טאה גוטקינד
-
09/10/1913 - 16/09/2015
סבתא,
נולדת כדורוטאה מינצר ב-1913 בברלין שבגרמניה, לאבא מקס, שהיה חייט ולאמא הדוויג שהיתה עקרת בית. בבית ולטר כבר היה בן שנה וחצי בהולדתך. הייתם משפחה מלוכדת ששמרה על צביון יהודי אבל לא ציוני. קראו לך דורוטאה אבל כולם הכירו אותך כטאה, ואנחנו כסבתא טאה. בגיל 16 הכרת את סבא זאב ולאחר מספר שנים התחתנתם, מאז את גוטקינד.
ב-1936, כשהיה לכם ברור שהמצב בגרמניה לא הולך להשתפר, עלית עם סבא לארץ להכשרת הקיבוץ המאוחד בשער הנגב, ליד גדרה. שם נולדה חווי, ושם הפכת, אולי בעל כורחך, לחלוצה.
לאחר נדודים בחיפוש אחר מקום קבע, הגעת עם ההכשרה לגליל, והקמתם את קיבוץ כפר סאלד. שם נולדו מיכל ואפרת. אבל סיפור הנדודים לא תם, ושוב, בעל כורחך, נאלצת להקים קיבוץ נוסף – הפעם את גבעת חיים איחוד. בגבעת חיים הקמתם את ביתכם, אבל השמחה לא נמשכה זמן רב, וסבא, שאותו כל כך אהבת, נפטר והשאיר אותך לבדך.
טאה עובדת במחסן
באותה תקופה נולדו לך סבתא 9 נכדים שמילאו מאז את עולמך וזכו לסבתא במלוא מובן המילה: כזאת שבורחים אליה כשעצובים, כזאת שמקריאה סיפורים, שלוקחת מבתי הילדים. סבתא עוטפת ומחבקת. היית בשבילנו סוג של מוסד בכל-שבת אחרי הצהריים עולים אלייך הביתה לאכול ארוחת ערב של קישקוש, סלט חתוך גס, לחם עם חמאה, ממרח כבד ונקניקים של מזרע. ולקינוח גלידה תוצרת בית בטעם תות או מוקה במגש אלומיניום. במשך שנים רבות אפשר היה לסמוך עלייך, להתייעץ ולדבר איתך. בקיצור כל מה שאפשר לבקש מסבתא. וכך נרצה לזכור אותך.
כשמסתכלים על סיפור חייך הארוך ורב התהפוכות, אפשר בהחלט להבין מדוע בחרת בשלב מסויים להתנתק אל השקט. לא לדבר ואולי לא לשמוע ולא לראות עד כמה השתנה העולם – לא תמיד לטובה. מיום הולדתך ובמשך 102 שנותייך, כן, סבתא כמעט 102 שנים! ראית כל כך הרבה: שתי מלחמות עולם, מאבקים אידאולוגים חוצי יבשות, את תקומת הארץ, הקמת שני קיבוצים, משפחה. ידעת טרגדיות וגם שמחות. 102 שנים! ואולי פשוט ידעת שאת הגוטקינד האחרונה ולכן היה לך חשוב להישאר פה ככל האפשר.
ועכשיו, הגיע הזמן להגיד שלום ולנוח מכל המרוץ המטורף.
סבתא, נוחי בשקט והיי גאה במה שהקמת ובראת במו ידייך.
נזכור אותך, חרוצה ודואגת, אוהבת ומפנקת.
איתמד ידיד, בשם המשפחה
טאה (במרכז) במועדון עם שושנה בן-יהודה
עדי נחמני מברך
ברכת פרידה לליובה וברכת פרידה לטיאה!
שנים רבות מאוד ראינו את השתיים
עוזרות במסירות לכל רופא-שיניים.
במרפאה, על פי התור פציינטים הוזמנו בה
בידי הצמד-חמד זה (יד טיאה ויד ליובה).
ברגע של פחדים וייסורים קובע
היחס העדין (כגון של ליובה\ טיאה).
אכן כל שן תותבת או כואבת שקדחו בה
זכתה לטיפולה המסייע (של טיאה או של ליובה)
ואף מקרה של עקירה לא זעזע
כשלווה בחיוכה (של ליובה או של טיאה).
ממש בעונג רב ניגשנו אל ריפוי-שיניים
כשהפקדנו גורלנו אז בידי השתיים.
שאנה אפוא שלום, בבואכם לפרוש,
וגם תודה רבה, מיטב האיחולים!
כולנו מצפים לשירותים של שוש
שיהיו כשלכן – לבטח מעולים...
כנאמר בהתחלה, בראש הדף – גם למפרע:
ברכת פרידה לליובה וברכת פרידה לטיאה!
להתראות עוד בהרבה שמחות – להשתמע!
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!