רות פיינברג
- ו בשבט תשע"ו
09/02/1923 - 16/01/2016
איך מסכמים – ובקיצור – 93 שנים של עשיה בלתי פוסקת?!
רות נולדה בקרקוב, פולין בשנת 1923 להוריה ברנרד ופולה אורנשטיין כאחת מצמד תאומות, שונות לחלוטין זו מזו בכל מובן שהוא.
משפחתה הייתה אמידה מאד ובורגנית באורח חייה וערכיה.
באורח מופלא, מגיל צעיר, האמינה ושאפה רות, בעקשנות שאפיינה אותה, לחיים הפוכים מאלה שגדלה בהם.
עלייתם ארצה ב-1938 עם "סרטיפיקט לקפיטליסטים" התרחשה עקב מחלת כליות קשה שלקתה בה, שפתרונה יבוא – כדברי הרופא – בארץ עם אקלים חם.
המשפחה נחתה בתל אביב כשהיא שומרת על עושרה וערכיה הבורגנים, ורות – שכדבריה – "לא הייתי מרדנית, גם לא עקשנית, פשוט ידעתי מה אני רוצה", רצתה רק חקלאות וטבע. אחרי מלחמות וויכוחים הגיעה ל"חוות העלמות" בנהלל, כאן התחילה להיות מאושרת, כאן כדבריה: " החיים הממשיים שלי".
בתום שנות ההכשרה בנהלל שובצו כל הבנות בהתיישבות העובדת. רות בת ה - 19 (שנטתה לקיבוץ המאוחד) החליטה בצעד אופייני לאפשר לעצמה, לפני שתתחייב ותשתקע, שלש שנים עצמאיות. שנה אחת הייתה במושב שדה יעקב, שם התפרסמה כפועלת שדה העושה כל מה שנדרש – גיזום, חריש עבודה על קומביין...
אחרי שנה פנתה אליה חנה מייזלס שתחזור לעבוד במטעי ביה"ס בנהלל בשכר. שם עבדה וגם לימדה. ומשם לחווה של כרמים ועצי פרי ב"גן מנשה".
כעבור שנתיים וחצי, לאחר שהבינה שהאשה במושב עובדת רק בבית ובלול, הרגישה שחיי הקיבוץ נועדו לה. היא בחרה לעלות לכפר סאלד שהיה ממש בתחילת הקמתו.
רות נולדה בקרקוב, פולין בשנת 1923 להוריה ברנרד ופולה אורנשטיין כאחת מצמד תאומות, שונות לחלוטין זו מזו בכל מובן שהוא.
משפחתה הייתה אמידה מאד ובורגנית באורח חייה וערכיה.
באורח מופלא, מגיל צעיר, האמינה ושאפה רות, בעקשנות שאפיינה אותה, לחיים הפוכים מאלה שגדלה בהם.
עלייתם ארצה ב-1938 עם "סרטיפיקט לקפיטליסטים" התרחשה עקב מחלת כליות קשה שלקתה בה, שפתרונה יבוא – כדברי הרופא – בארץ עם אקלים חם.
המשפחה נחתה בתל אביב כשהיא שומרת על עושרה וערכיה הבורגנים, ורות – שכדבריה – "לא הייתי מרדנית, גם לא עקשנית, פשוט ידעתי מה אני רוצה", רצתה רק חקלאות וטבע. אחרי מלחמות וויכוחים הגיעה ל"חוות העלמות" בנהלל, כאן התחילה להיות מאושרת, כאן כדבריה: " החיים הממשיים שלי".
בתום שנות ההכשרה בנהלל שובצו כל הבנות בהתיישבות העובדת. רות בת ה - 19 (שנטתה לקיבוץ המאוחד) החליטה בצעד אופייני לאפשר לעצמה, לפני שתתחייב ותשתקע, שלש שנים עצמאיות. שנה אחת הייתה במושב שדה יעקב, שם התפרסמה כפועלת שדה העושה כל מה שנדרש – גיזום, חריש עבודה על קומביין...
אחרי שנה פנתה אליה חנה מייזלס שתחזור לעבוד במטעי ביה"ס בנהלל בשכר. שם עבדה וגם לימדה. ומשם לחווה של כרמים ועצי פרי ב"גן מנשה".
כעבור שנתיים וחצי, לאחר שהבינה שהאשה במושב עובדת רק בבית ובלול, הרגישה שחיי הקיבוץ נועדו לה. היא בחרה לעלות לכפר סאלד שהיה ממש בתחילת הקמתו.
למחרת בואה, תוך סיור שעשה לה עדי, ראתה בחורה שזופה אורזת עגבניות, לראשה מטפחת ראש ולרגליה נעליים גבוהות, מיד הצטרפה רות לעבודה לצידה, זו הייתה לולה. מאז – כותבת רות – היינו לידידות. אפשר בהחלט לומר שידידות זו בין שתי החלוצות הקרובות לאדמה, השפיעה על מהלך חייהם של רות והנס לימים יבואו.
ומה עשתה רות בימיה הראשונים בכפר סאלד – סיקול אבנים, עבודת פרך קשה האמורה להיות משעממת, אבל רות: "מה זה משעמם?! שרנו, צחקנו, דברנו, אספנו אבנים לסל הגומי ואספנו, וכשהבטנו לאחור, השטח היה נקי, הייתי מאושרת בעבודה זו".
מספר חודשים לאחר הגיעה, חלתה אחותה התאומה, רות נפרדה זמנית מכפר סאלד ושהתה כמעט שנה ליד אחותה, תוך שהיא מנצלת את הימים ללימודים בביה"ס לגננות ושתלנות.
מיד עם הבראתה של אחותה, חזרה רות לכפר סאלד ישר להקמת המשתלה. בתקופה זו הכירה והתקשרה עם אלי למברגר, אחרי כמה שנים של חברות, הם התחתנו. יעל נולדה במלחמת השחרור, וגדעון שלש שנים אחריה.
כל שנות חייה בכפר סאלד – במשתלה, עצי הפרי, נוי, מדריכת נשק, אחראית עבודה, חפירת עמדות, שמירה, מלחמה, פרידה מבתה התינוקת שהייתה בעין חרוד והיא בין המחזיקים את כפר סאלד – היו שנים של עבודה קשה ונתינה בלי חשבון.
שבר גדול נשבר בקרבה בעקבות הפילוג, נפשה החפה מכל ריבים ומחלוקות, לא יכלה להבין ולקבל זאת. גם כעבור שנים התקשתה לדבר על הפילוג ושברו.
עבודות נוספות נוספו לרשימה – מרכזת בתי ילדים, מטפלת ואף מורה ומחנכת לטבע, ומעל לכל - הקמת מעבדה לטבע - גאוותה הגדולה.
ב-1965, לאחר שנפרדה מאלי, אביהם של יעל וגדעון, נוצר הקשר עם הנס, שהתאלמן מלולה חברתה משכבר הימים, ואתו המעבר לגבעת חיים.
רות מאד אהבה את הנס ומשפחתו, מאד אהבה את גבעת חיים, שינוי זה בחייה הסב לה אושר רב.
שנה לאחר בואה, יצאו שניהם לשליחות מטעם הסוכנות לגרמניה. תקופה של שלש שנים של פעילות, חוויות ועניין. גם שם טרחה רות וחיפשה רגבי אדמה, היא מצאה משתלה וכעבור זמן הוצע לה לעבוד בנוי בית הקברות היהודי בקיץ ובבית האבות היהודי בחורף.
שם, אולי החלה גם להנץ תאוות הטיולים, שניהם יחד ואף לחוד נסעו, ביקרו וטיילו באירופה, כשהיא מקפידה להגיע בכל שנה לילדים בארץ.
עם חזרתם, החלה רות לעבוד – במסירות האופיינית לה – כמורה פרטנית ב"שפרירים". אבל יש בביה"ס גם נוי, ויש נוי גם בנווה נעם ויש גם גינה מופלאה סביב הבית.
רות ויעל
בעשרים השנים האחרונות, תוך שלקראתן, היא מוותרת לאט, לאט על עבודה קשה, לא הפסיקה רות לתת מעצמה, לאפות לכל, להיות בית חם לילדיה, נכדיה וניניה. עם הקמת "כישורית" ע"י יעל ושוקי, אפתה רות כל שבוע עוגיות לחברי הכפר, הגיעה לתת כתף והייתה חלק בלתי נפרד מיצירת המקום.
.jpg)
בעשרים שנים אלו הלכה והפכה ל"בנימין מטודלה", היא שאפה, תכננה וכיוונה למקומות המעניינים בתבל, ויחד עם יעל, הן "קרעו" את העולם. תמיד מלאת כח ומרץ, התמדה, סקרנות, למידה ואושר גדול. מסעות אלה – מעידה יעל – היו גם הקרקע לצמיחת מערכת יחסים חדשה בין האמא והבת, אז התרחשה הקרבה שהיוותה בסיס למערכת מופלאה ומתגמלת לשתיהן.
בכל שלב בחייה אהבה את מה שעשתה והייתה לחלוטין שלמה אתה: "... בדידות? שעמום? לא קיימים במילון שלי, אני בן אדם מאושר השמח בחלקו"...
בכל שלב בחייה אהבה את מה שעשתה והייתה לחלוטין שלמה אתה: "... בדידות? שעמום? לא קיימים במילון שלי, אני בן אדם מאושר השמח בחלקו"...
אפשר לומר לסיכום – וזו לא תהיה הפרזה – בשתי ידיה הקטנות, בכח החריצות הבלתי נגמרת שבאה עם אהבה ומסירות לכל מעשיה, תמיד בצניעות והסתפקות המועט, בשתי ידיה אלו בנתה אשה קטנה גדולה זו את הארץ וישבה בה נאמנה ומאושרת.
ברכה ליום הולדת 88
פברואר 2011
לסבתא רות יש חשק.
חשק לעבוד בגינה,
וחשק לסרוג קצת לפני השינה.
חשק שיבואו אצלה לאירוח
ואחרי שהולכים יש לה חשק לנוח.
יש לה חשק להכין גלידה,
וחשק ללקק את הכף עם הקרם של העוגה.
חשק לבקר קרובים בירושלים,
וחשק חשוב לחסוך במים.
יש לה חשק לקום ובעיקר חשק לישון,
וחשק לפתור את התשחץ בעיתון.
יש לה חשק לחלק עוגיות,
וחשק לאכול ארוחת צהריים במקלות.
יש לה חשק לסיני וחשק למתוק,
יש לה חשק לקרוא וחשק לצחוק.
יש לה חשק לשרוק
למרות שזה לא הולך לה כמו פעם,
וחשק להגדיל את לוח השעם.
יש לה חשק לספר סיפורים
ולנו יש חשק לשמוע,
יש לה חשק לטייל ולטעום ולשבוע.
בקיצור, שידעו בכל המשק
לסבתא רות יש המון המון חשק!
אוהבים,
אדם, יונתן ונעם
ברכה ליום הולדת 90
פברואר 2013
ליד מגדל המים
ליד מגדל המים
בראש גבעה לא גבוהה
יש בית קטן מוקף בגינה.
מחטי אורנים נוצצים על השביל
פיטנגו ארגמני על ענף מבשיל.
כובע נזיר על גדר משתלשל
תחת עץ המנגו שרך נהנה מן הצל.
בפינה הדרום-מזרחית פיטנה
פורחת בלבן,
בחורף פושטת עליה, מאפשרת לשמש
לחמם את פרש הדורבן.
על קיר המחסן יש שתי וערב של קרשים דקים,
עליהם ורד אדום -
"זה לא פשוט, צריך לדעת בדיוק איך לגזום..."
קוקוס גבוה שנשתל אחרי מסע לחופים רחוקים,
שמזכיר לה ריסים ארוכים ודקים.
ותחתיו גדלה בשמחה ובנחת
צמחיה סובטרופית מאד מפותחת.
בצמוד לרימון יש צמח מצחיק
עם שערות אדומות –
"אפשר להשריש בקלות ולשתול
בגינה של כיתות מקדמות"...
ליד הדלת אורטנסיה אירופית
מנסה לשרוד את אקלים הים התיכון,
ובעציץ יש גרניום לא מפונק
הוא פורח אפילו בקיץ, בחום.
פותחים את הדלת –
על מפת השולחן
מונחת צנצנת עם כל טוב הגן.
ואת יושבת על כסא גבוה ירוק
בטייפ מנגן לו שופן,
ואת נהנית לך לשרוק.
בסכין הקטנה חותכת סלט,
מסתובבת אלי ונותנת מבט -
מבין הקמטים עיניים קטנות מבריקות,
מתלכסנות בשמחה,
מתלווה לו חיוך מקבל בברכה.
נשיקה רטובה על הלחיים
על האש כבר רותחים להם מים.
מוסיפה לסלט קצת פלפול -
"אוי, תביא את האלבוּם,
סיימתי לסדר את תמונות הטיול"...
יונתן שילה
בטיול לפורטוגל
לרות פיינברג
התאהבתי בך במסגרת חוג הציור אצל נאווה אסטליין. לראות את הפרחים "החיים", מעשה ידייך, כאילו ממשיכים לצמוח בתוך התמונה, הפגישה אותי עם דמותך הצבעונית כל-כך. אהבת הטבע, כאילו את והטבע – אחד הם. שמחת החיים שלך, הכנות והפשטות – האירו את חדר הציור באור מיוחד.
שבת אחת, החלטתי להזמין אותך לתערוכה שנושאה היה – פרחי בר. אבל את, בישירות כנה הפתעת אותי כשאמרת – "זה לא מוצא חן בעיני". כנות זו ליוותה את כל יחסינו.
היית ידועה בעוגיות שהכנת, ממש "בית חרושת לעוגיות", זו הייתה "עבודת הקודש" שלך, קודם כל לכישורית, ולקראת כל חג, היית עושה סיבוב בין ידידיך ומביאה מאפה מיוחד לכל חג.
אני לא זוכרת איך זה התחיל – האם את הצעת לי ללמוד ממך הכנת עוגיות או שאני בקשתי, אולי זה בא משני הכיוונים, משני הלבבות. הייתי באה ואת תמיד כבר באמצע ההכנות, לא מתכון אחד ולא שניים, לפחות שלושה סוגי עוגיות כל פעם. ואת מנצחת על המלאכה כשפית מקצועית.
וכשהידיים עובדות הפה מפיק סיפורים, ואת ידעת לספר, בהתלהבות ילדותית משולבת בהומור, על ילדותך, על מחלת הכליות שלך, שבזכותה ניצלו חייך וחיי בני משפחתך, כי הרופא אמר שאת חייבת לחיות בארץ חמה וכך הגעתם לארץ ישראל, ממש "ערב" מלחמת העולם השנייה, על הידיעה הפנימית מגיל צעיר שאת תחיי קרוב לטבע ותעבדי בחקלאות, איך הצלחת להגשים את מטרתך, בניגוד לרצון משפחתך. על החיים הקשים ומלאי הסיפוק מעבודת הסיקול, והכשרת הקרקע לנטיעות, בכפר-סאלד, על ההמשך כמורה לביולוגיה, שמוצאת דרכים מקוריות להעביר לתלמידייך את הסקרנות והאהבה לטבע, על טיולים חובקי עולם.
עם חלוף הזמן, נפרדת בהשלמה שהדהימה אותי – בהדרגה מחלקים כל-כך חשובים בחייך, העבודה עם התלמידים בביה"ס "שפרירים", הגינון סביב נווה-נעם, העבודה האהובה בגינתך, הטיולים, הרקמה, הסריגה...
על מספר דברים לא ויתרת – הסיפורים שנשארו בהירים ומרתקים והאפייה, שנעשתה קשה יותר, אך המשיכה להיות חלק בלתי נפרד ממך. פעם אמרת בצער שהידיים כבר לא "זוכרות" את סדר הפעולות של כל מתכון, שהיה טבוע בך כל-כך הרבה שנים.
אהבת את החיים מלאי העשייה, אבל הרגשת שהגיע הזמן להיפרד מהם, כי העשייה הולכת ומצטמצמת.
כחודשיים לפני עזיבתך אותנו, אמרת שאת רוצה "לנקות את השולחן" ואת המצפון ולכתוב משהו שדחית כבר כמה שנים, לזכר מנהל הגימנסיה העברית בקרקוב. הכתבת לי בשטף את זיכרונותייך וסיכמנו שאקליד את סיפורך. את אמרת שאם תעזבי אותנו לפני שנספיק לסיים, אעביר את הכתבה למשפחתך.
עד שהגעתי לקבר לשים פרח לכבודך – "מלכת הפרחים", הייתי במחשבותי איתך והרגשתי שנעשה לך חסד. אבל כשהתרחקתי מהקבר, הרגשתי את חסרונך הגדול עבורי, כי הייתה זו אהבה.
שלומית בן יון
דברי פרידה מרות - ראובן
שלושים לרות
רות חייתה עמנו בגבעת חיים משנת 1968.
לסיטואציה הזו, שבה מתפרקות מסגרות משפחתיות אורגניות וקמה משפחה חדשה בעלת הרכב שונה, חייבים שני הצדדים השותפים להביא הרבה רגישות, הבנה, ויתורים ושיכוך רעשי רקע. אנחנו, כשותפים נלווים לתהליך הכרנו בכך שהדבר החשוב ביותר הוא שהורינו יקימו לעצמם תא משפחתי חדש והרמוני. להבין שאושרם והרגשתם של הורינו זה הדבר העיקרי.
כך עשינו שני הצדדים ולשמחתי אכן כך קרה. אבא ורות חיו ביחד החל מהשליחות בגרמניה, ששם אני מניח, חיזקו ובנו את הקשר ביניהם, וכשחזרו לארץ הצטרפנו אנו למסגרת.
במשך השנים למדנו להכיר ולהוקיר את רות, שאף פעם לא כפתה את עצמה ותמיד ידעה להתאים את הנסיבות למצב. רות הייתה שותפה מלאה לחיים שלנו ולגידול הילדים שלנו, ולאחר מכן הנכדים.
תמיד התפעלתי מהיכולת שלה למלא את יומה, ומסדר חיי היום-יום שלה. מהיכולת שלה לשמור על חיות וחיוניות אינסופיים. בשנים האחרונות היינו משוחחים בכל פגישה בינינו במוצ"ש על מהלך חייה וקורות חייה לאורך השנים. אהבה לספר וזכרה כל פרט. מטבע הדברים אהבתי בעיקר לשמוע על הקמת כפר-סאלד ועבודתה עם אמא שהייתה חברתה לעבודה בגינון הקיבוץ, ועשיית יש מאין. יצירת מקום יישוב ירוק מגבעת בזלת שחורה ושוממת. מעשה בראשית.
רות ידעה איך ברצונה לחיות החל מהיותה נערה שכיוונה את עצמה בניגוד לעמדת ההורים לעבודת האדמה. במילים הכי פשוטות, ללא שום מרכאות – הייתה חלק מדור שהקים את המדינה בשתי ידיו.
כפי שידעה לחיות ידעה גם בדיוק איך להיפרד מן החיים. חזרה והשביעה אותנו שלא יוארכו חייה באופן מלאכותי, וברגע שזה יהיה המצב, שנדע בדיוק מה לעשות. ואכן, כך נהגנו. מילאנו את בקשתה.
היום, כשאנו נוטעים עץ ליד קברה וקבר אבא, אנו ממשיכים את רוחה – התחדשות וצמיחה. לסיום, כולי תקווה שאת המהלך שהתחיל במיזוג שתי משפחות ימשיך גם לאחר מותה של רות. אני מאחל לכולנו שנדע לשמור על הקשר הזה, כפי שבוודאי הייתה רוצה.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!