אם לא את סימה

כמזכירה או מנהלת,

קדנציה שוב בלתי מוגבלת ?!

הן זה ברור מלכתחילה.

כבר נאמר כנ"ל: היא לא סיימה בכלל,

היא רק התחילה.

אבל, כמזכירה או מנהלת

אשר כותבת ועונה למכתבים

איננה עוד סובלת ומנוצלת:

חיינו "משכבר" ממוחשבים,

המאה הכ"א המהוללת,

ראשית גן עדן היא. כולנו מקווים...

כאן מסתיים לו הפזמון הפופולרי

אשר מוקדש באהבה לסימה שרי

בהגיעה לגיל 60.

נרקיסים