אולה (גאולה) שקדי

אולה נולדה ב-1.2.1921 בגרמניה בעיר פרייבורג, בשם אולה וולף.

בהיותה בת שנה עקרה עם הוריה ואחותה לברסלאו. להוריה היה בית מסחר לבגדים. הייתה לה ילדות יפה ומאושרת, ולא חסר לה ולאחותה דבר.

היא הלכה לבית ספר גרמני והייתה בו היהודיה היחידה. אחרי הצהרים בילתה עם ילדים גרמנים, כי לא היו ילדים יהודים בסביבתה.

בגיל עשר חזרו שוב לפרייבורג. היטלר עלה כבר לשלטון, ובעקבות עליית הנאצים הוחרם בית המסחר של ההורים ופרנסתם נפגעה.

בתיכון שוב הייתה היהודיה היחידה, אבל אף על פי כן הייתה אהובה ומקובלת.

בגיל 14 הצטרפה לתנועת הנוער "הבונים", ובגיל 16 עברה להכשרה מחוץ לפרייבורג. משם עברה להכשרה באורפלד, שם הכירה את שקדי.

בתקופה זו חלמה לעלות ארצה, ולהקים בה את משפחתה.

ב-1938 עלתה לארץ.

ב-1941 נישאה ליצחק שקדי בנס ציונה, שם הייתה פלוגת העבודה שלהם.

ב -1943 עלו עם גרעין המייסדים לקיבוץ מנרה, והיו מראשוני הקיבוץ.

במנרה חיו 13 שנים, שבמהלכן נשלחה אולה ללמוד טיפול תינוקות בהדסה בירושלים. רוב שנותיה, כ-35 שנים, עבדה כמטפלת.

במנרה נולדו שלושת הבנים – גידי, בעז וגיורא.

ב-1956 עברו לגבעת-חיים איחוד, עקב המצב החברתי והביטחוני על יד הגבול. אולה רצתה חיים שקטים ונוחים יותר למשפחתה.

בגבעת-חיים הייתה שנים רבות מטפלת תינוקות ופעוטים, וגידלה דורות של ילדים בקיבוץ. כשסיימה לעבוד בגיל הרך פנתה לריכוז בריאות, וכשהתעייפה עברה למתפרה, שם בילתה שנים יפות ושקטות.

קשר קרוב וחם, ואהבה גדולה, היו לה אל שלושת הבנים, הכלות, הנכדות והנכדים כולם, שבמסירות רבה עטפוה באהבה עד יומה האחרון.

 

אמא וסבתא אולה אהובה

המרכז של המשפחה, את שניהלת אותנו, את כל המשפחה, בתבונה, בשקט ובעוצמה חבויה. 

עדיין לא ברור ולא מובן מהיכן שאבת תעצומות נפש שכאלה. 

את וסבא גידלתם אותנו, שלושת הבנים, בתנאים קשים. מעולם לא קיטרת ואפילו תלונה קטנה לא נשמעה מפיך. את היית לנו עוגן ואי של שלווה במים סוערים, רכה היית, תומכת, מגינה ומפנקת. 

עוד כשהיינו בבית התינוקות ואת המטפלת האולטימטיבית, קיבלנו את כל החום והאהבה שתהפוכות החיים והאידיאולוגיות החינוכיות והקיבוציות לא קלקלו אצלך.

אמא אולה, אהבנו אותך כל כך ושום דבר לא הפריע לך לאהוב את שלושתנו, אהבה גדולה ולא מפלה, אהבת אמת לא מתפשרת. קיבלת אותנו כפי שאנחנו מבלי כל רצון לעשות אותנו אחרים.

וכשנכנסו הבנות בחיינו ידעת לאמץ את כולן, מתנדבות, עולות חדשות וגם את אלה שהפכו ברבות הימים לנשותינו היקרות.

עד היום יש לך סניפים בכל העולם שטיפחת ושמרת על קשרים הדוקים, את כל ימי הולדת וגם אירועים אחרים תמיד טיפחת וזכרת.

בצניעות, בחוכמה ובשכל ישר, חינכת והכנת אותנו לחיים.

ואחר כך כשבאו הנכדות וגם ארבעת הנכדים ידעת להעניק לכולם את המירב והמיטב, לכולם.

נזכור את אמרות הכנף הכל כך חכמות שידעת תמיד להגיד במקום ובזמן הנכון. 

בפנימיותך הבנת שאת מרכז השליטה מייצרים במטבח, ומכיוון שכך השליטה בבני המשפחה עוברת דרך הקיבה.

הבית שטיפחת היה למרכז חם ואהוב של "יקים" לא קשי עורף.

עכשיו אנחנו עומדים על קברך עם המון כאב, נאלצים להיפרד ממך ולתת לך ללכת מאיתנו.

אמא וסבתא אהובה, את תמיד תישארי עמוק בליבו של כל אחד מאיתנו.

את היית החלק המשמעותי בעיצוב האישיות שלנו, של ילדייך כמובן, אך גם של כל אחת ואחד מנכדייך.

לימדת אותנו מה זאת אהבה ללא גבולות, מה זה חום ודאגה ללא תנאי וכל זאת עם מעט דיבורים והרבה עשייה.

נתגעגע אלייך סבתא ונעשה ככל יכולתנו לשמור על האחדות והמורשת של המשפחה, שכה אהבת.

נוחי בשלום אמא וסבתא יקרה.

                                                                                                                גידי שקדי

 

סבתאל'ה

טוב, זהו, אנחנו נפרדים. נטע ואני היינו אתך בלילה האחרון, שהיה לנו כל כך קשה. הרגשת הסוף, הפרידה. בסך הכל זו דרך הטבע למות בגיל 85, אבל עדיין קשה לנו לקבל את זה. אמא אמרה אתמול שסבתא אולה זה מוסד, וזו הייתה הגדרה מדויקת. כשהיינו קטנים ורצינו קצת נחמה, אוכל משמין, ממתקים או גלידות, ברחנו לאולה ולשקדי. אצל אולה נגמרו הדיאטות והדאגות. את הלב הרחב שלך נתת לנו, מה שרק רצינו, מכל טוב הארץ, וגם מחו"ל...

כבר קצת קשה לי לזכור את סבתא אולה האמיתית, את זו שדואגת שהחיים של כל אחד ואחד מסתדרים וזורמים על מי מנוחות. את זו שמכינה ארוחת ערב כל שבת לכל מי שרק יכול להגיע, את האישה עם הדיבור הפשוט והקולע, את האישה שהמציאה את המשפט: "השתיקה יפה לחכמים".

אני כבר מתגעגעת להומור ולמשפטי החוכמה, ומי יגיד ש"בבטן חושך", וכששואלים "מה נשמע" את ענית: "תלוי איפה שמים את האוזן".

תמיד תהיי בשבילי סבתא אולה הנצחית עם ההומור הפשוט התמידי, עם הלב החם, השקט הפנימי והשלווה, שאומרים הכל בלי להגיד כלום.

סבתאל'ה, אנחנו מבטיחים לשמור בשבילך על סבא, לדאוג לו ולבקר הרבה. וכמו שתמיד אמרת: "אני אנוח בקבר", אז נוחי על משכבך בשלום.

                                                                                                                                נירית שקדי

 

המטפלת

בשיחה שהתגלגלה לה בין חברים על החינוך המשותף, וזה לא קרה לאחרונה - אין הדברים כאן בגדר "אחרי מות" – פלט מישהו "בידיים בטוחות", ומיד הוזכרה אולה והפעוטון שלה. והפעוטונים שלה.

ומישהי אמרה: "ארבע ידיים היו לה, לאולה המטפלת, אולי אפילו שש", בטון והבעה נוסטלגיים נאמרו הדברים, ובכל זאת - הגדרה קצת יוצאת דופן – הרגישה שעליה להסביר:

מבלי לעשות עניין, ביד אחת הייתה מחזיקה פעוט כשהיה מחליט לבכות; בשנייה, הייתה מלטפת ראשו של אחר, שהתעכב לידה כשהוא מזדחל על הרצפה; עוד יד ניגבה את השולחן משאריות הארוחה שזה עתה הסתיימה, גם פעולות כאלה צריכות להתבצע; ועוד יד הגביהה את שק הכביסה אל שולחן הטיפולים, אולי אפילו החלה במיון וקיפול. ואפשר להמשיך - מישהו בוכה, אינו מרוצה, ואולה מדברת אליו; ומישהו הכניס חול לפיו, אז היא מאשרת לו שזה פויה, ובבוהן אחת הידיים שעוד נותרה, או בזרת, גם עוזרת לו להיפטר מזה. ועוד ועוד, הרי אין רגע דל בקבוצה של חמישה פעוטות. והיא מלווה פעולותיה בשיחות (כמעט אפשר היה לומר שהן שיחות בגובה העיניים, אלא שהילדים הרי היו קטנים כל-כך...), ומדברת אליהם בהומור. וברוך, אבל לא בעגת תינוקות.

והכול ברגישות, בלי לפספס דבר – יש ילד בוכה ויש ילד בוכה, יש ילד לא-אוכל ויש ילד לא-אוכל, ואולה מבחינה, ואולה מאבחנת, אין דבר נעלם מעיניה, וטיפות או סירופ או רופא, הכול במידה והכול בזמן והכול במלוא האחריות, ובחום לב. וכן, בלי "פוצניו מוצניו".

היא לא עושה עניין, אבל היא כן קובעת חוקים וגבולות, וכן מצפה שיישמרו, ואי אפשר שלא יישמרו, כי אולה, במאור פניה, היא המבקשת, וברור ברור כי זה רק תורם להרמוניה.

והיא לא משתדלת בעשייתה, כביכול עושה בלי מאמץ, כביכול הדברים באים בקלות, אולי "בטבעיות" היא המילה: היה לה הספק בלי שנחפזה; הייתה זריזה, ותנועותיה מתונות; יעילה אך לא בלחץ; נדיבה בלי להגזים. ומי לא יודע שזה קשה. גם פיזית. אך אולה לעולם לא נותנת את ההרגשה שמשהו קשה לה מדי.

לכן היה קשה לראות את אולה בהיחלשותה, במחלתה, ולא קשה להבין מה הרגישה, כשפחות ופחות היה גופה מסוגל לעמוד בדרישות החיים. מה עוד שבדימוייה אצלנו נשארה צעירה. היא ויצחק, כביכול צעירים נצחיים. אז לא.

ילדיה ונכדיה מספרים על כל אלה מבית. גם הילדים מטופליה הכירוה כך, גם אם לא כל-כך הבינו, גם אם לא ידעו השוואות. הם אהבוה. וגם הוריהם.

שניים מילדיי גדלו אצל אולה, כמעט בשיטת המיטה החמה. אסף בגר ועבר לגנון, חנן נולד ועבר אל אותו בית ואל אותו חדר, ואל אותה מיטה, ואל אותה מטפלת מתמידה. ואנו היינו אסירי תודה. תמיד.

סימה שרי

 

לאולה / בוצי

 

חם בדרך העולה

והביל, ופרחי האביב

מסרבים להמשיך

וגם את אמרת די.

את – שעטפת והנקת

וחיבקת, ממעטת מילים.

וימים של קרבות ובנייך

אי-שם, את אופה ושותקת

ועינייך כהות, בעיקר עינייך

צרובות וחושפות.

ובאות נכדות ועיניהן

עינייך, חומות ורכות.

והיד מחליקה על

השולחן הערוך,

וקולך המועט המזמין

נמוג אט אט.

קיץ עכשיו ושרב.

 

בשם כל המשפחה מודה שקדי לבוצי על השיר הנפלא שכתבה, שהוא כל-כך אולה, ולצוות נווה-נועם שטיפל באולה במסירות.