נחום ידיד
- ב אלול תשע"ה
26/10/1938 - 17/08/2015
אתה לא איש של מילים. אף פעם לא היית.
השיחות אתך תמיד היו תמציתיות וענייניות, ואיתי פעמים רבות הן הסתכמו פשוט ב"איתוש תיזהר". אתמול בערב הייתי בדרך אליך, לבקר אותך בבית חולים. אתה היית כבר כל כך חלש ורזה. כבר היה קשה לראות אותך וידענו שאתה סובל. אבל גם את הכאב סבלת בשקט.
היה לך שקט מיוחד. שקט של רואה ואינו נראה.
נחום עם איתמר
תמיד היית, תמיד ראית, תמיד ידעת. אבל עליך ידעו מעט מאוד. לא דיברת הרבה, לא אהבת לשתף, לא רצית שירחמו עליך.
באמצע הדרך נמרוד התקשר והודיע לי שזהו. אמא, נמרוד, נעמה ויפתח היו לצידך כשנשמת את נשימתך האחרונה. ופתאום הכל שקט, ריק, שונה, מוזר.
מצאנו ברכה שכתבנו לך לפני שבע שנים ליומולדת שבעים. אקריא כמה משפטים: "פעם, כשהיו אומרים לי על מישהו שהוא בן 30, הייתי אומר 'וואו איזה זקן'. היום, שכבר מזמן עברתי את 30, אני מסתכל על 70 השנים שלך, ואתה לא נראה לי זקן בכלל: אתה נראה טוב, מרגיש טוב ועושה מה שמתחשק לך. מספיק להסתכל מסביב כדי לראות שהספקת הרבה: משפחה אוהבת, אישה, ילדים, נכדים. הדמיון, היצירתיות והכישרון שבך יוצאים ומקיפים אותנו כל הזמן: שולחנות, כסאות, רהיטים, צעצועים, עגלות, גינה, תמונות, פסלים, וכל זאת אתה עושה באהבה ומקוריות מעוררת התפעלות והשתאות". ואכן, אבא, היצירה שלך, הייתה האמירה שלך.
בלי מילים אך עם כישרון אדיר ויצירתיות מופלאה אמרת ואהבת. הייתה לך נפש סוערת ומלאת אהבה אלינו, והייתה לך דרך ייחודית להביא את עצמך. האהבה הענקית שהייתה לך בשבילנו נאמרה ללא מילים. לא היית זקוק למילים או אפילו לחיבוק. פשוט היית כאן בשבילנו עם הדאגה האין סופית. והיו בך הומור וקסם של אמן. התקשורת הטובה ביותר הייתה בינך לבין הגינה והיצירות שלך. ליטפת אותם, נגעת ודיברת איתם בשפתכם המשותפת והלא נשמעת. שם מצאת רוגע ונחת.
כמה אהבת לשבת בחוץ בפינתך המיוחדת בגינה וליהנות מהשקט ומהיופי. תמיד אמרת שעם פינה כזאת אין סיבה לצאת מהבית. ועכשיו, כל כך קשה לרדת במדרגות העוברות בפינתך המיוחדת – ואתה לא שם.
ננסה לשמור על כל היופי הזה שכל כך אהבת וטיפחת ונזכור אותך גם דרך זה.
אבא - אתמול נעלמת לנו, אבל תמיד תישאר אתנו ומסביבנו: יצירותיך נמצאות בכל מקום. וכל יום בדיוק כמו שהיה עד עכשיו, נאכל על אחד מהשולחנות הרבים שעשית, נאיר את החדר במנורת קריאה ששיפצת ושנמצאת על שידה שמצאת באיזה פח והוספת לה נגיעה וליטוף ייחודיים. נמשיך להסתכל על התמונות ההומוריסטיות שתלויות בביתנו, שיש בהן תמיד אמירה כל כך חזקה של אהבה לחומר, ליצירה ולטבע. וילדינו ימשיכו לשחק באין ספור הרכבות והמשאיות שהכנת להם באהבה רבה.
אני יודע שאתה לא אוהב שמביעים רגשות בצורה מפורשת אבל תסלח לי אבא - אני אוהב אותך.
איתמר
נחום עם איתמר ונמרוד
כתבה אלה בת ה-9
לסבא,
אני מאוד עצובה שנפטרת.
אני מאוד מתגעגעת אליך, אני הייתי רוצה שתהיה בריא ושאף פעם לא תמות.
שאלה: למה תמיד הלכת עם בגדים ארוכים?
כתבה שי בת ה-5
סבא,
אני אוהבת אותך שהיית חי
אהבתי לטאטא את הנגרייה עם עמית
אהבתי להיות אתך ולשחק אתך
אהבתי לטייל אתך עם הקלאב-קאר
אהבתי לבוא אלייך ולשחק אתך
אני כבר עצובה שאתה מת.
עם דוד ברנע
כתבה עמית בת ה-8
לסבא,
אני אוהבת אותך מאוד, אני מתגעגעת אליך, אני מאוד עצובה שנפטרת.
אהבתי ללכת אתך לנגריה, ולעזור לך לשייף דברים ולהכניס מסמרים, ולדפוק עליהם עם פטיש ולטאטא את הנגרייה.
אהבתי לנסוע אתך בקלאב-קאר לרפת ולפרדס.
עצוב לי שסבתא תגור עכשיו לבד אבל אני מבטיחה לך שהיא תבוא אלינו הרבה, ואנחנו נעשה איתה הרבה כייף, וגם אני אבוא לישון הרבה אצל סבתא.
באהבה, הנכדה שלך.
מתחלית פעמונית (ספטודיאה) – "עץ הידיד"
סיפור אמיתי-
לפני 18 שנה יצאתי לטיול חלומי בקניה ובאיי סיישל.
הסתובבתי בין איים קטנטנים, מטעי תה, עצי מנגו ופפאיה, שיחי פיטנה סגולה, פריגטות עפו מעלי, מיני שחפיות מיוחדות קיננו על האדמה, צבי ענק התקדמו באיטיות, הרגשתי בגן עדן.
בשמורת קוקו דה מאר אספתי זרעים מיוחדים, הטמנתי אותם באחד הכיסים וצירפתי לאוסף הפירות והזרעים שבביתי, ש... אסור בחוק! כשחזרתי לארץ חשבתי כיצד אוכל להנביט אותם ומיד היה לי ברור שרק נחום ידיד יצליח להנביט את זרעי המתחלית פעמונית. זהו עץ מקסים הפורח באפריקה וסיישל המכונה גם עץ הצבעוני או עץ הטוליפ ופריחתו נראית למרחוק בצבעי כתום להבה. נחום הסכים לאתגר זה, לקח את זרעי המתחלית, פינק אותם כראוי כי הרי הוא איש בעל ידיים ירוקות, שהוא לא יצליח במשימה? לאחר כמה חודשים זרעי העץ נבטו, צמחו והפכו לעצים קטנים. כמה מהם נטעו בקיבוץ והשאר ניתנו במתנה לגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב. היום אותם העצים פורחים ומרשימים ביותר, עצי המתחלית פשטו בארץ ובעונה זו נראים בכל מקום בפריחתם המדהימה, וכמובן פרט משגע ליד חדר האוכל שלנו.
האם אותם עצים הפורחים בכל מקום הם הזרעים שנחום הנביט?
מעתה נקרא למתחלית פעמונית בשם "עץ הידיד" לזכרו של נחום ידיד חבר הקיבוץ שנפטר השבוע, חבר ואדם יצירתי ומוכשר שהצליח להנביט את זרעי המתחלית. כל פעם שאראה את העץ אזכור אותך.
תודה לך,
אורנה ישראלי
.tif)
נחום וגיורא
נחום, אמנון, יענקלה ושמאי
ענבים סגולים
בקצה השביל העולה מן הבית, שוב לא יעמוד האיש המואר בידיים טובות לקדם את הבוקר ולהשכיב את השמש לישון,
שוב לא יוליך ילדים בשביל הנסתר שבקצהו ענבים סגולים שזה עתה נזמרו מן הגן המפונק, מונחים בארגז ישן.
והטעם עוד כאן בקצה החייך ליד הדמעות ליד הדמעות.
על הכיסא בקצה השביל ארגז ענבים ריק.
(נחום) פתי והילדים,
אנחנו נמשיך להגיד 'ניפגש ליד נחום' או 'תצאו החוצה אני מחכה ליד נחום', 'אני אוריד אתכם ליד נחום'.
ונחום תמיד יהיה שם, בענף התאנה או ברכבת עץ קטנה או באור השמש השוקעת.
שלכם בוצי וכל המשפחה.
כבר לא.
סבא כבר לא יעשה איתי טיול.
סבא כבר לא יתפוס אותי שאני מגיע אליו.
הוא גם כבר לא יביא לנו אשכוליות ופומליות ולא יסחט לנו מיץ תפוזים.
סבא כבר לא יכין לנו צ'יפס על גזייה ולא יבוא לבקר אותי סתם ככה פתאום באמצע העבודה.
סבא כבר לא ישחק איתי ברכבות ובמשאיות שבנה והוא גם לא יבנה רכבות חדשות.
סבא לא יחכה לנו עם קערה ענקית של פומליות ורימון.
סבא כבר לא יעשה איתי תחרות ריצה ולא ישחק איתי כדורגל.
הוא כבר לא ידבר איתי על ענייני היום, ולא יראה איתי ערוצי טבע וגם לא משחקי כדורגל וגם לא את "הטור".
סבא כבר לא ידי שהוא מצטרף אבל רק עד חדרה, וגם לא יקפיץ אותי לתחנת רכבת ולא ייתן לי שטר של 50 ₪.
סבא כבר לא יטייל איתי בטרקטור של פינת חי.
סבא כבר לא יגיד "בן תיזהר!"
סבא כבר לא יכין לי לחם עם אבוקדו.
סבא כבר לא יטפל בגינה.
סבא כבר לא וזה כל כך עצוב!
איתמר, אורלי והילדים כותבים ל-30 של נחום
נחום וגלעד
ספטמבר 2015
לפתי,
ענבים בארגז ישן,
מדף צבוע בכחול חדש,
הצלחת ה"סודית" שלנו,
שיחה אחרונה על עבר ועתיד,
כלי עבודה ישנים של סבא חיים,
הילדים שלי שאתה נותן להם רגע בדרך לגזום.
מדי פעם תערוכה של עבודותיך המדהימות
שני אומנים עם יכולת ראיה של עבר ועתיד
קיץ וחם, כל – כך חם,
אתה פחות בחוץ, מה קורה?
התאנה הסגולה ממאנת להבשיל
פרותיה נושרים,
היא כנראה יודעת משהו שאנחנו לא,
ביום שבו הבית היפה שלכם
חזר לשקט שלך ושל ילדייך
שתי תאנים הבשילו
אני נותנת אחת לאיתוש,
מישהו מוסר לכם ד"ש.
נחום שלך, אבא וסבא שלכם
היה חבר
למרות פער הדורות,
לאורך שנים
מלווה במבט, במילה,
יודע בדיוק מתי היה בוקר טוב,
מתי היו עניינים.
כשעומרי שלי היה קטן
הוא היה מצייר מפות אוצר
במפה תמיד היה מצויר נחום.
נחום הוא חלק בלתי נפרד
מחיינו, משנות הילדות שלהם,
נחום הוא מקום, הוא מושג,
הוא שביל סודי וקסום.
אהבתי את השיחות החטופות שלנו,
את תנועת היד שלך,
שמתייאשת מהממסד,
או שעוזרת לעבור הלאה.
את הרצון להסתכל מעבר,
לראות את הרגישות שלך
(שאתה מנסה להסתיר)
לאנשים ומצבים.
והכי הכי היה ברור מתי
הנכדים מגיעים,
אושר עילאי היה נראה בפניך,
ומכסחת ישנה כבר הפכה לעגלה,
וכמה דאגה שרק יהיו בריאים
ושהכל יהיה בסדר.
ראיתי אותך בבוקר שבו יצאת
שלום קטן
והרגשתי שמשהו לא טוב קורה
בכל הזמן הזה לא הפסקתי לקוות
שעוד תחזור
כל כך הרבה אהובים מחכים לך,
פתי שלך והדאגה והקשר המיוחד שלכם
והילדים המקסימים והנכדים
שאין בעולם סבא כמוך
שנוסע לקטיף, לפרדס, לחפש פטריות.
התחילו להוריד את הצריף הישן,
ואתה כבר לא כאן,
הנוף משתנה לנו
ותכף סתיו
ומי יתפעל איתנו מציפורים נודדות.
ואין לי ניחומים אליכם.
אני מתגעגעת ממש מתגעגעת
כי למרות הגיל
נחום הוא תמיד חבר.
בחיבוק
ואהבה אליכם
סער
נחום,
ילדי שפרירים א' בוחרים
ללכת בדרכך אחר
הקטר שהצבת לנו
בפשטות, בנעימות,
בצניעות ועם חיוך.
משפחת שפרירים (פתק שהונח על הקבר)
לנחום ידיד:
אשרי האיש שהלך
אשרי העצים אשר נתנו לו צל לנוח מתחתם
אשרי הנר אשר זקף לו רגליו
ואשרי הדקה אשר נהייתה לדומיה קטנה.
אשרי הילדים
לו היוו סמל ותושייה
אשרי הבית
אשרי הגפנים
ואשרי המנחמים לנחום ז"ל.
מיליון ניחומים-ניחומים
ונחום ידיד אחד ויחיד
אשר כבה
כבה כמו הנרות.
אשרי הספינה השקטה
השטה על מי הנהר
ורב-חובל האחד הכבה היום
כבה ומת.
יובל נקר
18.8.2015
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!