אניה ארז

יומן מס' 17(445), כ"ט טבת, 27 בינואר 1952 

נעצמו העיניים...

מוקדש ליום השבעה למותה של אניה

נעצמו העיניים הטובות הרכות האלה. נעלם החיוך טוב הלב מחיינו. כך, כאם דואגת, הייתה מביטה על חיינו הסוערים והנסערים מן הצד, כאם, הרואה את בניה השובבים בתעלוליהם והיא דואגת קודם כל לבריאות הגוף של כל אחד מהם. כמה אימהות שפעה מן האישה הזאת, כמה רוך ודאגה לכל סובל וכואב! וכל זה איננו עוד... הלך ללא שוב? המוח מסרב להאמין, המחשבה איננה מסוגלת להסכים.

גבעת חיים ואניה, אלה היו שני מושגים שאי אפשר היה להפריד ביניהם ומכל פינה עוד נשקף אליך חיוכה הטוב. "חדר הילדים" – כך קראנו אז למוסד הילדים הראשון בגבעת חיים. עם דמדומי הערב הוגפו כל החלונות. הילדים, הכלואים בין כותלי החדר הצר, רועשים ומשתוללים ואניה מסתובבת ביניהם, מרגיעה ומשליטה סדר בחיוכה הכובש. 

המחלבה הקטנה והמרופשת ליד הרפת, רבבות זבובים מכסים את הקירות וכל כלי קטן שבחדר, אשכולות אשכולות של זבובים נתלים עליו ואניה מסבירה למבקרי השבת את עשיית גבינת הצאן וחשיבות התוצרת החדשה בשביל המשק.

תמונה אחרת מופיעה לעיניך: אניה יושבת ליד הכישור וטווה את החוט, או אניה ליד הנול, עוד מפעל חלוצי נוסף למשק, מפעל הצמר. באותם הימים הולכים ומצטיידים חדרים אחדים בקיבוץ. מופיעות מתנות של קרובים ומכרים. נשקפת סכנה לעיקרון השוויון. גם אז עמדה אניה בפרץ. היא בין יוזמי ועדת הצדק "הצדק והיושר". היא יודעת עצה: מפעל הצמר יספק לחדרים מרבדים, וילונות וכריות, הוא יגרש את השיממון מן החדר הקיבוצי. הייתה זו "ועדה של לב", כי אניה ידעה להחדיר למוסד החדש דבר מה מרוחה.

איש מאיתנו לא ידע ולא חש את המצב הקשה שבו הייתה נתונה אניה באותן שנים. היא הייתה מאותם אנשים, שדאגו לסבלות הזולת אך לא נתנו לאדם אחר להשתתף בצערה היא.

בשנים האחרונות התמסרה אניה לטיפול בענייני החולים בקיבוץ ושוב לא היה זה בידיה "תפקיד" כפי שהוא בידי "בעלי תפקידים" רבים. גם ועדה זו הייתה בידיה ל"ועדה של הלב". התעניינותה במצבו של כל חולה הייתה השתתפות של ממש. מהתייעצות איתה יצא כל חבר, כשיש בו הביטחון המוחלט כי עניינו נמסר לידיים נאמנות אשר לא תרפינה מן העניין עד שהוא יסודר לחלוטין.

כזאת הייתה אניה. שקטה ומסורה ללא גבול. איתה היה אפשר לדבר על כל דבר, פרט על דבר אחד ויחיד – על מצבה, על עצמה, לא דיברה אניה לעולם. בחולי הקיבוץ טיפלה אניה כפי שרק אדם היודע חולי ומדווה יכול לטפל כאח לצרה, אך היא לא הייתה מרוצה כשהיחס אליה היה כלאדם חולה.

וכשם ששפעה אניה חמימות ורוגע על כל סביבותיה, כך גם ידעה להקים לעצמה בית ששררו בו תמיד שלווה ואור, אוצרות הנפש שאותם השקיעה אניה בבניין ביתה נתנו את פריים בחינוך ילדיה.

אניה, שהייתה תמיד קרובה לענייני החינוך במשק ועקבה בערנות אחר התפתחות מפעל החינוך שלנו, לא הסתפקה אף פעם בדברי ביקורת על מעשי המחנכים אלא נתנה שכם והייתה תמיד לדוגמה מחנכת לילדיה היא ולכל הדור הצעיר שגדל בינינו.

וכך יישאר גם זכרה בתוכנו, זכר של אם גדולה, חלוצה, מגשימה ואדם עם לב של זהב. 

ראובן הישראלי

אניה ארז במושבת הקיץ של תכלת לבן, צכוסלובקיה 1937, משמאל ברל כצנלסון 

אור גדול כבה בחיינו

הלב מסרב לקבל את העובדה האכזרית. אדם כל כך חיוני, מלא רצון ואהבה לחיים. אדם שידע לסגור צרות וכאבים אישיים עמוק בתוך עצמו. נפשה העשירה, והטוב שהחיים העניקו לה עשוה לאדם מאושר. אישיותה שפעה שמחת חיים ואהבה לחיים לכל הבא במגע איתה. ילדיה גדלו באור ובחום ששרר בביתה. כל אדם הרגיש בקרבתה טוב וחום. היא אף פעם לא התחשבה במצב בריאותה, אלא נתנה את כל כוחותיה, ולמעלה מהם, לעבודה ולמפעלים הרבים אשר הקימה. היא לא ידעה לאות, לא ידעה לנוח ולטפל בעצמה, למרות שהיה קשה לה בזמן האחרון, בימי מחלתה, שעה שכל כוח הרצון כבר לא עזר לה להתגבר ולהתכחש למצבה. כל כמה שהעיק עליה להיות מנותקת מחיי העבודה אשר היו תוכן חייה, לא נשמעה מפיה אף טענה לגורלה, אף תלונה על מצבה, אלא תמיד רק דברי עידוד לאחרים ואהדה לכל המתרחש סביבה.

לפני הניתוח ביקשה להובילה דרך השדות למען תראה עוד פעם את המשק. רק לפי בקשתה זו ניתן היה לנחש את המתרחש בקרבה, את הרגשותיה בעומק לבה.

אהבתה וידידותה תחסרנה לנו. לא נשכח אותה.

חנה אבלס

 אניה ארז עם משפחתה

כרעם ביום בהיר

לכאורה הרי זו מליצה בלבד ואיך קיבלו הדברים האלה פירוש אכזרי כל כך ביום מר זה, בו הגיעתנו הידיעה הנוראה, לאחר דרישות השלום המעודדות, שנמסרו מדי יום, בכל הימים שלאחר הניתוח, התקבלה הבשורה הרעה מבלי שיכולנו להבינה או להאמין בה. חברים רצו ושאלו: "הנכון?" אך אותה פתקה "אניה איננה" סיפרה על הוודאות האיומה, תמה פרשת חיים עשירת תוכן ורבת סבל.

עודני תחת רושם רשימתה ביומן הזיכרון לניוסיה והנה עלה הכורת גם עליה. מחריד היה תיאורה של אניה את ידיעת המחלה והסבל הנסתר שנשאה ניוסיה בחובה, בימי חוליה. מי יידע ויתאר עתה את אשר נשאה אניה עצמה בחובה, בחודשים האחרונים כששכבה באותו בית-חולים, בציפייה הממושכת לניתוח כה קשה? שתיהן התנסו בניסיון ההתגברות על ייסורי הנפש והכל כונס פנימה. 

פגשתי את אניה, לראשונה, לפני 16 שנה בתל-יוסף. הדבר המיוחד בה, שהשאיר עלי אז רושם היה ה"לוקל פטריוטיזם" שלה לגבי גבעת חיים. הייתה זו מידה גדושה של אהבה למקום ולחברה וגאווה על כל הנעשה בם. את אהבתה למקום הביעה לא בדברים בלבד, היא הוכיחה אותה במעשה – בעקשנותה הרבה להישאר בגבעת-חיים, על אף כל הקשיים, שחייה הפרטיים היו כרוכים בהם. מפי אניה שמעתי לראשונה על גבעת-חיים והיא היא שעוררה בי את העניין לבוא אליה.

יעידו ראשונים על עבודתה של אניה בשנים הראשונות לקיום הקיבוץ, בבית הילדים וברפת, אני בבואי ראיתיה בעבודות שונות ותמיד הייתה המתחילה בהן.

הנה עשיית גבינת הצאן, הנה המכוורת, הנה טווית הצמר וצביעתו והנה התפתחות המפעל שהגיע במשך הזמן עד לאריגת וילונות, מפות ומרבדים לכל חבר. וכל אלה בתנאים חלוציים, במקום לא מקום ובאמצעים לא אמצעים, רק בכוח הרצון והמרץ. אניה קיבלה על עצמה תמיד יותר ממה שמותר היה לה לקבל על עצמה לפי כוחותיה. אף פעם לא איימה לעזוב את העבודה בגלל תנאיה הגרועים, והם באמת היו גרועים ומה גם בהתחשב במצב בריאותה. תמיד היא עשתה את עבודתה מתוך דאגה כנה לחבר.

היא הייתה שייכת לסוג החברים, שהקיבוץ ביתם הוא במאה אחוז – שחיי הקיבוץ וחייהם חד הם, הדאגה לקיבוץ והדאגה לעצמם דאגה אחת היא, שמירת רכוש הקיבוץ שמירת רכושם היא.

הכרתיה גם כאם. היא הייתה אם שיצרה בית חם למשפחתה. היא הייתה מחנכת טובה לילדיה. גישתה הייתה טבעית, פשוטה ונכונה, עם הרבה אהבה ומעט מאוד פינוק. ורוח טובה שררה תמיד בחדרם.

ידידים רבים היו לה, כי היא עצמה הייתה ידידה טובה להם. 

על מה ולמה בא זה הקץ?

רחל א.

אניה

נזכר אני באניה מאז הימים הראשונים שלי בקיבוץ. היא הייתה אז בהכשרה. אני, בכל הלהט של "חלוץ", שמעתי אודות כל אותם החברים בקיבוץ אשר הכשירו את עצמם לענפים השונים ובמקומות השונים, לקראת המטרה הגדולה – העלייה על הקרקע. שמעתי גם על אודות אניה, אבל משום מה עבר זמן רב עד אשר זכיתי לראותה פנים אל פנים.

מיד לאחר החלטתנו להצטרף לקיבוץ ג', התחלתי להתעניין בחברים הנמצאים בהכשרה, וביקשתי את הקשר עם כל אחד, כן, וגם עם אניה. היא סימלה בשבילי את השאיפה הגדולה ביותר, השאיפה לקשר עם האדמה, שאיפה אשר טופחה בנו עוד בתנועת הנוער. במשך השנים הספקתי להכיר אותה, עבדנו בקרבת מקום. אני בנגריה ואניה במקצוע האריגה בצריף הסמוך לנגריה.

כמו חברים רבים במצבה, היא לא התחשבה במצב בריאותה ואף הפריזה בכך. זוכר אני לפני שנה, בפרוץ מגפת הטיפוס, כיצד דאגה לחברים החולים, ופתאום חדלה להופיע אצלי. שמעתי אז כי אניה "במצב לא טוב", היא מוכרחה לשכב. וכאשר קמתי אני ממשכבי, כעבור 6 שבועות, נכנסתי לבקר אצלה ולא מצאתיה במיטה. היא הסתובבה לרגל ענייני בריאות, איך אפשר לשכב במיטה כשישנם מקרים קשים רבים כל כך ומחליפה עדיין אין? ואפילו נסעה היא פעם, ישר ממשכבה, בענייני בריאות.

כמובן, לה לעצמה, לא נוספה בריאות מכל דאגתה לזולת. אבל מי כמוה ידע להבין כמה חשובה לאדם הבריאות!

כזאת הייתה אניה – אוי לנו כי היא איננה עוד.

רדיוס

אניה איננה!

היה זה ביום שישי בערב, בשעות המוקדמות של אחר הצהרים. הלכתי אחרי גמר העבודה הבייתה, ופתאום הרגשתי איזה שקט מוזר, דממה בחצר. הסתכלתי מסביבי וראיתי חברים רצים מבוהלים ומדוכאים. והלחש הגיע גם לאוזני, בשורה לא טובה – לחש לי חבר אחד – אניה איננה! לא רציתי ולא יכולתי להאמין, כי אמנם ידיעה מרה זו נכונה היא. ידעתי שהיא חולה, ידעתי שהיא נותחה, אולם כל הידיעות שהגיעו על מצבה היו טובות. וחשבתי, איך זה יכול להיות? אולי זאת בכל זאת טעות. אולם אחרי צעדים מעטים ראיתי כבר אוטו מלא חברים קרובים וידידים של אניה נוסעים לבית החולים בתל ליטווינסקי, מקום המצאה של אניה.

ובכן, אניה איננה! הסתלקה ללא עת חברה טובה ונאמנה מאיתנו, מהחברים שלה ומהמפעל שלנו. כשאני נזכר באניה, אני רואה לפני תמיד את פניה הצוהלים, את עיניה הבהירות עם המבט הישר והכנה אל תוך עיניך. אינני זוכר את אניה אי פעם מיואשת או מדוכאת. אישיותה ביטאה תמיד מרץ ואופטימיות. היא הייתה מסורה לכל – לחברה, למשפחתה, לעבודה ולתפקידים שהוטלו עליה. היא אף פעם לא סירבה לשאת בעול. להיפך, היא קיבלה עליה תפקידים אשר לא היו לפי יכולתה הפיזית, והיא עבדה בעבודות אשר ודאי ובוואדי לא הועילו למצב בריאותה. אולם מי היה יכול לעמוד בפני דרישתה ורצונה של אניה! החיים לא נראו לה שווים הרבה בלי עבודה ובלי מסירות ללא גבול לחיי החברה ולעבודה.

בשנה האחרונה, כמעט עד שמחלתה ריתקה אותה למיטה, היא מילאה את התפקיד של מרכזת ועדת הבריאות בקיבוץ. אין אצלנו הרבה חברים המסוגלים כך לדאוג לחבר החולה, כמו שעשתה זאת אניה. היא לא חסכה לא זמן ולא עמל והתמסרה לתפקידיה בכל הכוח ובכל המסירות שציינו את אניה מאז ומתמיד.

הלב לא רוצה להאמין שאניה זאת איננה. אולם גל העפר אשר כיסה את קברה ביום ראשון היה אכזרי מאוד, ומאות החברים והידידים אשר ליוו אותה בדרכה האחרונה היו מוכרחים להשלים עם גזר הדין המר והנמהר, כי אמנם אניה היקרה שבקה חיים לכל חי – והיא איננה! ים של דמעות זלגו מעיני המוני החברים אשר עמדו על קברה הרענן וזמן רב עמדו והרהרו ואמרו בלחש: אניה – לא נשכח אותך! נזכור אותך תמיד! 

יקסל

עם אניה (מתוך דברים שנאמרו ביום השבעה)

עוד הלב אינו נעטר לעובדה המחרידה שאניה איננה. עוד אי אפשר להשלים עם כך שהלכה מאיתנו לעולמים חברה צעירת ימים וצמאת חיים. דמותה, כפי שהכרנוה כקרובים וגם כרחוקים, במרבית תחנותיה בחיים ובחיינו המשותפים, מרחפת לפני עינינו בכל רעננותה וצעירותה, ואין הלב נענה עוד לבשורה המרה.

חברתנו אניה הגיע אלינו לפני 23 שנים, עת היינו עוד צעירים לימים ובמעשים. היא באה אלינו מסביבה יהודית עממית בעלת מסורת ציונית. מקורות היניקה שלה, מלבד אביה, היה הנוער היהודי הציוני החלוצי, הנסער והסוער שהתפרץ לארץ.

תחנותיה בחיינו היו רבות. עבודתה ומפעליה בבית היו שורשיים וקשים בהגשמתם ובביצועם. בהכשרתה במשק תל יוסף בענף הרפת ובקשירת חייה לחברנו יהודה, לא שכחה את מקור מחצבתה ונשארה נאמנה לשליחות ולבית.

באופיה המוצק ובעקשנותה ידעה לצעוד לקראת קשיים ללא שיקולים יתרים ומעצורי נפש, ועל ידי כך ביצעה דברים אשר היו נראים בעיננו כבלתי אפשריים. תמיד הייתה אניה מוכנה להתייצב בענפי עבודה חדשים חלוציים במשקנו הצעיר. אם היו אלה ברפת, במכוורת, בתעשיית הגבינה, בעיבוד צמר, תמיד שאפה להרחיב ולגוון את יצירתנו המשקית. בשנים האחרונות הקדישה את עיקר דאגתה לבריאות החבר. כל פעולותיה מהוות חלק לא מועט מחיי היישוב, מהתפתחותו וקורות חייו ואניה הייתה מעורבת בהם והייתה הרבה פעמים כוח דוחף ומבצע.

בשנים האחרות לווינו את אניה בדאגה. ידענו את מצבה, אבל לא שיערנו שככה יתאכזר לנו הגורל. מיום הניתוח חיינו בחרדה, וכשהגיעתנו הבשורה שהניתוח הצליח הוקל לכולנו.

פרידתנו מעמה הייתה בשביל כל הציבור אחד הרגעים הקשים בחיינו. חשנו וראינו מה עמוקים ורבים היו קשריה עם היישוב הזה, ועם הרבה ידידים מהסביבה.

אין פדיון לצער ואין שילומים למשפחה. נישא את קינתנו בדומייה ונעמיק את זכרה בלבנו. 

שולמן

אניה ארז

התדהמה עדיין לא חלפה, עוד לא חדרה הידיעה להכרתנו והלב ממאן להאמין, שאניה איננה עוד.

במשך חודשים רצופים עקבנו כולנו אחרי מהלך מחלתה מתוך חרדת צפייה ומתוך תקווה ותפילה שתתגבר עליה.

אמנם ידענו, שמחלתה אנושה, אבל האמנו שאניה, ששפעה כל כך הרבה חיוניות ואהבת חיים, תוכל לה. אופטימיותה הדביקה את כולנו. וכשעמדה בניסיון הקשה של הניתוח, והידיעות היו מעודדות, גברה התקווה, שבקרוב שוב תשוב אלינו, ופתאום איננה.

חברתנו נפגעה קשה, כי דמות יקרה שאין לה תמורה נעקרה מתוכה. חיוניותה ופעילותה שלחו שרשיהן לכל עבר והצמיחו פרי מבורך. אולם תכונותיה התרומיות נתבלטו במיוחד כאשר העמיסה על שכמה את התפקיד הקשה לדאוג לבריאותם של החברים בתקופה קשה ביותר. ואז היתה אניה סעד רציני לכל אלה שנזקקו לעזרתה. התעניינות אנושית עמוקה ומכונות ללא גבול לעזור, ציינו את הליכותיה עם כל אחד ואחד. שום מאמץ לא היה למעלה מכוחותיה וללא לאות עשתה למען הקל על החבר הסובל. היא ידעה את נפש החולה. כל מי אשר מחושי גוף או מדווי נפש הקדירו את רוחו- אם רק נפגש בה וראה את מאור פניה וחיוכה הלבבי ושמע דבריה המעודדים והיתה עימו רוח אחרת.

אל אניה לא היה קשה לפנות בעת הצורך, כי חביבותה ואופטימיותה לא היו פרי חינוך בלבד ולא ההכרה הולדיתן, כי אם בטבעה היו, כמתת אל. על כן השפיעו כמקור לא אכזב.

צל כבד ירד על בית הקיבוץ כולו, קדרות כיסתה את החברה, כי גדולה האבידה. אדם יקר וחביב הלך מאיתנו ללא שוב.

 ראובן הישראלי.

על הקבר הרענן

אניה,

כל היקרים לך וכל שיקרת להם באו להיפרד פרידה אחרונה.

חברה יקרה, אדם נפלא.

הרבה אור שפע ממך וחום רב היה בליבך. טוב היה במחיצתך. יפיך ייפה חיינו. בחייך העשרת אותנו, את משפחתך, את הקיבוץ. ואנחנו קצרה ידנו מלהאריך את חייך.

דאגת לבריאות שלנו במסירות ללא גבול, ריפאת פצעי רבים, ופצעך את לא יכולת לרפא.

היתה בך התכונה היקרה לקרה ולאחד חברים. אהבת את החברים אהבה רבה, וכולם השיבוך אהבה.

בעודך ילדה נצמדת לחיי התנועה. סללת דרכך לקיבוץ, וכאן, בקיבוץ הזה, השתרשת. גדל והתרחב והנה נגדע הגזע.

אניה, דמותך הנפלאה חרותה עמוק בליבנו ותהיה שמורה איתנו לתמיד.

ישראל גלר. 

מדברי החברים

חברה יקרה, אדם נפלא, הרבה אור שפע ממך וחום רב היה בלבך. טוב היה במחיצתך, יופייך ייפה את חיינו. בחייך העשרת אותנו, את משפחתך, את הקיבוץ. הייתה בך התכונה היקרה לקרב ולאחד חברים, אהבת את החברים אהבה רבה וכולם השיבו לך אהבה. בעודך ילדה נצמדת לחיי התנועה. סללת דרכך בקיבוץ וכאן השתרשת, גדל והתרחב נופך והנה נגדע העץ. התפעלתי מהמרץ והחיוניות ששפעו ממך, התגבשת כאדם בעל אופי עצמאי וחזק. ידעת לחיות עם מראה נוף מצודד, התמצאת בציור. ראשונה קיבלת על עצמך את הדאגה לענייני הבריאות של החברים. באופייך המוצק ובעקשנות ידעת לצעוד לקראת קשיים, ללא שיקולים יתרים ומעצורי נפש ועל ידי כך ביצעת דברים אשר היו נראים בעינינו כבלתי אפשריים. נמשכת לחברה בגבעת חיים, ניסית לבוא לתל יוסף ולא יכולת. היית מהמתמידות באסיפות הקיבוץ, ידעת להקשיב כשידייך עושות במלאכת הסריגה. חיית בכל נימי נפשך את כל המתהווה בקיבוץ. את החשבת את הפכים הקטנים שביחסים בין אדם לחברו שהם הנותנים את ה"טעם" לחיים המשותפים. הערצת את טבנקין. שיחותיו אתך שמשו לך חומר למחשבה ולא פחות הערצת את ברל כצנלסון. 

את אסון הפילוג חיית בחריפות יתרה, התקוממת ולבסוף התייאשת מלאחות את הקרעים. חמימות רבה מלבבת שררה בבית, בחיי המשפחה שעיצבת ויחסיך עם הילדים לא הועבו אף בעב קל.

מתוך דבריה באסיפות שנתיות – 1950 

"בארגון בעבודה אנו יורדים, הקשיים גדלים והמוסדות אינם משתלטים על העניינים. אם הגענו לכך שאנו משתמשים בעבודה שכירה גם בשירותים, הרי משהו אינו כשורה ביסודות חיינו. עלינו לשרת את עצמנו, אחרת אין לנו זכות קיום. מתפקידנו להקל על האם, אנו נותנים לחברה חופש שישה שבועות אחרי הלידה, לעומת זאת מטילים עליה הליכה של 5 ק"מ ביום להנקות. יש לבנות בתי תינוקות בכל שכונה".