דבורה צנגן

סבתא מספרת על עברה:

נולדתי בשם מליטה סופי קונג, ב7.7.21 בשעה 7 בבוקר בווינה שבאוסטריה. בתנועת הנוער כל אחד שינה את שמו לשם מעוברת - מליטה זה דבורה בגרמנית.

גרתי בסביבה לא יהודית,למעשה היינו היהודים היחידים באזור והלכתי לבי"ס לא יהודי. כשהייתי ילדה דיברתי רק גרמנית ובעברית ידעתי שתי מילים בלבד "שמע ישראל".

נחשבתי לה-זמרת, ב"ה" הידיעה, אהבתי לשיר ולשחק. הכרתי הרבה שירים והרבתי להשתתף בהצגות, גם כאשר הגעתי לארץ המשכתי לשחק.

הייתי בתנועת נוער ציונית וכשהנאצים כבשו את אוסטריה עליתי לארץ – בשנת 1938. אחד ממדריכי בתנועה – אהוד אבריאל - נתן לי ליום הולדתי אישור עליה לארץ כך שעליתי לארץ בדרך חוקית.

הגענו לעין חרוד כשרק הוקמה - ביום ה17 להיווסדה. היינו קבוצה מעורבת – חצי אוסטרים וחצי גרמנים.חילקו אותנו לכיתות. ברור שאני הייתי בכיתה הנמוכה ביותר. המדריכים ליוו אותנו יום ולילה. מאחר והם היו זוג ללא ילדים ואת כל האהבה וההתמסרות השקיעו בנו.

אחרי כמה חודשים הופיע מנחם. וזה שינה לי את כל החיים אנחנו היינו בנות 16-17 והיו שם בחורים בני 23-25. הם התחילו לפזול אל הבנות. איכשהו מנחם איפה שאני הייתי, הוא היה שם. בחור עם קרחת, מאוד מהוקצע, מאוד נימוסי. זה לא היה טיפוס כמו האחרים. פתאום בא, ישב על ידי בסינימה – לא יודעת אם במקרה או לא במקרה. בשלב מסוים קם וביקש שאשמור לו את המקום. 

-   בבקשה למה לא?

-   אך זה כלכך יפה שאת שומרת, מה את רוצה בשביל זה?

-   שוקולד.

ושוקלד, זה היה בשבילנו כל כך... לא היו לנו הורים, ולא היו לנו חבילות. למחרת הוא כבר הופיע עם שוקולד. אז כל החדר היה מלא התלהבות.

באוגוסט 1940 סיימתי את הנוער ומנחם הציע שנתחתן. בהתחלה גרנו בשער הנגב שם עבדנו במשובה, במשק בית אצל האיכרים. אותי שלחו לעבוד באחד מבתי המלון.

ב25.10.1942 עירית נולדה. שנתיים אחרי שהתחתנו. נסעתי עם ג'ני שליוותה אותי בלידה. הלידה איתה ארוכה וקשה. בסוף עשו לי מלקחיים. צנגן זה מלקחיים בגרמנית. כל הרופאים היו ייקים וצחקו על כך.

שבועיים אח"כ חזרתי עם עירית לעין חרוד. ובדיוק באותו זמן הייתה חגיגה- עולם לכפר סאלד כדי לבנות את הנקודה. בכפר סאלד, יחד עם בחור שהגיע מעין גב, הקמנו את הכרם. בין לבין גם עבדתי בבישול. אצלי זה ככה- אם הם חושבים שאני יכולה לעשות את זה אז, אני כנראה יכולה. לאן ששלחו אותי עבדתי. הכל ככה למדתי. בסוף נהנתי מכל עבודה.

גיל נולד ב1946, מיד אחרי מלחמת העולם. לאחד לידה קשה מאוד, במשקל 4.5 קילו. גם הוא בלידת מלקחיים. עורפה נולדה ב1951, בלידה רגילה.

כשגיל היה בן שנה פרצה מלחמת השחרור.

מתקרבת תקופת הפילוג. כפר סאלד היה קיבוץ כלכך א- פוליטי. לא אנטי, אבל א-פוליטי. אנחנו אהבנו את זה ורצינו להיות נטרליים כמו נאות מרדכי, כל אחד לאן שרוצה. מזכירות הקיבוץ מאוד פחדו מכך כי לא ידעו לאן הקיבוץ נוטה פוליטית. פתאום כל הגדולים באו אלינו להטיף לנו – בן אהרון וציזלינג...

בא הפילוג וזה היה נורא קשה. אני אהבתי את הגליל ואהבתי את הכרם – הכל אנחנו בנינו. ועוד לכאן – לעמק חפר, לשרון. תמיד כשעברנו כאן הייתי אומרת למנחם רק לא לחיות כאן – כלכך משעמם פה.

עבדתי במטבח, באקונומיה, איפה לא? בסוף, איכשהו לא רציתי, הצטרפתי למנחם לעבוד בברווזיה. נגעלתי מזה אבל בסוף התרגלתי וזה היה נורא נחמד. חזרתי למטבח, עבדתי גם במועדון ויום אחד בא אלי יוסף הורוויץ ואמר לי ללכת ללמוד להיות מורה לכלכת בית. זה היה ב1961. ואני עם ההשכלה שלי... ללמוד עכשיו כימיה וכל מיני מקצועות... התחלתי והיה לי מעניין! נורא נהנתי. עבדתי בכלכלת בית 10 שנים עד שהעבירו את הילדים ללמוד במעגן מיכאל – ששם כבר היו מורות.

וועדות? ההייתי בוועדת תרבות, בוועדת דירות, בוודעת נופש. לא משהו רציני. והייתי גם מרכזת וועדת חיילים כשעירית הייתה בצבא.

כשאני מסתכלת על חיי בקיבוץ אני אומרת שעשיתי את זה בשלמות. לא מצטערת. אף פעם לא חשבנו לעזוב.

האם הייתי עוד פעם רוצה לחיות בקיבוץ? אני לא רוצה בכלל לחיות עוד פעם. פעם אחת מספיק. אני מקווה שזה הגלגול האחרון. היו עליות והיו ירידות. היו חיים דיי קשים. כמו לכל בן אדם. הרבה דאגות הרבה צרות. אבל גם הרבה דברים יפים. אבל עוד פעם לחזור? אני מקווה, שאין חיים אחרי המוות.

דבורה עם טוביה ופולדי ורד

על סבתא דבורה

סבתאל'ה, שיחקת אותה! עקפת את כולם במשפחה והגעת לגיל 92 המופלג.

בשנים האחרונות היה לך קצת פחות חשק לחיות וציינת זאת מספר פעמים, אבל בפועל נאחזת בחיים כמה שיכלת וזכית לראות הרבה מחלומותייך מתגשמים.

בכל יום שישי הגעת לעירית או גילי לארוחת שישי ותמיד דאגת להביא מתנות לנינים. רוב המתנות היו מעשה ידייך לתפארת ועיקרן היו כובעי צמר שסרגת ומפות שרקמת.

תמיד כששאלנו אותך לשלומך הייתה לך את אותה התשובה "מה שמדברים". אם היינו שואלים מה מדברים? היית אומרת "מה ששומעים".

עד לפני מספר שנים היינו מגיעים אלייך לארוחה במוצאי שבת. למרות שלא היית ייקית והתגאית בכך שאת וינאית היו כמה נהלים "יקים" קבועים:

·  הארוחה מתחילה בשעה 19:15 בדיוק. אין איחורים. אם מישהו לא מגיע עד 19:14 מתחילים הטלפונים.

·  השולחן חייב להיות מסודר בדיוק לפי הכללים של המורה לכלכלת בית – סכין בצד ימין, מיזלגות (כמו שהיית נוהגת להגיד) בצד שמאל כוס מעל הסכין, כפית מעל הצלחת....

·   אסור לשים מרפקים על השולחן בזמן הארוחה והידים צריכות להיות קרובות לגוף.

·   על אכילה בידים אין בכלל מה לדבר! למרות שלא פעם תפסנו אותך עוברת על כלל זה :P

סבתא – היה לך כינוי זהה עבור כולנו – ילדים, נכדים, נינים וחתולים – בשבילך כולנו מוצי או מוצקל'ה. כולנו זכינו לשבת על ברכייך ולחוות את ה"ההופה הופה רייטה", ולמען האמת אף אחד חוץ ממך לא יודע איך השיר ממשיך...

מוסר העבודה היה בעיינך ערך עלייון – על יום עבודה בסביום כמעט ולא היית מוכנה לוותר. אפילו בשבועיים האחרונים, כשכבר ניהיה קשה יותר, היה יום אחד שהחלטת ללכת לסביום.

בבית ישבת כל יום לסרוג ולרקום. שני לילות לפני שנפטרת, התעוררת בארבע בבוקר וביקשת מאנה ללכת לשבת על הכורסא שלך מול הטלוויזיה. ישבת שם שעה ראית טלוויזיה וסרגת. לאחר מכן אנה החזירה אותך למיטה ומאז לא קמת יותר.

לפני יותר מ-20 שנה סיפרת ללאה הישראלי את סיפור חייך. לסיכום אמרת: "האם הייתי עוד פעם רוצה לחיות בקיבוץ? אני לא רוצה בכלל לחיות עוד פעם. פעם אחת מספיק. אני מקווה שזה הגלגול האחרון. היו עליות והיו ירידות. היו חיים דיי קשים. כמו לכל בן אדם. הרבה דאגות הרבה צרות. אבל גם הרבה דברים יפים. אבל עוד פעם לחזור? אני מקווה, שאין חיים אחרי המוות."

סבתאל'ה. נוחי על משכבך בשלום ואם את פוגשת את סבא או מכרים אחרים, תמסרי ד"ש.

הנכדים.

בהזדמנות זו אנו רוצים להודות לכל האנשים שליוו את סבתא בשנים האחרונות – לצוות הסביום המסור, לצוות הסיעודי, לבנות המרפאה, לאורנה, לציפי –

תודה!

רולף דרייפוס ודבורה צנגן בהופעה 

למליטה – ליום ההולדת התשעים – נכתב ע"י אלי, חברת ילדות של דבורה

הברכה לא תיהיה קצרה...

בין כל המסובים אני מכירה את מליטה השנים הרבות ביותר. מליטה חזרה מהמבורג לווינה בגיל 15. אני הייתי בת 13. אז הבדל של שנתיים היה הבדל גדול. מליטה הייתה בשכבה הבינונית בתנועת נוער הנצ"ח ואני בשכבה הצעירה.אני זוכרת שהתרשמתי מתלבושת התנועה של מליטה – מהבונים בגרמניה.

היינו צריכות לצאת לארץ עם קבוצת עליית הנוער הראשונה מווינה באוגוסט 1938 אבל עוקבנו. וככה שתינו עלינו לרכבת לטריאסט חודש אחרי שאר החבר'ה. הפרידה מההורים והקרובים ברכבת הייתה התחלת השואה בשבילי.

היינו מאוד דומות במראה ובכל הזדמנות – ברכבת ארצה, באוניה וכו' היו מתבלבלים בנינו.

בעין חרוד גרנו 5 בנות מוינה בחדר וחצי. רוב החבר'ה היו מגרמניה. בהתחלה הסתייגנו מהייקים. בעיננו הם היו בורגנים ורק אנחנו אנשי תנועה. רצינו לעבור לאפיקים – קיבוץ של נצ"ח. למזלנו ציזלינג, שטיפל בחברת הנוער שלנו התנגד להעברה.

מליטה הייתה הראשונה שהתחתנה והראשונה שילדה. מנחם היה שכיר ברפת בעין חרוד ונחשב למומחה גדול כרפתן שאת הכשרתו קיבל בהולנד.כמובן שהייתה לו משכורת ולזוג הצעיר היה כסף פרטי.היינו בטוחים שיעזבו את הקיבוץ ודווקא מליטה עד היום קיבוצניקית למופת.

כשמליטה ומנחם היו בפלוגה של כפר סאלד בגדרה ביקרתי אצלם. הם גרו בליפט שהיה מרוהט מבפנים בטוב טעם. נראה לי כמו ארמון קטן. מנחם הלך איתי למושבה להראות לי את הרפת בו עבד. ברפת כולם אמרו לי שלום גברת צנגן- עוד פעם התבלבלו.

מליטה ביקרה אצל ההורים שלי בחיפה. אמא פתחה את הדלת, היה קצת חשוך, והיא קראה בשמחה – אלי. יותר מאוחר בערב ראיתי את מליטה בסרט ואפילו אני לא יכולתי להבדיל ביני ובינה.

בגיל 29 ירדתי במשך שנה 20 קילו, ואז כבר לא היינו דומות בכלל. מליטה השיגה אותי לפני 4 שנים, היא רזה ממני וכל בגד שקטן עלי עובד ישר אליה. גם הערב את שמלתה היפה קיבלנה ממני.

פעם ביקרתי בגבעת חיים מאוחד לרגל עבודתי בוועדת החינוך של הקיבוץ ובזדמנות זאת ביקרתי גם אצל מליטה ומנחם. מליטה הייתה אז מורה למשק בית ובישול. זמן קצר אחרי זה מנחם נפטר ומאז אנחנו נפגשות כל חודש. עד לפני שלוש שנים היינו נפגשות בתל אביב. בבית קפה, במוזיאון או בסרט. בשנים האחרונות אני מבקרת אצל מליטה פעם בחודש ביום שבת. למליטה אני מביאה בגדים והיא מכינה לי מתנות יפות, בעיקר ציפורים לאוסף שיש לי. תמיד יש לנו הרבה על מה לדבר. איציק הנהג החמוד שלי הוא הזיכרון שלנו וכל מה שאנחנו שוכחות הוא מזכיר לנו.  כל פעם אנחנו הולכת לאכול פלאפל וממשיכות לסיבוב במתחם יד שניה.

מליטה מבורכת בכישרון היא מאוד מוסיקלית. יש לה קול נפלא – היא מטיבה לשיר ויודעת אין ספור יצירות ושירים בעל פה. יש לה ידי זהב ועוד היום היא רוקמת גובלן.

פעם אחרונה שמליטה ואלי נפגשו היו ביום הולדת זו לפני כשנתיים.

מליטה אמרה היה לי שם כל כך יפה מליטה קוניג – עכשיו אני דבורה צנגן.

מתכון ריבועיות דבש של דבורה צנגן

במחסן הבגדים - דבורה צנגן, מלכה קורנשטיין, מטה לב ועדה שולמן