יענקלה הורוויץ

בעצם, אני לא יכולה לדבר עליך, אני אדבר אליך. הנוכחות שלך תמשיך להיות חלק מאיתנו, כי הרי כולנו כאן ממשיכים לאהוב אותך, לחשוב עליך, לרצות שתהיה איתנו. בימים של אחרי לכתך חשבתי הרבה על איך בעצם צומחת מין אישיות כמוך, שאלתי את עצמי ממה נוצקת, איך היית למה שהיית - בן-אדם, קודם לכל, עם לב רחב ואוהב לכל מה שמסביבו. נדמה לי שלא ממש מצאתי תשובה לכך, אני אנסה להגיד משהו שעלה בי תוך כדי הרהורי אלו. 

היית בן ראשון להורים שהשילו מעליהם את המסורת שבה הם גדלו והתפתחו. בדרכם שלהם הם הצליחו להעניק לך את חכמתם וחכמת הדורות שקדמו להם. אתה באינטואיציות החריפות שלך, קלטת את המסרים הללו, כאילו חוט סמוי חיבר אותך אל חכמת השבט מדורי דורות, וארגת אותו אל תוך המרקם החברתי שהיה חלק מסביבתך. להיות מנהיג לא מלמדים, מנהיג צומח מתוך דחפים פנימיים ומתוך אנרגיות שהוא שואב מסביבתו. אתה גדלת באווירה הנכונה, והאישיות שלך איפשרה לך לצמוח לתוך המנהיגות הזו. נכון, לא הלכת בגדולות, חיפשת להיטיב בסביבתך הקרובה – אבל מתוך אותם מעשים קטנים צמחה עשייה גדולה שהיטיבה עם רבים.

כשאני מנסה לתהות עוד, מה באמת מאפיין אותך במיוחד, עלו בי שתי מילים –  אנושי ורגיש לזולת. חיברתי את שתיהן – והבנתי שהיה בך משהו שאין לרבים – היו לך רזרבות רגשיות. הפנית את הרגש והאהבה לטובת הזולת, ידעת איפה צריך את אותה אמפטיה ורגישות – ולשם כיוונת. היה לך פשוט ממה לתת, ונתת המון.

קצת משונה, אולי, שהדמות שלך הכל כך צברית וקיבוצניקית, מתחברת אצלי קודם לכל לדמות היהודי החכם, זה שנושא את הקהילה על כתפיו, זה שעוסק בענייני הכלל לפני שהוא עסוק בצורכי ביתו. צמחת בסביבה שטיפחה את הצבר, אבל הפנמת את המסר שחילחל בך, לא  רק בחלב האם אלא גם בחכמת אב שעברה אליך כירושה שיש בה ערך רב. ואנחנו זכינו בכך שהיית בינינו, הלכת כעמוד אש לפני המחנה, אני לא בטוחה שהיינו נראים כך לולי הלכת בראשנו שנים כה רבות. 

אוהבים אותך לעד חבריך כולם...