רונן רוזנברג

מלבה של אמא...

ילד היה לי, בהיר תלתלים, עיניים טובות ולב ענק. 

כך התנהל במסלול החיים, היה בגן, בבית הספר ולא אהב במיוחד ללמוד, וגם התקשה מעט. אבל אהבה גדולה היתה לו ליפי הטבע, לחי ולצומח. 

את שנות נעוריו בילה באורווה לימין יפתח, טיפל בסוסים ובכל הקשור והנדרש, ורכב להנאתו על הסוסים. 

בצה"ל שימש כנהג משאית, וליווה את היחידות לאימונים בשדה ולמבצעים השונים. במלחמת לבנון הראשונה השתתף בהובלת יחידות וציוד לשדה הקרב. עם שחרורו, בחר לעבוד כחקלאי עבודת כפיים ועבודת אדמה. זו היתה אהבתו השנייה, אך גולת הכותרת, אהבתו למשפחתו הקטנה – אורלי וילדיו המקסימים, ליאם אור ועדן. 

כגנן, שדואג ומטפל בגינתו ובשתיליו, כך נהג בילדיו, דאג לשלומם ולבריאותם והשתדל למלא את כל החסר, באהבה ובדאגה אין קץ. 

עבד ימים ולילות לפרנס בכבוד את משפחתו ונתן את כולו גם בעבודתו בפריגת. אהב את העבודה ואת האנשים באשר הם, ותמיד מוכן להושיט יד ולעזור ולתרום לנצרך ולחלש. והכל, נעשה מכל הלב והנשמה.

למרות שלא תמיד היה במיטב בריאותו, ונאלץ מפעם לפעם להתאשפז בבית חולים, כשהיה משתחרר, היה ממהר לעבודתו וחבריו הטובים. 

אבל הפעם היתה שונה. בשובו הביתה, חש ברע, ונלקח לבית החולים. וכעבור יומיים, לבו הענק נדם ופסקה מנגינת חייו. 

ואנחנו נשארנו המומים, כואבים ולא מאמינים. 

למה?

נח בן אהוב ויקר על משכבך בשלום, ואנחנו נאהב ונזכור אותך תמיד.

אח שלנו יקר, שמנצ'יק שלנו-

התעוררנו אתמול לבוקר שחור, לחלום רע ולמציאות מדומה. 

מציאות, בה אתה אינך נמצא, אינך נוכח, אינך לוקח חלק, אינך...

הקריאה מבית החולים לבוא דחוף כי המצב אינו טוב, לא נותנת מנוח. לא יכולנו להבין שמהאשפוז הזה, האחרון, אשפוז מיני רבים בשנים האחרונות, לא תשוב לביתך, ולא נשוב לראותך. לא נתפס שלא נזכה שוב לחיבוק הרחב שלך, לדאגה שלך, לפנים המאירות שלך עם עינייך המחייכות. 

כבר שני לילות שכואבת לנו הבטן. מנסות לדמיין את הכאבים שמהם סבלת לפני ששקעת אל מנוחתך האחרונה. 

עצוב לנו כי היית לבד בשעות הלילה האחרונות לחייך. אתה, שהיית כל כך חברמני ומוקף, כל כך אנושי, חם, נשמה ענקית ועם לב הכי רחב שיש, שנלחמת למען הצדק, ולא פגעת בזבוב. בכל כך הרבה אנשים נגעת, שימחת, הצחקת, עזרת, אהבת. 

משפחתך היקרה, שכה דאגת לה והשקעת בה את כל זמנך ועולמך, אורלי והילדים המקסימים- ליאמי הבוגרת, המקסימה עם הלב הרחב והנשמה הטובה, ממש כמו שלך. הבנים המתוקים- אור ועדן, שכל כך אהבת לטייל איתם ולעשות איתם פעילויות בחוץ. הילדים היו גאוותך ומקור אושרך. גם את משפחתה הגדולה של אורלי אימצת באהבה והם אימצו אותך עם המון אהבה ודאגה. 

היית ילד אהוב של אמא. "הבן הכי טוב" כפי שאמא נוהגת לומר לנו. מכיל, מבין, קשוב, עוזר ומחזק. 

כל כך הרבה "אחים" אספת בדרך, מפריגת, מהקיבוץ, מכל מקום בו פגשו בך ונחשפו לאישיותך הכובשת והתמימה. 

לא התפלאנו כששמענו שזכית להיות עובד חודשי מצטיין, תמיד הרי היית כה נאמן ומסור, כל כך אכפתי ואחראי למקום עבודתך ובכלל. 

משפחתנו המגובשת, הנוהגת לבלות יחד ולצאת לטייל, איבדה את אחד מעמודי התווך שלה. לא ברור כרגע כיצד נוכל להמשיך בחיינו ובשגרת היחד שלנו. אך אנו מבטיחים לך, שכל יציאה וכל התארגנות, תהיה יחד עם המשפחה היקרה שלך, ושאנו נעשה הכל על מנת לדאוג לצרכיהם ולשמור אותם ועליהם כחלק מהיחד שלנו, כפי שהיית מצפה מאתנו. 

הכאב העצוב שלנו אל מול שמחת החיים שלך, אהבתך העצומה לטבע, לטיולים, למוזיקה, לאוכל טוב, לצחוקים ולחיים בכלל- אינו ניתן להכלה ולתפיסה. 

אט אט מסתבר לנו, שהמציאות המדומה, היא מעכשיו מציאות חיינו החדשה, החסרה והכואבת. 

אנו מבקשים את סליחתך על כך שהתייחסנו קצת פחות ברצינות לקריאות העזרה שלך. אנו מבקשים שתנוח עכשיו ברוגע, בשלום, ובידיעה שאנחנו, המשפחה האוהבת והקרובה, נדאג לכל מחסורם של יקיריך. 

ועוד דבר, תמסור לזה שמנהל את העניינים שם למעלה שמיטב בחורינו ויקירנו נמצאים אצלו, שיניח לנו, וייתן לנו שקט...

החלטנו להיפרד עם מילותיו של מוקי בשירו – לב חופשי:

לב חופשי,

היום הלב שלך חופשי, 

אין כבלים 

ואין עוד דאגות. 

וחף מגעגוע, 

עירום, 

לב חופשי

כמו הרוח. 

לב חופשי, 

היום הלב שלך חופשי,

בלי תוכניות

ובלי הבטחות. 

והחיים ממשיכים

משפחה, חברים, אנשים

אז אני לא לבד

אני רק בלעדייך.

 

אוהבות וכבר מאוד מתגעגעות אליך - אח אהוב ויקר שלנו.

אחיותייך, יעל ורויטל 

לבני דודי האהובים, ליאם, אור ועדן- 

אתם איבדתם אבא אוהב ודואג, ואני איבדתי דוד מקסים שאהבתי מאוד. 

איך ששמעתי, חשבתי עליכם. איך תסתדרו בלי אביכם? ולכן, זכרו, יש לכם משפחה אוהבת, תומכת ומחבקת סביבכם ואשתדל לעזור לכם ככל האפשר. 

אני אוהב מאוד להיות בחברתכם ואיתכם. ביחד ננסה להתגבר על החסר ולהמשיך בחיים ובשמחות. 

היו חזקים,

ואני מאוד אתגעגע לרונן. 

יואב

אבא שלי לא אמר קדיש על אבא שלו

לי אמר שאינו רוצה שיאמרו עליו קדיש

כי הקדיש אינו חלק מחייו.

אני רוצה להמשיך למלא את בקשתו

ולכן אומר גם על רונן שלנו מעין קדיש.

מעין קדיש

אשרי האיש- בן ,אח, אבא, בעל, אחיין בן דוד בן משפחה אהוב

אשרי האיש יתגדל ויתקדש

שתורתו הייתה לו דרך ועבודת יומו מקדש.

שכל חייו אמת יושר וצניעות

שלאורם צעד.

מעין קדיש לאיש שמילדותו ועד בגרותו

שאל מה המשימה הנאותה

ומה נדרש ומה נתבע עתה

ומה נחוץ לו לציבור ולקיבוץ ולמדינה

וזיעתו , דם ליבו הציע כמנחה.

מעין קדיש לאיש המשפחה

אשרי הבת אשרי הבנים

ומשפחה מורחבת וגדלה

אשר זכינו בחיים

בברכתך

באהבתך.

מעין קדיש , אשרי האיש

יתגדל ויתקדש שמי רבא

שהליכותיו צניעות ודרכו ענווה רבה,

שהגינות תום ויושר לבב

היו הנר לכל מעשיו,

ולפתע איננו עכשיו.

מעין קדיש

היה שלום רונן שלנו

ומצא מנוחה נכונה

לגופך הבוגד

ולנשמתך, שמכבליו השתחררה

 

שים שלום ופרוש סוכת בריאות ושלום

עלינו ועל כל עם ישראל ועל העולם כולו

ואמרו אמן.

עירית ארבל

לרונן,

מי עוד עולה את העליה מגת, על אופניים בלי מהלכים?

מי נוסע לחופש עם המשפחה, בטבריה אחרי הצהריים- רואה איש גורר אחריו מזוודה, עייף... מי שואל אותו לאן? לקרית שמונה... ולוקחים אותו?

מי יוצא מחתונה ורואה את המאבטח הולך ככה ברגל..עוצר ושואל לאן?.. לכביש ולוקח אותו...

מי בחדר מיון, ביום שלישי בערב רואה זוג מבוגר דובר רוסית, ומבין שאף אחד לא ניגש אליהם... מי קורא לאחות שתטפל בהם?

אז, זה היה רונן...

רונן נולד בשנת 1962, בן בכור לחינה ואבנר- אח ליעל ורויטל.

המילה טוב, מתאימה כאן - טוב לב כזה שזורם בדם. אבא טוב, בעל טוב ומסור ובן טוב. – אחרי העבודה הקשה, מתגייס לעמדת המסיע לבת חפר עם ליאם, לחדרה, לכדורגל עם אור, טניס עם עדן... והכל באהבה גדולה. מתגייס לכל מה שצריך, בלי חשבון.

וחרוץ... מה זה חרוץ... עבודה בגת, עבודה במשק חי על הטרקטור. ולא רק נהיגה אלא עוצר, ומספר לכולם בגאווה גדולה על הקיבוץ שלו – ולא פעם ולא פעמיים – שוב ושוב.

ואם יש עוד רגע פנוי אז מסדרים גם עבודה בנוי.

וגם, אוהב את  החיים. אוהב לבלות עם המשפחה, אוהב את העוגות של חינה, אוהב לאכול בחדר אוכל ביום שישי את מרק השעועית אבל אם גל מכין מרק תימני –אז מוותרים על חדר האוכל... 

בכלל היה לרונן קשר מיוחד עם מאיה וגל, חברים אמיתיים, גם הילדים. 

עם מאיה, כך אורה אומרת, היה לרונן קשר של קבלה ואהבה- כל אחד קבל את השני – כמות שהוא.

היה איש אהוב ואוהב.

משפחת רוזנברג על שלוחותיה והסתעפויותיה- בוגרים וצעירים  – שכולכם כה תומכים ואוהבים..צערכם צערנו.

רונן היה אדם שופע חום ושמחה. איש משפחה , חבר ואדם כלבבי.

אין לנו היכולת לשאול ובודאי שלא להבין ולהשיב על המופלא מאתנו ואנו צריכים לקבל על עצמנו שמה שנגזר , נגזר..

אורלי, עדן, אור וליאם – כאן הוא ביתכם ואנחנו אתכם ברגעים קשים אלה.

משפחת גבעת חיים איחוד כולה מתעטפת בצערה וביגונה על לכתו בטרם עת של רונן.

נוקיר את זכרו, נתמוך במשפחה ונתפלל לימים טובים.

נוח בשלום על משכבך.

לביאה בן אור

דברים לזכרו של רונן רוזנברג

"אנשים צנועים מתים בשקט".

אתמול בבקר קיבלתי טלפון שרונן שלנו איננו.

מיד לאחר מכן שמעתי צעקות ממרכז המפעל. רונן, רונן, רונן, איפה אתה?! ואחר כך היה לנו מפעל דומע.

כולם, אבל כולם בכו.

היו לנו יחסים מיוחדים, מיוחדים מאד.

הייתי מגיע בבקר לעבודה, עובר לידך ואומר "רונן" ואתה משיב לי "הורוויץ" או פשוט מגלגל בעיניים ומשדר "יש על מי לסמוך" ו "אנחנו נעשה הכל על הצד הטוב ביותר" רק עם העיניים – ואני הבנתי.

ידעת לתת ולתת. אדם חרוץ ואיכפתי אחראי ומסור. לראות אותך ואת רועי עובדים בלי לדבר, קונצרט אחד גדול. בלי מילים. אחד קורא את השני והעבודה טסה. הרמוניה מושלמת.

סיפרת לי "אני עובד כל יום ואם אין עבודה בגת או בשבתות אני עובד אצל יובל במשק חי או אם צריך גם אצל אריק בנוי."

עקיבא, אני חייב לעבוד. יש לי ולאורלי משפחה ואני חייב לדאוג להם ואני גם מצליח.

לא ביקשת דבר. רק אמרת לי: "הורוויץ תדאג לי לעבודה והרבה"

ביהדות יש מנהג להגיד שיבחו של אדם לאחר שנפטר.

אנחנו בגת זכינו לזמן את רונן לפני שלושה שבועות להוקיר אותו על עבודתו ותרומתו לגת ולמחלקת הלוגיסטיקה ולהכריז עליו כעובד מצטיין.

ואני מצטט: "רונן, אתה שחקן נשמה. אכפתי, יוזם, אחראי, מסור, מקצועי וחרוץ. מוכן לבצע כל משימה ראשון להושית עזרה בכל מקום שנדרש."

איש עבודה שניתן לסמוך עליו, חבר טוב ומוערך ע"י חבריו ומנהליו כאחד.

עובד מצטיין.

נזכור אותך תמיד.

עקיבא הורוויץ

נוב' 2014

דברים לזכר רונן רוזנברג

נמשכת לחיים דרך הסוסים, הגעת לסוסים עם הרבה היסוסים. ילד בן שמונה, חיפשת מקום בטוח, מהר מאוד הפכת לילד אורווה. חששת מהסוסים הגדולים ובאופן טבעי נמשכת אל הפונים, "שמוליק" ו"סוניה" שכל כך אהבת. במקום זה ביססת את מעמדך בקרב הילדים.

הכל עניין אותך, תיקון רתמות, גירוז עגלת הפונים, שימון אוכפים ותמיד שאלת כדי לדעת עוד ועוד. שאפת להיות העוזר הטוב ביותר מבין הילדים.

זכות גדולה הייתה לי לגדול ולצמוח עם רונן.

בין הילדים היו בעיות מעמד ושליטה, רונן מתקדם בקצב שלו ולוקח סמכויות של ילדי אורווה, לא קל להיכנס למעמד של שי רובין וירון וולף אבל רונן לא מוותר, ביטחונו מתחזק וטוב ליבו הופך אותו לאהוב על כולם. בזכות ילדי האורווה קיבל הרבה חיזוקים ובמיוחד מהחבורה השלטת, אסף וחנן שרי, רותי צביון, עינת הישראלי, טל וגל בן-אור, שי רובין, ירון וולף ועידית בלאו שרונן כל-כך דאג לה.

רונן מצא באורווה חבורת רוכבים מיוחדת ומלוכדת וכולם למדו להעריך את יכולתו כמנהל עתידי של הנבחרת הרוכבים. לפני כל תצוגה, תחרות או נסיעה לטיול רונן דאג שלא יחסר דבר ואחרי כל הצלחה או כישלון דאג שאמא חינה תכין עוגה לכולם.

בחג שבועות 1975 רונן הופיע בתהלוכה על הפוני "שמוליק" מול הקיבוץ והיה גאה ומאושר להיות שותף. כח הרצון שלו להתקדם במה שאהב היה מעל ומעבר. תמיד היה ער לבעיות חריגות, כמו נזילת מים, מזון מקולקל, ילדים חולים והכל ברגישות. בעיקר דאג שלסוסים ולרוכבים יהיה טוב.

בתקופת מלחמת יום-כיפור רונן חרד לסוסים ולטיפול בחיות המשק. הילדים כתבו לחיילים, שלחו גלויות וקיבלו תשובות, רונן שהיה במסגרת לימודים מיוחדת עם המורה דבורה הדר החליט שהוא חייב לכתוב לי ולספר מה קורה בקיבוץ, במשק בית-הספר ואיך ממשיכים לאמן את הסוסים וכך ממכתב למכתב ראיתי את התקדמותו של רונן בכתיבה ובקריאה. כל מה שקרה בזמן המלחמה עניין אותו, הקטפת בכותנה, המשאית שלא מפסיקה לעבוד, תפקידו של הטרקטור במלחמה, דעתן שרוצה לדעת הכל את כל המידע שצבר העלה לסיפור כתוב ובסיוע דבורה הדר יצא המכתב לדרך. זכות גדולה הייתה לי לקבל מכתבים מרונן. כזה היה רונן, למד מהחיים בקצב שמתאים לו, עקשן, למד מהשטח לאט ובטוח. היה לנו קשר מיוחד שהתחזק עם השנים, הילד הדאגן הפך לנער דאגן, את אהבתו לפונים החליף לאהבה חדשה-שירי הסוסה, ביתה של מעיינה והנה גם לרונן יש את הסוסה שהוא אוהב והמשמעות הגדולה-"רונן על הסוס". רונן רכב, יצא לטיולים והביטחון עולה בכל המובנים, כמי שהיה חששן גדול נמצא על הסוס בגדול.

כשרונן קיבל צו ראשון היה ברור שהוא רוצה להתגייס אך לא ידע לאן, לאחר בדיקה וחקירה בחר בחיל התובלה, לאחר קורס עיוני ומעשי על רכב כבד חזר הביתה מלא בחוויות מהלימודים, סיפר על המנוע, תמרורים וכל השאר, ציין בסיפוק על הנאתו מהלימודים למרות הקושי. רונן עבר את הטסט ושירת כנהג בבית נבאללה. בחופשות הגיע הביתה לאמא חינה ומשם לאורווה לבדוק שהכל מתנהל כשורה. בזמן השירות היו עליות ומורדות, רונן מתבגר, נפגש עם חיילים שמשרתים אתו, יוצר קשרים חדשים ומציין שהחיים הם לא פיקניק. "נילחם" כדי לסיים את השירות באופן הטוב ביותר. לאחר השחרור, חיפש את דרכו בקיבוץ, עבד בחקלאות-כותנה, בהמשך כנהג משאית, עבד ב"גת", עזב וחזר, ניסה שוב משאית. היציבות הגיעה כאשר אורלי נכנסה לתמונה, לתמונת החיים של רונן. רונן שיתף אותי בכל אך כאשר סיפר לי על אורלי ראיתי שהפעם הוא קורן וזורח, דיברנו על החששות שהיו לו, אמרתי לו משפט שאתו הוא זרם, "תעלה על הסוס ותן לה את המושכות", אחרי כל מפגש עם אורלי רונן חזר מחוזק וזורח, סיפר על משפחתה החמה והקשר הלך והתהדק אחרי החתונה רונן הפך לאיש אוהב בית.

הקיבוץ עבר תהליך שינויים והפרנסה לא הייתה קלה, רונן ניסה בכל דרך לעזור בבית, לאחר שנמאס לו מהמשאית, מהכביש הוא בחר לעבוד ב"גת" קרוב לבית, לאורלי.

נשארנו חברים בלב ובנפש למרות שאורלי "לקחה" לי הרבה שעות של חברות עם רונן. (הכל בהסכמה)

כאשר נולדה ליאם, האבא הטרי, המאושר דחף עגלה והגיע לסוסים, ליאם לא נתפסה לעניין. רונן השקיע בעבודה את כל מרצו, מסירות ללא גבול. הבית שימש כמקור הכח והביטחון, במובן מסוים הבית החליף את האורווה כי ביטחון מקבלים במקום חם ואוהב ואורלי נתנה לרונן את המקום הבטוח בחייו.

לפני כחודש, ליד החדר-אוכל דיברתי עם רונן שאלתי איך לדעתו צריך לציין את האזכרה של אלדד בר-שלום לאחר 20 שנים למותו, חשבנו שאולי הפעם נקיים את האזכרה במועדון לחבר, התחלנו לתכנן. שבוע לאחר מכן פגשתי את רונן במרפאה, הוא שאל אם יש התקדמות הודעתי לו שהאזכרה תתקיים במועדון ב 16.1.15, כפי שהוא רצה. נפרדנו לשלום, עוד נדבר בהמשך...

יותר לא יצא לי לדבר אתו. אין מילים לנחם, קשה לתפוס שרונן לא אתנו.

לכל המשפחה הרחבה והתומכת, לחינה, לאבנר, לאחיות הנהדרות לאורלי, לילדים. 

הייתה לי זכות גדולה להיות החבר של רונן.

יפתח לב-רון

מילים מהלב לשלושים

ילד יקר שלי בן מקסים שלי, כבר חלפו שלושים יום ואנחנו עדיין מסרבים להאמין שאתה כבר לא אתנו.

היית הכי מקסים בעולם וכל מי שנגעת בו נדלק באהבה אליך. 

היית הכי נשמה בעולם, היית קשוב, היית מחבק ,מושיט יד לעזרה ובכל הזדמנות תרמת  גם בקהילה שלנו וגם בפריגת.

בעבודה היית חרוץ מאין כמוך ולכן בצדק קיבלת את פרס העובד המצטיין בעבודה. איזה עיתוי מוצלח זה היה –עדיין בחייך.

כשהיינו בשיחה עם הרופאים לברר ולקבל תשובות מדוע לא הצליחו  להציל את חייך. מתברר שאתה רונן גם שם בבית החולים היית כל כך חיוני ואנרגטי וגם שם היית במרכז וסביבך מאושפזים רבים שנהנו לשמוע את סיפורך על החיים בקיבוץ ובעבודה ולכן לא שידרת מצוקה ורק התעניינת מתי יעשו לך את בדיקת הסי טי. 

אתה לא שידרת אותות מצוקה והנורות האדומות לא נדלקו ולכן גם הרופאים לא הבינו שזמנך קצוב ובאותו בוקר יום חמישי הנורא כבר הכול היה מאוחר.

רונן עזבת משפחה נהדרת מקסימה –אורלי ושלשת ילדיך. אני מבטיחה שעכשיו אהיה שם בשבילם.

תמיד נזכור אותך בן, בעל, אבא, אח ובן משפחה מקסים חייכן ומחבק, ונקוה ונאמין ששם בשמיים קיבלו אותך בחום כמו שעדן בנך כתב.

שמור עלינו מלמעלה על כולנו ותנוח שלום ילד אהוב שלי חייכן ומחבק.

אמא