יהושע שרון

יהושע שרון

מתוך ראיון שערכה חנוש עם יהושע ב 2012.

נולדתי בברוקלין, ארה"ב, ב 9.7.1930 , הורי אף הם נולדו בארה"ב, הסבאים משני הצדדים הגיעו מליטא, וילנה. גרנו כולנו באותה שכונה. שמי מהבית הוא לני. להורי היו שתי בנות, לאחר שהצעירה נפטרה משיתוק ילדים – נולדתי אני, ואחרי אחי הצעיר. אחותנו גדולה מאתנו בכ 10 שנים.

שכונתנו היתה מעורבת – איטלקים, אירים, ואחי ואני היהודים היחידים. כל משחק היה מסתיים במכות וקללות. כך עד שהגעתי לעמדה טובה בהירארכיה של השכונה, בסופו של דבר מעמדי שודרג עד כדי כך, שכשיצאתי לימים להלחם בקוריאה – אמהות השכונה ערכו מיסה בכנסיה למעני. ההורים היו שומרי מסורת, ועד היום יש בי נטייה פנימית למסורת היהודית.

בבית הספר – כבן לשני מורים הייתי תלמיד טוב, אהבתי ללמוד. סיימתי בגיל 16 ומשם הגעתי ישר לאוניברסיטה. נטייתי הטבעית היתה כימיה – כנער צעיר ערכתי תמיד ניסויים במרתף ביתנו, לשם איש לא הורשה להכנס – אך בסופו של דבר למדתי מדעי המדינה. 

כעבור שנתיים פרשתי והתגייסתי לחיל האויר – לקורס טיס. סיימתי כנווט היישר למלחמת קוריאה.  

מתקופת הקורס הלכתי שנים עם  "גוש בגרון",  עם תחושת החמצה: היות שהייתי היהודי היחיד בקורס,הייתי מבלה סופי שבוע אצל משפחות יהודיות בכפר סמוך. באחת הפעמים חיכה לי מישהו שגייס מתנדבים למח"ל, 1947, הוא ביקש לגייס אותי לחיל האויר הישראלי שהחל להבנות אז. אני, שהייתי בטוח שקריירה מזהירה מצפה לי בצבא האמריקאי  ובאמריקה בכלל – לא הייתי מוכן לוותר על זה. רק  ב 1966, כשנישואי הראשונים הסתיימו, וכבר הגעתי, כלכלית, רחוק יותר משהגיע אבי – החלטתי לעלות ארצה. עד אז ניהלתי עסק משפחתי של מכבסות למלונות ולמוטלים, נישאתי ונולדו לי שלושה ילדים: צ'ארלי, יליד 1953, סטיבן, יליד 1954, ודיאן, ילידת 1956. הקשר בינינו, מלבד ביקורי הספורים, מתקיים עד היום דרך האינטרנט.

הגעתי לגבעת-חיים לאולפן, בו פגשתי את מרים והקמנו את משפחתנו. רוב חיי כאן  עבדתי בפרדס במים.

ב 1984 יצאתי ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, למדתי חלקית כ- 8 שנים, ולקראת גיל  60 סיימתי עם דוקטורט.

מהמרתף בילדותי, דרך העבודה בפרדס והלימודים, הבאתי את רעיון השליטה הממוחשבת בהשקיית ההדרים. עבדנו על הפטנט והשיטה כמה שנים, ניסינו ליישם ולמכור,אך לצערי זה לא צלח.

היום אני בן 82, פנסיונר, קורא הרבה וכותב – סיפורים, מאמרים ורעיונות. 

במבט לאחור – להגיע לגבעת-חיים, לעבוד את האדמה, להחזיק טוריה, בלי חליפה, בלי עניבה – היה הגשמת חלום.

ומכל מה שעשיתי, על התוצרת האמיתית שלי, על שלושת הבנים שנולדו לנו כאן – אני מאד גאה!

לזכרו של יהושע שרון/ עדנה ארזי

לפני שנתיים וחצי התבקשתי לתעד את חייו של יהושע ולהוביל את התהליך עד צאת הספר לאור. באותה עת, יהושע היה קטוע רגל אחת ולהפתעתי, ציפה מאד לקטיעת רגלו השנייה. חשבתי שאפגוש אדם ממורמר, הבוכה על מר גורלו, אבל התבדיתי. הוא היה מאד חיוני וחדור מטרה.

מחשבו האישי היה עמוס בקבצים של סיפורי ילדות, אשר נכתבו באנגלית וסודרו בסדר מופתי. התחלתי במלאכת התרגום וככל שהתקדמתי בעבודתי, נשאבתי לאותם סיפורים וחוויות, שהועלו על הכתב ברגישות רבה, חן והומור וסיכמו בצורה מופלאה את פרק חייו בארצות הברית. 

ממפגש למפגש, גברה התפעלותי והתלהבותי מכושר הביטוי של יהושע ומהכתיבה הנפלאה ובמקביל, חשתי שהוא לא שותף לאותה התלהבות.

לאחר מספר חודשים וממש לקראת סיום, הוא הודיע נחרצות, שאינו מעוניין בתיעוד סיפור חייו וכוונתו הייתה שונה. הוא רצה להוציא לאור מאמרים ושירים שכתב במשך שנים רבות ולחשוף בפני המשפחה ובעיקר בפני חברי הקיבוץ את הפן האחר של יהושע, פן שלא הכירו. הוא הציג לי קלסרים עבי כרס, המכילים אינספור מאמרים פילוסופיים, רוחניים, שיחות עם בורא עולם וגם שירים שאת חלקם כתב בעברית צחה ובשפה ספרותית, שירים מלאי אהבה ורגש.

אחרי התלבטויות רבות הצלחנו למיין ולבחור את היצירות שהכי נגעו ללבו וקראתי לספר: "מפגש בין האת לעט" - בין יהושע עובד האדמה ליהושע הסופר.

יכול היה להתפאר בחכמתו, בפטנט ההשקיה שבעבורו קיבל פרס, אבל בצניעות רבה, רצה שיזכרו אותו כאיש ספר וכמושך בעט.

אשתף אתכם באחד מכתביו, שהוא עצמו העיד, שאהב מכל ולא בכדי, אפשר למצוא בו את יהושע מזוויות שונות, גם כאלה שלא הכרנו.

אין לי ספק שעכשיו הוא מוצא מנוחה, באדמה שכל כך אהב.

יהי זכרו ברוך!

יהודי אמריקאי במלחמת קוריאה

הבוסתן של שמוליק / יהושע שרון

גמלאי היה שמוליק. מעשרות הדונמים פרדס, הוא שמר רק על תריסר עצי שמוטי ליד הבית. עליהם הוא טיפל כאבא אוהב. יומיום, הסבם בבוקר, שמוליק יצא לבוסתן כדי להספיק ליפני שעות המתישות של צהריים. קורה שהוא פספס את הכדורים שלו בבוקר, אבל לעצים שלו לעולם לא דילג על דבר.  הכול על פי המועד והמינון. בשעה שמונה, ישב לו תחת עץ ואכל סנדוויץ' שהכין ושתה מים מהברז. כמוהו, העצים היו זקנים ובריאים, וכמוהו הם היו נראים מבסוטים.

אחר צהריים לפני ה"שלוף שטונדה" הוא היה קורא עד שנרדם.  שומר מצוות היה אבל מאמין גדול לא היה.  ככה לימד אותו אבא שלו וככה הוא לימד את בניו. אבל נעשה זקן, והתחיל לחשוב על מה יהיה בסוף. ניסה למצוא תשובות בתנ"ך, וקרא פרק פרק.  שמוליק היה מת לחוות נס. נסים שנעשה לאבותינו הוא חצי האמין וחצי לא האמין.  הפריע לו שכבר אין  נסים.  והנה בא יום שהוא קורא בשמות: ג'. חושב לעצמו שמוליק,  אינני משה רבנו אבל אומרים שאני בחור טוב. וכאן זה לא מדבר, אבל טוב מהַסְּנֶה יש לי. עצים יפים יש ליד הבית.   למה הקב"ה  לא יכול לבוא ולהגיד איזה שלום קטן?  וכך הוא נרדם.

בחלום יושב בבוסתן, אוכל  את הסנדוויץ, ולפתע שומע בת קול, "שמוליק,  אנחנו מרוצים אך אתה מטפל בעצים". 

למחרת הבוקר, שמוליק בבוסתן.  הרוח רשרש בצמרות העצים, ולשמוליק נדמה היה רוח הקודש.

יהושע, 10.2010

יהושע שרון, על פטנט ההשקייה 1992

עתיד הפרדס

Thoughts of my father.

My memories of my father are few, he left the family when I was 10 years old and then moved to Israel. Since then, I saw him when he visited the United States a few times over the years and we occasionally corresponded by mail and then email. We did not have what you would call a close relationship. I know that he had a short temper and that it made his life difficult and it made it difficult for his relationships with others. 

I took a leave of absence, the spring semester of my junior year in college, to visit him in Israel at Kibbutz Chaim Ichud. It was right after the Yom Kippur War of 1973. Tensions were high in Israel and there was a military presence everywhere. I stayed there for 3 months as a volunteer. I mostly picked oranges in the pardes (orchards) for which I got paid 75 cents a day plus room and board. I lived in a shack with a dirt floor and there was a communal bathroom for the volunteers that always had a clogged toilet. Although the work was hard, especially my three weeks on Kitchen Patrol, there was a comradery amongst the volunteers, some travel and education and a chance to spend some time with my father and his Israeli family … Miriam, Shlomie, Davey and Danny. At the time, the kids were all under 10 years old and I was sort of a big brother to them.

For orange pickers, our days started early, we were the first ones in the dining room for breakfast. We then were taken in a truck to the pardes that we were picking that day. We spent the whole day out in the pardes without any breaks or support. When nature called, we found a private spot and hoped that we remembered to bring some toilet paper from home. Each volunteer had to pick two crates of oranges a day. The women picked the fruit they could reach from the ground, the men picked the fruit that was higher in the trees using a ladder. You hand cut each fruit off the stem to make sure that it was in top condition when it reached market in Europe. Men filled a sack hanging on their backs, the women had buckets. When I filled my sack, I came down the ladder and picked up two buckets of oranges from my female partner and carried it all down to the end of aisle to empty into the crates. We worked until early afternoon and were taken back to the kibbutz, the last ones to have lunch in the dining room. We were then able to lounge around the rest of the afternoon.

Dinner was always with my father and family. I would meet them at his house and then walk over to the dining room. The dining room was huge, it fed over 1,000 at each meal. There were rows of picnic tables that were serviced assembly-line style. You sat at the first empty table along with any else who showed up at the same time you did. Then you waited for the servers to reach your table and “dump” whatever dishes were served that day onto your table from the rolling carts. When you finished, the table was cleared and prepared for the next round of diners. But it was at dinner that I got to know my father and my step brothers.

There is one event that stands out from that trip. It was a “vacation” in Eilat, just my dad and I. It was a vacation that involved almost no expense. We were to hitchhike to Eilat carrying all that we needed for the vacation on our backs. We had bed rolls, a tent, cooking equipment and food from the kibbutz. Hitchhiking was a popular way to get around Israel at the time, every truck had pull down benches in the back for hitchhikers. It was supposed take a day to make Eilat, but because soldiers always had top priority on the hitches, and they were everywhere, we did not make good progress and only got as far as Be’er Sheva the first day. That was about half way there. Nearby was an orchard and we snuck in, far enough away from being observed, and made camp for the evening. Early the next morning we started hitching again and had better luck this time and made it to the beach by early afternoon.

We set up camp on the beach and spent two days with each other, mostly in conversation. We prepared and cooked meals right on the sand and perhaps we even had a beer or two at a café. It was really the only time in my (almost) adult life that I spent time with him. He was very intelligent and had a lot to share with me. While I was mostly stupid and just sponged up as much as I could. I remember that he pointed down the beach to the east and told me that it was Jordan. And that in all the wars, and in between, not a single shot was ever fired at Eilat from Jordan. Why? Because Jordan’s only port was on the Red Sea right next to Eilat and they were afraid of losing it if there was any combat in the area.

Vacation over, we tried to hitch back with no luck at all. I used all the money I had to buy us two bus tickets back to Hadera. We got off the bus before Hadera, at the road that led to the kibbutz and walked the rest of the way home. 

You may think that my story is sad and perhaps it is so. But, I like to think that the world does not exist in just black and white, that instead it is composed of all shades of gray. We are not either good or bad, that we are all in some proportion both good and bad. While my life with my father was for the most part dark, I am thankful that I had the opportunity, at least once, to see the light. 

Charles Kaplan (older son)

I have some very good memories of Uncle Lenny. Probably the best are from my two visits to Israel, sitting in Lenny’s backyard at the kibbutz and listening to my dad and Lenny talk about stories from their childhood. Sometimes they would disagree on the details but mostly their stories matched and I would soak it in. Lenny had a special connection with my daughter, Lilia, since they were both named after Lillian. For a period he would write stories for Lilia about his childhood and e-mail them to us. I don’t seem to have digital copies but I do have paper copies. No scanner so I will retype one of them for you here now. love Sharon

Grandpa’s Latkes

Just like you have a Grandpa and his name is Saba, Hesh and Lenny had a Grandpa when we were kids, and he was a special Grandpa. We thought he was very old, and even other old people called him “alter” which in Yiddish, which is what old Jewish spoke then, means “the old one”. He was old and very tall and he dressed like a very important man. All the grownups listened to him and nobody argued with him, but with kids he was fun, even though some times he teased too much. He had a magic penknife, and when he came to our house he would sit on the chair in the porch and we would bring all our broken toys to him. While we were each sitting on one knee, he would take out his magic knife and fix all our toys. We didn’t think it was magic. We just knew Grandpa could do almost anything. When he would take us for walks in the forest and tell stories of the far away place where he came from, he sometimes took out his magic penknife and cut off a small branch from a tree. It had to be just the right size, and Grandpa knew exactly how big it had to be. Then with his knife he would whittle the branch, look at it and whittle some more. He would turn it around and whittle on the other side. We never knew what it was going to be. Sometimes a bird, sometimes a little puppy, and mostly they were animals. But we always hopes it would be what we liked best….a whistle. Grandpa could make the shrillest sounding whistles there ever were. It almost hurt your ears, but all the animals in the forest loved it and would come to hear it, especially the birds.

 But the biggest treat was going to see Grandma, we called her Boobie, and Grandpa at their house. It wasn’t far from where we lived, but too far for little kids to walk alone. So we had to ask and beg a lot of times for our Mom to take us to see Boobie and Grandpa. They lived on the third floor of an old building on Ocean Avenue. We used to run up the stairs, and because we buzzed at the entrance, Boobie was waiting for us with the door open when we got to the third floor. Boobie was very special too, and I’ll tell about her in a different story. Grandpa would usually be sitting at the dining room table with a lot of papers figuring out things for his business. His glasses would be used up on his forehead, and that meant he was mad, because the figures didn’t come out right. When he saw us, he would stop figuring, sweep all the papers into a basket he had for his papers, and look at us with a big smile.

 “Soooo, what did u little bandits come to see Grandpa for?”

 “Latkes,latkes,latkes….we want latkes!!!!!!!!!!”

 “Ohhhh,so you think I can make latkes?”

 “So you were good kids and smart in school?”

 “Grandpa. Pleeeease, we want latkes……..”

 “Should I ask your Mother if you were smart in school?”

 “We both got “A” in arithmetic.”

 “So why not “A+”?”

 “Grandpaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaa!!!!”

 “So, go ask Boobie if she has potatoes in the house.”

 Grandpa got up and went to the kitchen. Boobie had already pealed two potatoes. She would laugh and say, “Die alter buck iss a gracer ganif fun die svai klainerkes.” (The old guy is a bigger bandit than the two little ones.) Grandpa would then grate the potatoes. If we were good, he would let us help. In the end there was a heap of grated potatoes in the bowl, a little red around the edge sitting in the water from the potatoes. He cracked in an egg, two or three heaping tablespoons of flour, a glob of chicken fat, and finally grated in a little onion too, but not the whole onion. He always let us do the last mixing while he melted fat in the frying pan. We dare not spill any or we would get a pinch on the cheek.

 Finally the fun began, and the latkes started spilling out of the frying pan, hardly touching the platter before Hesh and Lenny grabbed them into their mouths. Hesh is up to ten, but Lenny already ate twelve. More and more. Sometimes we each ate more than thirty latkes. Can u believe it? From just two potatoes? I told you he was a magic Grandpa.

(Sharon Kaplan (nephew