אפרים פרנק
- כו באדר תשנ"ו
04/03/1909 - 17/03/1996
.jpg)
אפרים פרנק, דברים על קברו
אפרים נולד ב-4.3.1909, בעיירה גלזרקירכן (הצמודה לדורטמונד, בווסטפאליה שבגרמניה), כבן יחיד להוריו, סוחרי טקסטיל. משפחתו הייתה משפחה יהודית מתבוללת, ורחוקה מן הרעיונות הציוניים. בכיתתו הוא היה הילד היהודי היחיד.
בגיל 13, לפני טקס בר-המצווה, עבר תקופה של "התבוללות יהודית", כפי שהוא כינה זאת, אך ההתבוללות פגה מהר. לאחר לימודי התיכון, שאותם סיים בהצטיינות, המשיך אפרים ללימודי משפטים באוניברסיטת בון. תקופת ההתמחות נקטעה בשל עליית היטלר לשלטון. תחילה נאסר עליו להופיע בבית-המשפט, ולאחר מכן קיבל מכתב פיטורין רשמי משר המשפטים.
במרץ 1933, חל אצל אפרים מהפך. עד אז ראו את עצמם הוא והוריו כגרמנים, בני הדת היהודית, והתנגדו לרעיון הציוני. – כאשר נוכח אפרים לראות כי האנטישמיות מושרשת עמוק בעם הגרמני, נפקחו עיניו, והוא החל להתקרב אל הרעיונות הציוניים. מאז שזורות תולדות חייו בתולדות המדינה שבדרך ללא הפרדה.
הוא הצטרף לסניף ההסתדרות הציונית שבדורטמונד, במגמה לקבל היתר עלייה לארץ, וב-1939 נקרא למרכז החלוץ בברלין, ועסק שם במיון מועמדים להכשרה ובהסברה. עם פרוץ המלחמה קיבל את תפקיד הממונה על עלייה ב' בגרמניה. במסגרת זו אירגן את יציאתם של אלפי יהודים לארץ ישראל, בעת שמדיניותם של הגרמנים עודדה את יציאת היהודים מגרמניה.
לאחר פגישה עם אייכמן, שהאיץ בראשי יהדות גרמניה לארגן את יציאת היהודים. הוא החל בארגון שלוש קבוצות גדולות של יהודים מגרמניה, אוסטריה ודנציג. לימים נתברר שהייתה זו היציאה המאורגנת האחרונה מתחומי שלטון הנאצי. – המסע נסתיים בטביעת האונייה "פטרייה" בנמל חיפה שבו קיפדו את חייהם בטביעה 250 מנוסעי האוניה.
לאחר המלחמה, ב-1945 נשלח אפרים לגרמניה, לארגן את יציאת של היהודים פליטי המלחמה מאירופה לארץ ישראל. את הידיעה על הולדת בתו נעמי, קיבל בהיותו באירופה. נעמי נולדה לאשתו הראשונה, אנה, שאותה הכיר בעת המעצר בעתלית.
ב-1948, נסתיימה השליחות, ואפרים חזר ארצה, לגבעת-חיים. לגבעת-חיים הצטרפה גם חנה, אשתו, שבאה מגליל-ים. אבנר נולד ב-1951, ואחי נולד ב-1952.
בקיבוץ החדש מילא אפרים תפקידים שונים, היה מרכז קניות ואחר כך – גזבר, כאשר המצב הכלכלי היה קשה ביותר. לצד עבודתו, קיבל אפרים על עצמו את הטיפול בנושא הפיצויים מגרמניה, ומאוחר יותר נקרא לתפקיד של נציג איחוד הקבוצות והקיבוצים אצל שלטונות הפיצויים בגרמניה. בתפקיד זה סייע לו רבות הרקע המשפטי שלו "מהבית", שכן, עיקר עבודתו הייתה משפטית טהורה, ודרשה לימוד מדוקדק וקפדני של החוק הגרמני הסבוך. אפרים נעשה מומחה לפירושו של החוק הגרמני, ואף ליווה חקיקה של כמה מהם. בתפקידו זה מצא אפרים שליחות נוספת, שליחות של סיוע לשארית-הפליטה וקורבנות משטר הנאצי הארור.
אפרים וחנה
כחבר גבעת חיים איחוד וכשותף בכיר להקמתו ולביסוסו של הקיבוץ הוביל אפרים יחד עם יוסף הורוויץ ז"ל, ובשיתוף מלא ונאמן של ציבור מקבלי הרנטות והפיצויים מגרמניה לידי מסירת כספים אלה לקיבוץ. כספים אלה הפכו למקור הכוח הכלכלי של הקיבוץ, ועד לעצם היום הזה מהווים הם מקור חסכונות יחיד ובלעדי להשקעות כבדות ולשיפור רמת החיים של החברים. אפרים הבין, כי ביסוסו הכלכלי והחברתי של הקיבוץ בימי הקמתו חייב מצד אחד שוויון כלכלי בין החברים, ומאידך ריכוז כל המשאבים הכספיים האפשריים.
ב-1970, בהיותו בן 63, למד משפטים, והוסמך כעו"ד בישראל.
עד החודשים האחרונים לחייו, והוא בן 87, הוסיף אפרים להיות פעיל התק"ם, ונסע פעם או פעמיים בשבוע לתל אביב, לעבודה בתק"ם ברח' דובנוב.
אפרים היה אדם בעל השכלה רחבה וידע רב. אהבותיו הגדולות היו היסטוריה ומוזיקה.
הוא היה מאושר לראות איך ילדיו הגשימו את אהבותיו, אחי – בהיסטוריה, אבנר – כמשפטן ונעמי – באהבת השפות והמוזיקה.
בגיל 9 החל לנגן בכינור ומאז כרת ברית האהבה עם המוזיקה, שהייתה לחלק כה משמעותי ובולט באופיו ובחייו.
נדמה, שהמוזיקה שזרמה בעורקיו ובנימי נפשו – מתנגנת גם עכשיו, ולא תיפסק לעולם...
בני המשפחה
דברים על קברו – 18.3.1996
במשך עשר השנים האחרונות יצא לי ללוות את אפרים. אפרים הפציינט שלי.
שבוע-שבוע בדייקנות ובהתמדה, ובלי תירוצים נפגשנו במכון לשעה טיפולית.
יחד עמדנו על הראש, יחד התגלגלנו, יחד עמדנו "עמידת ידיים" ליד סולם ויחד ביצענו עליות-בטן.
אפרים סופר ומזכיר לי את התרגיל הבא, ואני נכנעת באמצע, בטענה שהתרגיל קשה מדי בעבורי.
ואפרים תמיד מביא עם הקלנוע שלו את שכלו החריף, את יכולת-הלמידה הבלתי נלאית ואת גמישותו המופלאה.
בגילו, לא היה תרגיל שלא היה יכול לתפוס, ללמוד ולבצע.
בגילו, לא היה נושא שלא היה נושא שלא יכולנו לדוש בו לכאן ולכאן.
אבל יותר מכל הפליאה לעשות גמישותו - יכולתו ההסתגלותית:
בקלות, בנועם וברצון קיבל משתתף נוסף לשיעור, כמו את שינוי מועד שינוי הטיפול או זמנו.
כנער עול-ימים העמיד עצמו לרשות כל תוכנית משתנה.
ייתכן ותכונה זו אפשרה לו לזכות בחיים טובים להם זכה.
לפני ימים אחדים, ביום הולדתו, כשעמדתי לידו, בחדרו שבנווה-נועם, ביקש מחנה לצאת. להמתיק עמי סוד אבה.
היא יצאה והוא פתח "יודעת את, ששעתי הגיעה", אמר "שברצון ובשלווה, אני ערוך לה. אנא הקלי עלי במעט בעבודתנו". הוסיף.
הבטתי בו, במיטתו, בטיפ עם הסונטה לפסנתר, שכה אהב, ובספר עב-הכרס, הפתוח במחיצתו...
"ועכשיו", אמר "קראי לחנה לשוב"...
וכך אזכור אותו לתמיד.
אפרים.
זיווה רום
סבא שלי, שאני כל כך אוהבת, ואוהב לעולם.
בשבילי אתה כ"כ נצחי. היית פה שנולדתי, ליוויתי אותי, וכנראה תמשיך ללוות אותי תמיד, בדמותך המיוחדת כ"כ.
אינני רוצה להאריך במילים, מילים כה מרחיקות, וחוויתי איתך, סבא, הן כ"כ הרבה יותר גבוהות, הן כ"כ חושיות.
כילדה ישבתי על ברכייך, מאזינה לסיפורייך, חשה את נשימתך וסופגת מחוכמך המרובה, ותמיד המוזיקה מלווה.
אני חושבת שאיתך שמעתי את צלילי המוזיקה הראשונים בחיי. לא אשכח שלקחת אותי איתך לאחד הקונצרטים במסגרת המנויים. כולם התגאו בפרוותיהם, ואתה התגאית בנכדתך, ואני התגאיתי בך. תמיד התגאיתי בך. ואתה תמיד הצטנעת, וודאי גם עכשיו אתה שומע ואומר "נו, היא מגזימה".
סבאל'ה, אתה כל כך עשיר-רוח, כל כך מלא, כל כך מיוחד, ראש ונפש, חוכמה ורגש, ידע ותבונה והמון הומור.
מי בכלל רוצה להיפרד, ואיך אפשר לסכם אותך?
אתה רחב מדי, עמוק מדי, ואי-אפשר לקפל אותך למילים כתובות על דף.
סבאל'ה, אתה חיית כל כך הרבה שנים בכבוד, ועדיין זה לא מספיק לנו. תישאר
עוד קצת איתנו, תראה איך אנחנו ממשיכים בכבוד.
תמיד התכבדתי, כבכירת הנכדים, לכתוב לך בימי הולדת. ועכשיו – מה עכשיו?
איש יקר שלנו. ננצור אותך בליבנו לעד.
אני מקווה שאתה נח קצת עכשיו. שומע מוזיקה טובה וצוחק.
מעיין פרנק הנכדה.
ברכה לאפרים פרנק, עדי נחמני
במלאת שנת "שיבה"
(מה פירוש התיבה?) ובמלאת הקיבה
כלום עוד נאום? –
לא, רק קריאת ביניים
הואיל ו- כי, בשביל, משום
שעוד מוקדם לשאת על זה האיש אפרים
דברים של סך-הכול, מעין סיכום.
הרי-אפרים – הרי-אפרים
מלאו לו השבוע רק שבעים שנה
והוא פועל ללא לאות, איננו נח,
אץ-רץ מתחנה אל תחנה,
תמיד הוא בתנועה – ולפיכך
אומרים באידיש על עירו "פרנק-פורט און פורט"
(אולי זה לא משחק-מילים בלבד, לא אך ורק אבסורד...)
בימי הצנע הרחוקים הגיע מר אפרים
בתור חלוץ אלינו לקיבוץ, לגבעת-חיים.
משקנו מבוסס בינתיים –
תודה לאל – אולי
הודות לקונרד אדנאואר
וגם – בזכות אפרים פרנק
זורמים הפיצויים לבנק...
אך לא על כסף נדבר
על דולר, מארק או פראנק,
חשוב הרבה יותר כל מה שנאמר ומה שייאמר
על החבר אפריים,
אשר עוזר בכל משבר ובעיות לרוב פותר
- אותו נרים על נס
בלי להרהר או להסס.
בבוא יומו בבית הדין של מעלה, בשמים
על מקומו דום ייאלם הקטיגור,
ויישמע אז קול מתוק לאמור:
"הבן יקיר אתה לי, אפרים"
וגם אנחנו נחזור וכוס נרימה
ונברכנו: כה לחי וכה קדימה!
לחיים! לחיים, אפרים!
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!