אלישבע מיכאלי
אמא,
אמא שייכת לדור שעשה מהפכה ענקית באורח חייו מתוך בחירה. תולדות חייה רצופים ב"מכות" שכל אחת בנפרד יכולה למוטט בן אדם, אך חוזקה הנפשי, על אף קשייה הפיזיים סייעו לה לראות את העולם בצבעים ורודים. לשאת את מכאוביה מבלי להתאונן, ולהמשיך לראות באור חיובי את המתרחש סביבה.
בילדותה עוד בגרמניה איבדה אח (בהיותה בת עשר), בשנות המלחמה הוריה נספו בשואה, עם עלייתנו ארצה מיכאל נפטר בגיל 3 ממחלה שבמצב רגיל, היה מגיע לבי"ח ללא השהיות וניצל. דורון נפטרה בשיא פריחתה כבת, רעיה ואם לארבעה ילדים. הנכד הבכור והאהוב אמנון מת בתאונה מיותרת שנה לאחר מכן, אבא לא החזיק מעמד ונפטר בסמיכות לאסונות אלו בהיותך כבת 70.
אמא הייתה שלמה עם בחירתה בקיבוץ כדרך חיים, גם אם פה ושם הייתה לה ביקורת בעיקר בנושאי חינוך, (היא סבלה קשות מהלינה המשותפת(. אמא גם לא הצטערה על כך שמסרה את כספי השילומים עד להפרטה.
ליום הולדתה ה-90 ברכתי אותה: "גיל 90 יכול להיות ברכה, אך במקרים רבים בעלי השמחה בקושי יודעים מה קורה סביבם, או למצער סובלים מחוליים המאמללים אותם ואת משפחתם הקרובה, ולא כך המצב אתך. את שייכת לדור שהולך ונעלם שקיבל הכרעות אישיות קשות לאין ערוך משלנו, שנולדנו לתוך מציאות והוויה קיימת ומובנית. השנים לא הרעו אתך אף שעברת לא מעט, את מקרינה אופטימיות, חוזק פנימי, סקרנות אמתית ויכולת הקשבה והאזנה בלתי רגילים. תענוג לראות אותך משתלבת בכל אירוע ונהנית, בעיקר מהנכדים והנינים, את שלא אהבת נשיקות זכית לחיבוק מנכדתך בת השלוש ואמרת לי – "נעשיתי צעירה בעשר שנים".
מעולם לא נזקקנו לקמבן אותך, הכול כ"כ ישיר וישר ומעל הכול הצלילות.
את גם חוסכת לנו ולסביבתך דיבורים ושיחות על בריאות ומכאובים שכ"כ אופייניים לאנשים בגילך.
את מוכיחה לנו שגם ביום יום אפשר להינות מהמון דברים קטנים, שאת עסוקה אך תמיד חושבת על כולם מתעניינת באופן אמיתי ועוזרת בכל מה שניתן וכל זאת בצניעות כמעט סגפנית."
היית עקשנית לא קטנה ורצית לשמור על עצמאות ככל שיכולת, השתכנעת שאת זקוקה לעזרה. המזל ובחירה של הקיבוץ הועידו לך את ג'נט שגילתה מסירות ללא גבול וסבלנות שכבשו את ליבך. ועל כך תודתנו הענקית לג'נט.
שבע שנים חלפו מאז אותה ברכה, הצלילות נשארה, הגוף החל לבגוד אט אט, אפילו "בילית" בבי"ח לראשונה בחייך, אך המשמעת רבת השנים סייעה לך להתגבר על קשיי היום יום. סמוך לגיל 97 בליל שישי צפית בחדשות, ג'נט נתנה לך קפה, וכשחזרה נרדמת לעולמים. מות נשיקה, כפי שביקשת, מוקפת באהבה, בנכדים ונינים לרוב.
עצוב לנו עם לכתך אך הידיעה שלא סבלת ומשאלתך שמולאה מנחמים אותנו.
הספד
קראתי לה סבתא-תות, לא רבים בקיבוץ יודעים כמה הייקית הקפדנית הזו, הפכה לחמאה ממש כשראתה את הנינים שלה, כמה נהנתה מנשיקה של יונתן (זו שאמרה לי פעם שאינה אוהבת נשיקות) או מהצעה של יובל בת השלוש לקחת אותה אתנו לסלובניה בנסיעה הבאה שלנו..
בניגוד לרבים כל כך מאתנו, לא הציקה לילדים בחקירות, או ציפתה לגינוני נימוסים, פשוט אהבה לראות אותם, במשחקם, באינטרצקיות זה עם זה, ישבה והביטה בהם. אהבה את הרעש שעשו.
יש כל כך הרבה מה לספר על סבתא אלישבע, שבדרכה השקטה והצנועה הייתה כל כך דעתנית וחריפה. שב-97 שנותיה השאירה לנו כל כך הרבה זיכרונות, כל כך מעט דיברה וכל כך הרבה הותירה. חקרנית וסקרנית עד הרגע האחרון. אוהבת אדם. אוהבת חיים.
נהנית מאוכל טוב, מבקשת שיהיה בלי שום ובצל אך אוכלת בהנאה (גם) עם שום ובצל. אוהבת טבע וצמחים. עובדת בגינתה עד גיל תשעים בבית בו גרה מעל ששים שנה, ובהמשך מלמדת את ג'נט המטפלת האהובה לשתול ולטפח במקומה.
נהנית הנאה עזה ממוסיקה. בכל חדר בבית רדיו פשוט ואולי נאמר טרנזיסטור, שתמיד מכוון על קול המוסיקה וכמובן גם מערכת סטריאו בסלון. אשת ספר שלא הפסיקה לקרוא ונהנתה הנאה עזה מהקינדל שאמיר קנה לה. ממש לאחרונה נעזרה בג'אנט שקראה לה, כשעיניה כבר עייפו.
בעלת ידי זהב שסרגו כל העת, מנעלי בית קטנטנות לרבים מילדי הקיבוץ, ואפילו לתאומות של חייל שלי, ועד לשטיחים מקרושה, מפות וילונות ושמיכות יפיפיות.
--
אהבה כל כך את אימא שלי שהייתה כה שונה ממנה ותמיד תמיד הביאה לה זר קטן פרי גידולה, אפונה ריחנית באביב, דליות בקיץ וכמובן איזו ריבה טובה תוצרת בית על פי עונות השנה.
מתלוננת על זיכרונה מאז שאני זוכרת את עצמי אך לא שוכחת אף יומולדת מקטן ועד גדול. אתמול אבא סיפר לי שכבר נתנה לו כסף ליומולדת של שירה שלי שחל רק בעוד שבועיים.
שומרת על קשרים הדוקים עם כל המשפחה, עם מדלן בתל אביב והאופוייזרים באילת השחר ורינה בירושלים ורוני של צילי בתל אביב ותסלח לי היא על מי ששכחתי. כנראה שעבורנו מי שנראה כבן דוד רחוק, בשביל מי שאיבד כל כך הרבה במלחמה הוא קרוב ויקר.
וכמובן אנני האהובה. אחות יקרה שחיה בלונדון, שבכל השנים כשעוד לא טסו, כתבו זו לזו באריכות ובאינטימיות, וכשכבר לא טסו, שוחחו זו עם זו באופן רוטיני ושוטף. ולא רק שזו מעדכנת את זו בכל פרט אלא גם כל אחת יודעת ושואלת את השנייה לגבי פרטי חייה וסביבתה.
ואת כל הג'ינגול הזה בין ילדים לנכדים ולנינים, לקרובים ורחוקים ניהלה בשקט ובשלווה, תוך שהיא פנויה לכולם, סקרנית לגבי חייהם, אוהבת ומקבלת. לא הייתה שיפוטית אך חריפה ודעתנית. תמיד שאלה שאלות ישירות ובלי משחקים, תפסה מהר את לב העניין ורצתה לקבל עוד אינפורמציה, ורצוי שתדייקי בתשובה אחרת הסתבכת בגדול.
כל כך הרבה יש לספר על סבתא אלישבע. אך יותר מכל סיפור זו היכולות שלה לחיות כך ולא אחרת:
לכאוב את האובדן של דורון ואמנון ושנים רבות לפני כן מיכאל, אך לא להעמיס את הכאב הזה על איש, גם לא על ילדיה.
לשאת את זכר המתים אך לא לאבד את האופטימיות והויברנטיות שלה ביחס לחיים.
להיות ציונית בכל ליבה אך לשמור על תפיסת עולם הומאנית ואנושית כלפי האחר.
להיות דעתנית אך לא ביקורתית. סקרנית אך לא רכלנית. דואגת אך לא דאגנית. מזמינה אך לא נוזפת. זהירה אך בשום אופן לא פחדנית.
יש עוד כל כך הרבה מה לספר ולומר עלייך, אך נשמור סיפורים וזיכרונות לנינים.
תחסרי לנו מאד, בארוחות השישי, ב"הלו" הרועם שלך, בבית הקיבוצי הצנוע עם קופסת הפח של עוגיות השקדים והפנקס שנותרו בו פתקים שכתבתי לך לפני 35 שנה ומעולם לא נתלשו, תחסרי לבית עם עץ השסק שכבר נעקר ושיח הלאנטנה הסגול הגזום בקפידה תמיד.
אפרת
מכתב של אלישבע מיכאלי לאחותה
25.5.52
אירמה ואנני היקרות
הנה לכן התמונות של הילדים הקטנים. אבא שלהם אומר שהתמונות הן הרבה פחות ממה שהם באמת, ואני כמעט מסכימה איתו, אבל בכל זאת זה נותן לכן איזה שהוא מושג.
עכשיו אני רוצה לתאר לכן את האירועים של יום שיש האחרון.
הייתה לנו החגיגה של הנחת אבן הפינה לבית הראשון של הקיבוץ החדש שלנו. זה היה גרנדיוזי. היו שם מעל שמונים חברים וילדי בית-ספר מכפר-סאלד. הרבה הרבה אורחים, אוטובוסים מיוחדים מן הערים, והרבה אנשים חשובים. ואפילו בן-גוריון נאם.
שלושה ילדים (ביניהם חגית רפאלי) יצאו עם ורדים אדומים לקבל את פניו. היה אוירון (אחד הבנים שלנו בחיל האוויר) שהצניח פרחים מעל כל החגיגה. הייתה הצגה נחמדה על עבודה בקיבוץ, שהציגו ילדי הכיתות של חנוך ודורון . היו ריקודים של מבוגרים יותר, המון נאומים ואחרון חביב: עוגות ומיץ תפוזים בשביל כולם.
בערב חגגנו את האיחוד, בינינו, באופן פרטי, "רק" 450 איש. כולנו היינו במצב רוח טוב מאד. באופן מקורי התכוונו לעשות זאת באולם הספורט הגדול לשנו, אבל השותפים "היקרים" שלנו לא נתנו לנו אותו למטרה זו. אנחנו לא רצינו ללחום על כך. אנחנו לוחמים מספיק על כל דונם, על כל אגורה, ועל כל נפש שעדיין עוד לא החליטה.
עשינו סידורים בחוץ, על האדמה החדשה שלנו, וקיווינו לטוב לגבי מזג האוויר. (אנחנו חגגנו עד שתיים בבוקר). בעיה אחת הייתה התאורה, אי אפשר לשבת בחושך כל הלילה. ואז, שני חברים, נהג אחד וחשמלאי אחד נסעו לתל-אביב לחפש גנרטור בעל עצמה. הם הלכו כל אחד לחוד, וכל אחד מהם קיבל גנרטור, אפילו בלי תשלום. זה מראה לכן...
ככה המקום היה מואר יפה. ארוחת הערב הייתה טובה מאד. שולחנות מקושטים מאד יפה עם הרבה פרחים. היו עוד נאומים ועוד הופעות. באופן בולט היה הכי יפה הקברט של חמישה חברי כפר-סאלד. חברי כפר סאלד ברובם הם יקים. אני מכירה אחד מהם עוד מן "הבונים" בגרמניה.
רובם מקסימים, משכילים ולבביים. האם אני לא שמחה, שהם לא מן המין של השכנים שלכם?... (אם במקרה לא החלפתם עד שתקבלו את המכתב הזה, כי הוא לא ילך בדואר אוויר.)
- - - בהרבה אהבה, אלישבע.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!