יהודית אשד
אימא שלי יקרה ואהובה, אהובה כל כך.
אישה מדהימה שכמוך.
הלכת לך ממני לאט לאט, כל פעם קצת.
לפני עשר שנים הפסקת ברגע נורא אחד לצחוק מכל הלב, את הצחוק המתגלגל שאהבתי כל-כך.
לפני שש שנים הפסקת לעבוד
לפני שלוש – הפסקת לדבר בשתף.
לפני שבוע – לאכול.
ולפני יומיים – הפסקת לנשום.
והיה שקט גדול. וקורע לב.
בשנותייך האחרונות, שהיו לא פשוטות בלשון המעטה, נאסף סביבך צבא חברות שלא נראה כמותו. רופאים ואחיות עמדו המומים מול המסירות האין סופית של החברות שלך, שלא עזבו לרגע, ואפשרו לך לנוח ולקבל את כל מה שאת צריכה.
שהתרוצצו בעשרות לילות שחורים, בשביל לדאוג שתקבלי את הטיפול הטוב ביותר.
שאפשרו לי לנהל חיים נורמאליים לצד הייסורים הקשים שעברת.
אני רוצה להודות לכן מעומק ליבי על כל שעשיתן עבור אימא ועבורי.
וכמובן לכל צוות הבריאות המדהים של הקיבוץ הזה.
אני פשוט, באמת לא יודע, מה הייתי עושה בלעדיכן.
אימא, סוף סוף את זוכה לנוח באמת, כמו שאת כל כך אוהבת...
אז נוחי לך בשלום בין היקרים כל כך לליבך, ותמסרי ד"ש לכולם.
אוהב אותך אימא, מחבק ומשחרר.
יגל
אשד
יהודית בחתונתה
יהודית יקרה,
תקופה כל כך ארוכה הייתה לך נוכחות כל כך דקה בינינו, ואני מנסה להבין איפה את ומה קורה איתך וכשאני מחפשת אותך, צפות אצלי באלבום הזיכרון תמונות שמחות, חיות, חכמות, ומצחיקות.
הכל התחיל אחרי גבי.
למדנו בחיפה, את עסוקה ברזי אפלטון ושאלות סוקרטיות, אני טובעת בשאלות גאודזיה ושתינו עומדות נפעמות מול "קורות טום ג'ונס" על שני כרכיו, שיעל הביאה מהספרייה וצריכה להספיק לקרוא, ואת מאדה כרובית עטופה היטב היטב בפרוסות של גבינה צהובה, שכדאי לי, שעוד מעט תהיה מוכנה. ויש לך מאז מתכון מצוין לפטריות בחמאה ומתכון מצוין לפטה כבד ומבחר עצום של סיני וחלילה וחס שיידבק ריח מלפפון על הדף או ירחף באויר ניחוח דג. אך קינוחים את לא ממש אוהבת. את אוהבת לשתות מיץ גזר, קפה פושר עם המון סוכר ובלי חלב ועם רום וג'ין,
ואת תופסת ראש. אבל כבש בתנור אוכלים במונקה ואחר
כך קפיצה לשוק הפשפשים לכמה ג'לביות ולעשן בחלון פתוח.
לעשן את הכי אוהבת. דווקא ניסית להיגמל. קוסם אחד נגע לך במצח, קוסם אחר נתן לך תפריט שממנו חלית וחזרת לקטר. והכי טוב בחמש בבוקר עם סיאנס וקפה. ואחר כך ספורט.
ספורט הוא תחום שמאד העסיק אותך, כבר שנים אנחנו מתכננות את משחקי הטניס שלנו שאוטוטו יתחילו מחר.
ובכלל, אם לדחות למחר עדיף למחרתיים. אבל שחיה בים לא דוחים. לים כמהים ונוסעים עד אילת ולנואיבה ודהב, עם ביקיני פסים קטן עם תפר גוף במרכז וצפים על הגב ברפיון גמור וללא תנועה. וזה חשוב נורא כי יגל אומר שהבית מסריח מבריחת סידן.
היום אני שואלת היכן את, תקופה כל כך ארוכה הייתה לך נוכחות כל כך דקה בינינו, וכאילו התעופפת ונעלמת. אולי עשית את קפיצת הדרך, אל שם,
ותשקיפי אלינו בסקרנות מה יקרה.
אולי ביקום מקביל אצטרף אליך לכוס תה עם ג'ינג'ר חתוך לקוביות קטנות טבול ברום, תספרי לי על תורת הקוונטים ותסבירי לי מה מצאת במרגרט אטווד.
שלך ג'ינג'
זהבה
צ'רבנקה
יהודית, היכרתיך כחברת ועדת
הכספים של גרנות,
אהבתי את עומק התייחסותך ואת
זהירותך בענייני כספים, דבר שלא היה פופולרי כל כך באותן שנים כי הרי בשנת 1982-3
מדובר, ימי הבורסה העליזים.ראיתי לפני דמות חיננית, עליזה, שופעת טוב והומור ויחד
עם כל התכונות האלה יודעת לשמור על רצינות, אחריות וכובד ראש.
הקליק נוצר בינינו מיד ומאז
חברו דרכינו בגזברות ובקרן התק"מ.
שמרנו על קשר לאורך השנים אך
עם הזמן פגישותינו הלכו והידלדלו.
בשלב מסוים תפסת כיוון יותר
שמימי, אסטרולוגי ומיסטי ונטשת את עיסוקייך הפיננסיים.
ביחד עם הרוחניות שילבת
עבודות קרמיקה מדהימות, עליזות וקורצות בצבעים עזים ונועזים.
אך בשלב זה בחייך נחתה עליך
המכה.
ישי בנך נהרג.
ובעצם מכאן, למרות חוזקותיך
וניסיונך לשמור על מורל וחיוניות נחתו עליך בעיות בריאות בזו אחר זו.
טל, ביתי, היתה החוט המקשר
בינינו, רוחניות, עזרה וטיפול זה המגרש שלה.
בתקופה האחרונה גם איתה לא
התראית, שלב אחרי שלב התכנסת לתוך עצמך עד שנגמרת.
נפרדת ממך באהבה רבה
ורד גליל ים
יודלה
ביום שישי ה-11/7/14 בשעה
22:35 נפרדת מאיתנו. התחלת את הפרידה כבר לפני שנים. היו כבר רגעים בתקופה האחרונה
שכתבתי בראש שורה של הספד. אתמול אמרתי שזו מלאכת סריגה לחבר שורה לשורה. אבל
פתאום זה נפרם... וכשאני באמת יושבת לכתוב לא קל לי למצוא את המילים. אני מאמינה
שצבע הפרידה צובע את צבע הזכרון של האדם ואני לא רוצה להשאר עם הצבע של טיפול
נמרץ.
הרי היו כל-כך הרבה שנים לפני
כן. אני רוצה שכולנו נזכור אותך כמו לא לפני הרבה זמן – נבונה, חכמה, יצירתית,
נועזת, שונה, אמיצה, ישרה, לא מרכלת, לא שומרת טינה, לא עושה חשבון.
הרי היית כזו שהספיקה מהכל,
אשת כלכלה, גזברית, שותפה להחלטות חשובות של הקבוץ ומנגד עובדת בקרמיקה, חורזת
מחרוזות, מטפלת ברגישות עם כלים שרכשת לעצמך באסטרולוגיה, תקשור ופתיחה. חברה
מדהימה של הרבה נשים.
שאלת שאלות קיומיות, חקרת
בנסתר, למדת כדי לדעת לענות לעצמך, והכל בנושאים שאצל רובנו חולפים כשאלה בלבד.
היית שילוב מרתק של תכונות מיוחדות אבל הגורל היכה בך והיכה.
אני רוצה לבקש סליחה על
הצורך של כולנו מסביבך – להרימך, לעודדך, להחיותך, להחזירך למה שהיית, ולא רצינו לקבל שאת רוצה רק לישון, לישון ולישון.
תשכבי לך אשה מיוחדת במינה, מתנתקת מסבלך וכאביך ותפגשי את אוהביך ויקיריך.
אוהבת אותך מעולמנו
זה.
מירה'לה זיו
30
ליהודית אשד
יודהלה – הסולם של ליאור נשאר
שעון על הקיר להזכיר שעוד לא ברור אם תוקן הדוד או לא... סימנים אחרונים של שיפוץ
המקלחת אפשר עוד לזהות. המרפסת נקיה. מריסל וריי יושבים שם בתוך הקלנוע שלך
ומתכננים את החיים בבית שלהם ואולי יסעו בקרוב.
בבוקר רוצה לצעוק לך בוקר
טוב, אבל התריסים סגורים.
לפני שבוע הייתי צריכה קמח
וחמאה ללא מלח. מצאתי אצלך קמח, אפילו נשארה עוד חצי חבילת חמאה.
ליד המיטה מצאתי עוגיות. חדר
השינה סגור על מפתח פן תברחי. כאילו כולך שם. יתר הבית הוא של אחרים.
המון נשים ענדו את שרשרותייך
שניתנו להן בשבעה שיהיה לך זכרון. שלא יברח...
אנחנו לא מתפרצים בבכי,
ממשיכים את חיינו, הכל נראה כפי שהיה, אבל זה ממש לא זה.
אבן של שלוש שנים יושבת בי
והמון שאלות.
מה לא עשיתי נכון? איך יכולתי
להנעים יותר את השנים, מה גרם לך לשקיעה האחרונה?
לכל אחד מסביבך יש זכרון של
רגע משלו בו הוא ידע שיהיה טוב, וגם רגע מדויק בו הוא ידע שאין תקוה.
אני מנסה להוריד מזכרוני את
השנים האחרונות ושלא יסתירו לי את העבר. זה מאוד קשה.
לפני כמה ימים על התמונות
החולפות במסך המחשב, ראיתי אותך מאושרת ונרגשת עם שמלה שחורה בחתונה של יותם. אני
תוהה על דרכו של הזכרון. למה הוא מזכיר לי את הרגעים הקשים. הטלפון למשמרות על ישי,
הטלפון הביתה על התאונה של יגל דפנה ושני. נכון, גם על השנה בגן דולב - זכרון מאוד חם
ונעים.
הכתב יד המשגע שלך עובר לי
הרבה מול עיני. יפה, יציב ומתמיד. שום מצב רוח לא ניכר בו. אבל גם נסיונותיך
הנואשים לחתום את שמך לאחר האירוע, וגם באישור הניתוח.
הנסיון להרים מסורת שבועות על
הדשא שלך. ארוחות יום שישי משותפות. הימים הרבים שלקח להכין את המנות ההונגריות
שלך והיציאות לעישון עם כל הצעירים על המרפסת. הכי קשה להיזכר במבט שלך, שדיברתי אתך
על עשיה כל שהיא או עשיתי אתך ממש, מבט של כעס – עזבי אותי במנוחה.
המפגש שלי עם הצורך הפרטי שלי
שתבריאי, תהיי שמחה, תתעודדי מול היאוש שלך. החוסר הבנה שלי שיש דברים שהם לא
בשליטתנו ולא לפי רצוננו והידיעה הברורה שגם אני מן הסתם הייתי נוהגת כמוך, ואולי
מאבקי להוציאך או המאבק עם היאוש שלי. אני מאוד מתגעגעת, חושבת עליך יום יום,
מבקשת שוב סליחה אם הפרעתי, ותודה על נקודות האור שנתת לי להיות בהן בחייך
הקודמים.
וגם על הרגע הזה בו ענדת את
טבעותי ונתת להן ציון והתיחסת ללכה האדומה שענבל צבעה לי יום לפני כן. זה היה הרגע
שלי מלא התקוה שהופר באחת.
מירה'לה זיו
כמה כואב
אנחנו, בני הדודים - מתגעגעים ומתגעגעים ואין מנחם