חסר רכיב

גילה אייזנר

גילה אייזנר
- י"ד אייר תשע"ו
24/09/1936 - 22/05/2016


אימא וסבתא יקרה שלנו,

כשאנו מנסים לשחזר את הימים האחרונים, עולות הרבה שאלות ללא תשובה. האם בחרת מתוך הכרה, או אולי מתוך פחד להישאר לבד בעולם, לא להמשיך להישאר איתנו בעולם הכואב הזה? אנו מניחים שעוד ילוו אותנו הרבה זמן השאלות, האם עשינו די כדי להבין אותך ולקבל את רצונך או אולי לנסות להניא אותך ולכפות עלייך אשפוז בניגוד לרצונך.
בסופו של דבר נראה כאילו רצונך התגשם. אולי זאת רבע נחמה בצד הכאב הגדול שאת אינך איתנו ואולי זאת הקלה כלשהי, אחרי השנים האחרונות הכואבות מאז אותו השבר שלא התאחה וגרם לך הרבה כאב ואולי גם ייאוש.
אבל היו גם המון שנים יפות. החל משנות נעורייך ביגור של יורם טהרלב, ואותה הפגישה "ששינתה הכל", כמו שנכתב ע"י אבא בעבודת השורשים של הנכדים: "הכל התחיל בנסיעה לכורדני כדי להביא זחל"מים חדשים והיא לקחה איתנו טרמפ צפונה ומאז אנחנו יחד".
ב-1953 נוסדה המשפחה בחתונה על הדשא בקיבוץ הצעיר. שלושה בנים, שלושה צנחנים ודור של כלבים וחתולים. הורשת לנו את אהבת המוסיקה עם הכינור ועם הסולו של "הא לחמא עניא" של סדר הפסח בקיבוץ.
קם לך דור של נכדות ונכדים שזכו להמון אהבה, שמונה נכדות ונכדים שזכו תמיד לנשיקה רטובה וחמה, כולם עומדים פה סביבך בכאב ואהבה. 

פורים 1972



אנחנו יודעים שחייך לא היו תמיד קלים ואנו מקווים שהיינו ראויים לך כבנים ונכדים, השנים האחרונות היו כבר קשות ואולי לא היינו תמיד קשובים, אבל תמיד אוהבים ודואגים.
יום האתמול עדיין מותיר בנו חותם קשה ובלתי נתפס על המהירות שקרו הדברים. עוד שלשום האמנו שניתן לטפל בהידרדרות שמתרחשת מול עינינו הבלתי מבינות ואתמול תוך מספר שעות נשארנו בהלם של יתומים כאשר הרופא הנחמד הודיע לנו שאת אינך.
אבל אנחנו מתוך הדנ"א והחינוך האוסטרי השורשי שלנו מבינים שדור בא ודור הולך ובכל זאת זכית ל- 80 שנה של חיים ארוכים ומלאים. 
ולסיום, אנחנו רוצים להודות בלב גדול לאבא שלנו שטיפל בך באהבה גדולה ובמסירות, וגם לצ'יקה הנאמנה שנצמדה אלייך גם בשעות האחרונות והמון המון תודה לדילהאני, המלאך שלנו שבאה אלינו מרחוק רחוק וטיפלה בך במסירות שלא ניתנת לתיאור במילים.
שתנוחי על משכבך באדמה או בגן עדן בשלווה אך גם תישארי איתנו ובינינו עד עולם.
אנו רוצים להודות לכל מי שהגיע ללוות אותנו ולהשתתף איתנו באבל היום, תודה.
אייל, אמנון וארז

גילה ואורי עם אייל ואמנון



סבתא
תפסת אותנו לא מוכנים... 
לפעמים היה נדמה שתמיד נמשיך להתראות, ואת תמשיכי לקבל את פנינו בקריאות שמחה הצעקניות שלך, החיוך הגדול והדרישה המיידית לנשיקה.
הידיים החמות, הרכות, שהיו מנענעות ברוגע בערבי הינקות או מכסות בשמיכה בשנת הצהריים הרחוקים - כבר אינן עוד. את אולי לא יודעת, אבל תמיד כשהיינו נרדמים בבית שלך ושל סבא בצהריים וכל שעה-שעתיים היית באה ומנשקת אותנו בעודנו ישנים, אנחנו ידענו.
כל כך הרבה זיכרונות - ריח העוגות שעוד רגע שב ועולה באף - כלכך הרבה עוגות לכל נכד ולכל חג ותמיד בזמן ולא היית שוכחת אף פעם. 
לא היית נותנת לנו להסתובב עם בגדים קרועים והיית עולה על כל חור אפילו כשאנחנו לא ראינו אותו - וישר מתקנת. הזמר הנפלא והמדויק סביב שולחן החג והמפגשים היומיומיים הקטנים ברחבי הקיבוץ שידענו שיגיעו כל פעם ששמענו את השריקה מרחוק, תמיד בשמחה, בחום ובהמון אהבה.
הנסיבות בימים האחרונים שלחו אותנו מיד חזרה בזמן, לאלבומים הישנים ולזיכרונות מתוקים שכאלה, ממך.
אמנם עבר הרבה זמן אבל התחושות קיימות. תמיד היית שם, אורחת כבוד בימי ההולדת בגן הילדים, מלווה אותנו תחת השער הפרחוני בכניסה לבית הספר היסודי בכיתה א', תמיד מחכה לנו בחדר אוכל בארוחות צהריים כשהיינו חוזרים מבית-ספר ודיר-באלאק שלא נעבור ונגיד שלום וניתן נשיקה ונספר איך היה בבית-ספר ומה שלום אמא ואבא, ובאמת פשוט רואים וזוכרים כמה אהבת אותנו, וכמה שמרת עלינו, וכמה היית קרובה אלינו וכמה היינו חשובים לך. 
סבתא אהובה שלנו, אנחנו אוהבים אותך, נתגעגע אלייך ותמיד תישארי בליבנו,
הנכדים

פורים 1966 - גילה ואייל



סבתא'לה היקרה שלנו,
הייתי בטוחה אתמול שעוד פעם את מרגישה קצת לא טוב.
עוד יש לי זימון במייל של העבודה לבוא איתכם היום לארוחת צהריים. אבל לך היו תוכניות אחרות – את רצית לנוח.
אני נזכרת בכל הדברים הקטנים, בכל הפרטים הקטנים שמזכירים לי אותך.
הציורים שלך שהיו תלויים ברחבי הבית – כמה התגאית בהם.
ועוגת הגבינה האלוהית שלך.
ועוגת התפוחים – שאוכלים שכבה אחרי שכבה של פלחי תפוח. כי אין דרך אחרת לאכול את העוגה הזו.
את המקפיא מלא קרטיב לימון צהוב בשביל ארז, ואני בכלל רציתי בטעם אננס...
את גלידת הוניל שהכנת – אני לא מכירה אף אחד שמכין גלידה בבית. כמה היה חבל כשהפסקת להכין.
והתחפושות לפורים – שנה אחר שנה שהכנת בדיוק מה שרציתי – כלה, בלרינה, שוב כלה, שוב בלרינה וגם רקדנית פלמנקו אחת.
הכנת את הבגדים בשלווה ובשמחה – כי זה לנכדים שלך.
כמה אהבתי לבוא איתך למתפרה ולראות את הבדים והסיכות והצבעים...
דלת ביתכם תמיד היתה פתוחה – כשהיינו קטנים וגם עכשיו כשגדלנו. רק צריך לבוא, בלי להודיע. סבא אומר – אתם מוזמנים תמיד!
כמה כיף היה לבוא אליכם כל חופש גדול ולהנות מתשומת הלב של סבתא רק לעצמי.
כשהחבר הראשון שלי בתיכון נפרד ממני חשבתי שנפלו עלי השמים. סבתא סיפרה לי ערב אחד סיפור על ההיכרות עם סבא, כדי לעודד את מצב רוחי:
סבא וחבר שלו היו צפויים לנסוע כל אחד עם רכב מהבסיס בקסטינה צפונה, והיו צריכים מלווה. סבתא היתה המלווה של סבא. בנסיעה הזו הכירו ודיברו והתאהבו. אבל לסבא היתה באותו הזמן חברה – הפקידה של מפקד הבסיס. הוא לא אהב את זה, והעביר את סבתא לבסיס בבאר שבע. באותה תקופה היו הפדאיונים והיה מאוד מסוכן לנסוע בחושך. אבל לסבא זה לא הפריע, הוא נסע מקסטינה עד לבאר שבע עם נשק ב"הכנס" – הכל כדי לראות את סבתא.
נוחי על משכבך בשלום סבתא יקרה שלנו. תשמרי עלינו מלמעלה.
אוהבים ומתגעגעים המון.
הנכדים.

ביכורים מימין גילה אייזנר, חווי גוטקינד 1952-54 

צילם עמרם נבו



תצוגות בחלון הראווה של חדר האוכל - 

עבודות של אורי וגילה אייזנר



תגובות לדף זה
תגובה חדשה

כמה זכרונות מגילה...

יובל נקר | 25/11/2016

זכורה לי, פעם אחת, שבחד"א עמדתי לקחת "סודה" לארוחת צהריים (הייה זה אז, סוכות) 

ואז, אני לבוש עם מכנסיים קצרים וגופיית-ספורט אפורה...
וגילה תופס אותי במעיט השנייה וחצי באומרה : "יובל... תסתובב עליי רגע עם הגב" - ומסתובביני - ולפתע... מוציאה לי את החלק התחתון של הגופייה - ואחר מודה לה הנני - - בדיעבד הרגישתיני נבוך אבל מוקיר לה תודה...
חשוב לציין לטובה,
שרק לפני כחצי שנה...
לערך כ-5 ימים לפני פטירתה, הולכים 2 ילדים (שהלה, קשה לי לזכור שמם), תגרת מכות, וגילה אומרת איכשהו "היי.. מה אתם עושים/ תתביישו לכם..." ומאז אינני ראיתיה יוצר עולמי-עלמיה...
ומיום פטירתה זוכריני ;
הייתי, בטיול שנתי לצפון הארץ ואיכשהו שבאמצע הטיול קבלתי הודעה על-כך שהננה נפטרה...
ועוד דבר, אחרון אחד, חשוב לי לציין,
שגל, נכדתה, חברת ילדות ונפש של אחותי. ואלמוג, גם נכדתה הלוהי, חברת ילדות ומכרה שלי...
ורק ברצוני לאחל לאורי, לאייל, לאמנון ולארז שרק תהילת עולם ולא צער בכפיכם יעמוד...
ואמן !! כי מנוחתה אדן - - עד עולם - - תהא-נא- היא...
יובל נקר
כ"ד מרחשוון תשע"ז

חסר רכיב