בארי צימרמן

דברי עדי בהלוויית בארי ז"ל

 

שעת בוקר מאוחרת בדירתך הנטושה למחצה, פה בקיבוץ. אני ישוב על כסאך, מתבונן מן החלון אל החוץ, מוקף בהררי הספרים שהקיפו את חייך, ולפיכך גם את רוב חיי שלי.

תמונתו של ברל, על שמו נקראת, תלויה על הקיר מימין. הבית ריק מסימני חיים כבר מזה זמן. אתה ואפרת הייתם פה אך לפני יומיים – מיינתם ולקחתם, לדירתכם התוססת והחיה בתל אביב, עוד ספרים וחפצים יקרים לך, ובמהלך השבוע סיכמנו לפנות את דירתך כליל.

בארי יקר ואהוב – הסתלקותך החדה והפתאומית כואבת לי כאב עז. היית לי אב, היית לי אדם וחבר ומורה, היית לי חבר טלפוני בכל עת ובכל שאלה, בנושאים שונים: היסטוריה, ציונות, ספרות, יהדות, לשון ומלים בכלל. היית לי אדם אהוב, רגיש ומסור תמיד עד אין-קץ, מקשיב ומכיל בלי-די, מלטף בידיך ובמילותיך: שוזר מלים, דימויים ומטאפורות, חלקם מלווה אותי יום-יום ויוסיף ללוותני.

ביום שלישי, בשבוע שעבר, ישבנו פה בדירתך בקיבוץ ושוחחנו ארוכות, כמו פעם. יצאתי מלא באוויר ובשמחה ובתחושת הודיה על היותך. כבר זמן רב לא שוחחנו ביחידות ובאריכות. כילינו הרבה סיגריות, קפה ומיץ אשכוליות קר. שיתפנו זה את זה בענייני הקיום. אחר-כך באת לבקר בביתנו והבאת מתנה ליולי וחיבוק לנעמונת.

בשבת האחרונה נפגשנו בים; אפרת ואתה, נטליה, יולי, נעמה, אילן ואני. היה נעים, פשוט ושמח. במובן הזה אני שמח ממש על האפשור להיות איתך ובקרבתך במה שהתברר כימיך האחרונים. ובכלל, אני מודה לך ועליך, לקוסמוס, לאלוהים, או, ל'סוד הקיום' שכל-כך נכח בקיומך ובהווייתך.

יש בתוכי מלים רבות לומר לך, להגיד, לשתף ולהודות – אבל אתה, איש המלה, יודע היטב את מגבלותיהן... לכן, שוב אומר תודה ענקית על הזכות לגדול איתך ולצידך. גם תחסר לי מאוד, וגם, עם זאת, יש לי תחושה שאזמן עוד לא מעט שיחות איתך, לשמוע את דעתך, לשמוע את עצתך.

אוהב, עדי

 

יובל – סקירת חיים + שיר של בארי

 

בארי נולד בנר ראשון של חנוכה בסוף שנת 1951 לדוד ולאה צימרמן במושבה נחלת יהודה. גדל והתחנך במשמר השרון. אח לגדי ואבינועם. בילדותו למד נגינה בכינור והיה חבר בתזמורת בני הקיבוצים וכנער עסק גם בכתיבת שירה. לאחר שירותו הצבאי למד ספרות ומחשבת ישראל במכללת אורנים לחינוך. היה עורך של כתב העת הקיבוצי "שדמות" בסוף שנות השבעים. התחתן ב1981 עם שושנה צימר ויחד עברו לקיבוץ גבעת חיים איחוד, שם גידלו את בניה יובל ועדי ולאחר מכן את שלושת ילדיהם: עמוס, שאול ואילן. בארי עבד כמורה בתיכון במעגן מיכאל ובתיכון "מעין" בעין החורש.

בשנת 1993 נסע יחד עם משפחתו לשליחות של שלוש שנים בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית.

עם סיום עבודתו בתיכון עסק בהוראת תרבות יהודית במוסדות רבים ובהכנה ועריכה של טקסים יהודיים.

בשנותיו האחרונות הרצה במכללת עלמא לתרבות עברית בתל אביב והעביר שיעורים במדרשת נטור ברמת הגולן, במרכז נתיב לזהות וגיור בזכרון יעקב במכינה הקדם צבאית בני ציון בתל אביב, ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. בנוסף היה בעל טור קבוע בעיתון הדף הירוק.

בשנת 2004 נישא לשולה גלבוע, איתה חי עד מותה ממחלת הסרטן ב2014.

ביוני האחרון נישא לאפרת גורמן לאחר כשנה של זוגיות מאושרת.

 

בארי פרסם בחייו כעשרה ספרים. ביניהם ספרי שירה, מסות ודרשות.

 

"שירי אילן", מתוך "דיבור המתחיל", ספר השירה הראשון של בארי משנת 1981:

 

א

בְּרֶגַע זֶה

לִפְנֵי שֶׁזִּכְרְךָ יַהֲפֹךְ לְמִלִּים

אֹמַר לְךָ

עַד כַּמָּה אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

וְלֹא יָדַעְתִּי

עַד כַּמָּה אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

וְלֹא אוֹסִיף.

 

ב

וְכָאן

כְּאִלּוּ דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

עִגּוּלֵי הַבָּשָֹר מַכִּים

וְלֹא נוֹתְנִים לִקְרַב.

אַתָּה שֶׁהָיִיתָ אֶבֶן דֶּרֶךְ

מְגֻלְגָּל עַתָּה לְפֶצַע

אֵין לָגַעַת.

כְּאִלּוּ דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה –

רַק זִכְרוֹן הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

מַכֶּה בָּרַקּוֹת.

אַתָּה שֶׁהָיִיתָ פֶּה לַחֲלִילִים

מְגֻלְגָּל בְּמִלִּים

רֵיקוֹת.

 

ג

מֵאֵין לִי עִסּוּק אַחֵר

אֲנִי כּוֹתֵב עָלֶיךָ שִׁירִים.

מֵאֵימַת הַלַּיְלָה וְהַמַּחֲשָׁבוֹת

אֲנִי כּוֹתֵב עָלֶיךָ שִׁירִים.

כְּדֵי לִדְחוֹת

אֶת יְצִיאַת הַנְּשָׁמָה אֵלֶיךָ

אֲנִי כּוֹתֵב עָלֶיךָ שִׁירִים.

יָצָאתִי וְחָזַרְתִּי.

יָצָאתָ וְנִשְׁאַרְתָּ.

מָה אוֹסִיף.

 

----------------------------------------------------------

 

שאול – הספד אישי + קטע של בארי

 

המחנך שלי בתיכון, בו גם אבא שלי לימד, לקח אותי לשיחה אישית פעם, כפי שמחנכים לוקחים מדי פעם את תלמידיהם. ומשהו שאני לא אשכח מהתיכון, ואני לא זוכר הרבה, הוא הסתכל לי בעיניים וכל העיניים שלו היו מלאות אור, והוא דיבר על אבא שלי, והוא אמר: "מה שמיוחד באבא שלך, זה שלא כמו פרופסורים שמתמקדים בנקודה מסויימת כל חייהם, אבא שלך מתמקד בכל הנקודות ועושה את זה הכי טוב. ממש איש אשכולות." את זה אני כנראה גם לא אשכח. מה שכן, אבא שלי באמת עסק בהרבה נושאים. כמו שיובל אמר, הרצה בהמון מקומות, היה מורה, מדריך ומחנך ל – כפי שאתם יכולים לראות – הרבה מאוד אנשים. לפי דעתי הדבר שייחד את כל הפעולות, את כל ההרצאות וכל העניינים בהם עסק, בין אם זה שירה, אמנות, יהדות ותרבות, היה הכבוד העצום שהוא רכש למילה הכתובה. כל טקסט שהוא ניגש אליו, התשוקה שלו פרצה, ונראה לי שהרבה יסכימו איתי שהוא הרגיש הכי בנוח מול הדף, מול המקלדת כשהוא כותב. ולשמחתנו, הוא היה מאוד פורה, ואני בטוח שמי שרוצה יוכל למצוא אינספור טקסטים שלו, גם ברשת וגם בספריו. אני אקריא דווקא אחד מהטקסטים שהיה כותב ושולח לנו באימייל בתפוצה משפחתית. זה טקסט משנה שעברה, ערב ראש השנה, אחרי שעברה עליו שנה קשה. הוא סיים לסעוד את אשתו וללוות אותה בדרכה האחרונה. וזה מה שהוא רשם:

 

"זאת" – בארי צימרמן לכבוד ראש השנה תשע"ו

 

זאת היתה שנה קשה. שנה שקל לבכות בה, שקשה לחיֵך בה, שהיה צריך מזל כדי לעבור אותה בשלום.

אנחנו רצים כולנו עם חגור מלא. כל אחד עם מה שהחיים שמו עליו. ומה שההורים. ומה שהציונות. ומה שהיהדות. ומה שהמדינה. ולפעמים החגור כל כך כבד, שבא לך לזרוק כמה דברים, לרופף חגורה.

ולפעמים, אתה מסתכל שמאלה וימינה ורואה אנשים עם חגור לא כל כך כבד כמו שלך (והם מסתכלים עליך ואולי רואים בדיוק אותו הדבר), ואתה קצת מקנא.

ועכשיו מתחילה שנה חדשה.

בא לי להזהיר אותה שאם היא לא תתנהג יפה אז אנחנו נכעס מאד וזה יגמר לא טוב. אבל היא לא שומעת. יפה וענוגה כמלְאכִית אמיתית היא פוסעת פסיעה ראשונה על ראשי העצים, בדרכה אלינו.

 

בו בזמן, מתמוטטת השנה החולפת אל זרועות ההסטוריה המצפות לה. "היו לי גם כמה הברקות חיוביות!" היא מוסרת הודעה לעיתונות לפני צאתה. והיא צודקת. נולדו בה, ושמחו בה, ואהבו, וחשבו, נישאו, ניסו, נסעו וגם נסו. פוליקר המשיך לשיר.

 

אין תרופות פלא. אבל יש, כנראה, פלא. פלא שאנחנו כאן, בעולם הבלתי מושלם הזה, בארץ הצורחת הזו, באני שלנו הבוכה וצוחק ומברך ומקלל והכל בנשימה אחת.

שבשנה הבאה הפלא הזה יהיה קצת יותר נסבל. שיהיה פחות סבל. שיהיה יותר צדק. שלא נצטרך לשלם במוות. שנוכל לחיות, ולוּ בהקפה.

שלא נהיה בכוננות ספיגה. שיבוא אושר קטן לביקור ארוך, ולא ילך. שנה טובה!

 

----------------------------------------------------------

 

יונתן ומיכל בני ה-9 – ילדיו של אחייניו של בארי

 

יונתן:

שלום לכולם. התכנסנו בכדי לדון באיש קרוב לליבנו, בארי. בארי היה איש נאמן, חכם, מצחיק, נאה ונחמד. במשך תשע השנים שהספקנו להכיר אותו לעומק, חשבנו שהוא לא אמיתי, כי דוד כזה טוב יש רק באגדות. בארי היה איש אוהב ואנחנו משתתפים בצער הסובבים אותו. בואו נשתה לחיי בארי.

 

מיכל:

אנו מאוד מצטערים בשביל בארי, וכולנו התכנסנו כאן בשביל בארי, שהיה אדם מדהים עם קסם אישי אדיר. הוא היה מצחיק, חייכן, אוהב וכותב ספרים מדהימים. אנו משתתפים בצערכם. בארי הטוב היה כמו דוד או אפילו סבא. אני מיכל הרגשתי כמו נכדתו של בארי. הוא היה האיש בין החכמים שאני מכירה. אני הכי מצטערת בשביל אפרת שחיכתה בשבילו כל חייה. מקווה שתגבר על זה, אך זה מאוד קשה. אוהבת, מיכל ומשפחתה.

 

ביחד:

אנו רוצים להגיד לבארי תודה על זה שעזר לנו בכל מה שהיינו צריכים, ששיתף בהרפתקאות מדהימות ויפות. בארי היה אדם מצחיק ונחמד – אדם עם קסם אישי אדיר. בארי היה כמו סבא שלנו מפני שהיה אח של סבא שלנו שנפטר. בארי הקסום והנחמד כבר לא יהיה יותר אך מקווים שנצליח בלעדיו. אוהבים, מיכל ויונתן.

 

----------------------------------------------------------

 

עמוס – הספד אישי

 

אתמול בלילה לפני שהלכתי לישון, כתבתי כמה זכרונות מאבא, שיישארו איתי:

 

אבא עוצם את העיינים ונפתחים לו קצת הנחיריים כי הוא עומד להגיד משהו מצחיק.

אבא עוצר בחנות עם נעלי ספורט ואוזניות ושואל אם להביא לנו קפה.

אבא מחכה בחוץ אחרי שכבר הלכנו כדי לנופף לשלום כשאנחנו עוברים עם האוטו.

אבא הולך איתי בקיבוץ בצעדים נורא נורא גדולים ואני מנסה להדביק אותו, ועד היום אני הולך נורא מהר.

אבא מופתע שאני לא מכיר איזה סופר נורא חשוב, וביומולדת הבא אני מקבל ספר של הסופר.

אבא שולח ס.מ.ס "שבת שלום!" כל יום שישי אחר הצהריים.

אבא מספר לי שהוא שמע שיר של איזה זמר חדש ברדיו ושהוא נורא התרשם ושואל אותי אם אני מכיר.

אבא מביא לי לחם עם שוקולד ממרחית למיטה, ולפעמים כשהוא מגיע אני כבר ישן.

אבא מבזבז הפסקה בעבודה על לעבור על תיקונים לתשבץ שלי איתי בטלפון.

אבא אוסף אותי מתחנת האוטובוס כשאני על מדים ומחייך.

אבא מחזיק כוס קידוש, עוצם את העיניים ולוחש "ויהי ערב ויהי בוקר".

אבא שואל אותי אם אני רוצה נס או שחור.

אבא אמור לחזור ממילואים בגשם ואני מתחבא לו בסלון.

אבא משתעל.

אבא צוחק.

אבא מחבק.

אבא עצוב.

אבא שמח.

אבא נראה חכם.

אבא מדבר.

אבא אוהב.

אני אתגעגע אליך מאוד, כולנו.

 

----------------------------------------------------------

 

נורית – הַמֵ"ם הַסּוֹפִית שֶׁל אֱלֹהִים

 

הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב פֵּרוּשׁ לִבְרֵאשִׁית רַבָּא.

אַחֲרֵי זְמַן מָה הֵבַנְתִּי מַה זְמַן אַחֲרֵי

פֵּרוּשׁ עוֹשֶׂה הֲרֵי

כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב פֵּרוּשׁ לִבְרֵאשִׁית רַבָּא

בְּרֵאשִׁית רַבָּא מְפָרֵשׁ אוֹתִי

 

מַיִם חוֹדְרִים אֶל תּוֹךְ

גַּרְבֵּי הַנֶּפֶשׁ

מְצִיפִים מִתּוֹכִי סִיבֵי

אֹשֶׁר מְסַנְּנִים

דָּם

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָה עַל מִצְחִי

מוּנַחַתּ

מְצַנֶּנֶת וְרִידִים

 

יָדִי הַכּוֹתֶבֶת מִסְתַּבֶּכֶת

וְהוֹלֶכֶת בְּעוֹד לִבִּי הַמְּמֹרָק

פּוֹעֵם בְּתוֹךְ הַמֵ"ם הַסּוֹפִית

שֶׁל אֱלֹהִים. 

הספד אישי לבארי צימרמן  /  חמי צמח

 

בארי דודי האהוב

זכיתי שתהיה לי דוד

 

זכיתי שביום הולדתי ציירת לי ציור

זכיתי על שלימדת אותי לבעוט בכדור

זכיתי כשהקדשת לאחותי ולי ספר שירים

זכיתי למגע ידך שהעירה אותי מוקדם בבוקר

            לעבוד אתך ועם חיים בבריכות הדגים

            ובלול התרנגולות

ובפרדס התפוזים

זכיתי להצטרף אליך למערכת "שדמות"

זכיתי לנהוג על ברכיך את ה"מייסי-פרגוסון" בשדות

 

זכיתי שתאהב את אשתי

זכיתי שתהיה לילדיי סב ודוד אוהב

זכיתי שתהיה לי מורה וחבר

זכיתי שתגיד לי "זהות, זה חזק"

זכיתי שתאמר לי: "אין מה לעשות, חמי. ככה זה הלוויות של אשכנזים"

 

 

זכיתי שערכת אתי את הרומן הראשון שלי

וזכיתי שכמעט והשלמנו את עריכת השני

עוד הותרת לי שורות מוצהבות שאפתור לבדי

אבל בנוגע לכמה סימני שאלה אדומים, עוד אצטרך את עזרתך

ושאלה אחת פתוחה שחיכיתי שתסביר כשניפגש... :

למה כתבת שהסיפור של אווה נשמע מוגזם ?

כששנינו יודעים שהוא היה באמת

 

אתמול אחר הצהרים היתה לי הזדמנות נדירה לתנומת צהרים קצרה

התעוררתי בשעה ארבע וגיליתי שאני לבד בבית

העמדתי מים בקומקום, ניגשתי להתקלח, התלבשתי, הכנתי קפה והתיישבתי אל המחשב

ואז אילן התקשר...

והביא את הבשורה הרעה

בדיוק כמו באותו שיר שכתבת לפני מספר שנים

 

כך כתבת:

 

הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה צְרִיכָה לָבֹא רַק

כְּשֶׁאַתָּה נָעוּל וּמְסֹרָק

יִהְיֶה נוֹרָא לְקַבְּלָהּ בְּעוֹדְךָ

כָּפוּף אֶל נַעַלְךָ

הַשְּׂרוֹכִים יִתְחַבְּטוּ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

הַכִּנָּם יֹאחַז בַּלּוּלָאוֹת

וְלֹא יַרְפֶּה.

עָדִיף שֶׁתַּעֲמֹד יָפֶה

נְעָלֶיךָ שְׂרוּכוֹת וּשְׂעַרְךָ מְבֻשָּׂם

גַּם בֵּין שִׁנֶּיִךָ הָעֳבָר קֵיסָם

עַכְשָׁו אַתָּה מוּכָן לַדֶּלֶת

עַכְשָׁו הַמַּאֲכֶלֶת

...

יוּבי, לילך, נטליה, עמוס, אסף, טל, שאול, ניצן, עדי, הדר ואילן,

אחיותיי ואחיי האהובים.

בארי חיבר אותנו למשפחה אחת גדולה,

היה לכולנו מורה, חבר ואב אהוב,

תמיד התגאה בנו, בבנות ובני זוגנו ועוד יותר מכך בילדינו.

 

ועכשיו אנחנו, כולנו, ביחד, נמשיך לחבק בשבילו את אפרת.

 

נקרא בעצב גדול מעל קברו הטרי, המפתיע והמוקדם מדיי של בארי צימרמן

ביום רביעי 3 בחודש אוגוסט 2016, כח תמוז התשע"ו

 

חמי צמח

צחקי – בהלוויית בארי, 3 אוגוסט 2016
בארי ואנו משתייכים לדור הלום הקרב של מלחמת יום-כיפור. הדור שנפלו עליו השמים באמצע יום בהיר, והוא עדיין אינו מבין מה קרה לו. הכרתי את בארי כאן, על קברו הפתוח של אילן ברונר, ומאז לא נפרדו דרכינו.                    

אבא שלי, שאיבד את בנו באותה מלחמה, היה מקבל כל מי שהגיע לנחם אותו ואת אמא, וכבר בכניסה לחדרם הקיבוצי הקטן הוא היא קורא באזני הבא את שירו של בארי על אילן, השיר שאקרא בעוד רגע. ורק כשהוא קרא באזני מי את השיר הזה של בארי, רק ברגע הזה הוא הרשה לעצמו לגעות בבכי. שוב ושוב. ועוד אזכיר את חיים גורי, חברו הטוב של אבא, שבביקורי האחרון אצלו בירושלים, ממש לאחרונה, הוא שאל אותי האם אני זוכר שהשיר של החבר שלי על הדו הנמוך הוא הטוב בשירים שנכתבו סביב המלחמה ההיא.

אַ שְׁ כָּ בָ ה

לְיַד שֻׁלְחָנִי

אֲנִי מַעֲתִיק תָּוִים.

מַה מַרְגִּיעַ הַדָּבָר

לַעֲסֹק בְּמוּסִיקָה מִבְּלִי לְשָׁמְעָהּ.

צְלִילֵי הַשֵּׁשׁ-עֶשְׂרֵה כְּהַלְמוּת הַלֵּב

וְהַצְּלִילִים הָאֲרֻכִּים כִּנְשִׁימַת יָשֵׁן

שְׁלֵוִים וַעֲרוּכִים בְּתֵבוֹתֵיהֶם כִּבְתוֹךְ מִטָּה.

שׁוּב וְשֹׁוּב חוֹזְרִים אוֹתָם הַצֵּרוּפִים

הַנְּקֻדּוֹת מַשְׁחִירוֹת וְהַקַּוִּים נִמְתָּחִים הַיְשֵׁר.

מִדֵּי כַּמָּה תֵּבוֹת

אֲנִי נִתְקָל בַּדּוֹ הַנָּמוּךְ

צְלִילוֹ הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר שֶׁל הֶחָלִיל.

וּבַדּוּמִיָּה שֶׁמֵעֵבֶר לוֹ

אֲנִי נִזְכָּר בְּךָ.                

                                                      (בארי)

בארי צימרמן, נובמבר 1973 .לזכר חברו אילן ברונר שנפל בסיני במלחמת יום הכיפורים

נחלה לה לה לה מאת בארי, שהיה גם עורך "בתוכנו" עלון הקיבוץ