שמואל לב
- ז' טבת תשט"ו
01/06/1905 - 01/01/1955
ביום ז' בטבת תשט"ו, (23.1.1955)
נפטר חברנו שמואל לב
בבית החולים בירושלים
אחרי מחלה ממושכת וממאירה
על קברו אמר אחד החברים את הדברים הבאים:
שמואל היקר! בשם המשק ובשם קבוצת החברים שעבדו איתך זה שנים רבות, אני לוקח על עצמי את התפקיד הקשה להיפרד ממך.
לא כהפתעה באה הידיעה המעציבה על פטירתך. ציפינו לה, כי ידענו את האמת המרה שגורלך נחרץ. ובכל זאת, כאשר הגיעה הידיעה הקשה, היא באה כמהלומה על ראשינו, וקשה לרכז את המחשבה ולהעלות על השפתיים את אשר יש עם לבי לומר לך.
היית חבר פשוט, חבר מן השורה, לא היית מן הדברנים, לא ידעת לשאת נאומים, אבל תפשת וחיית את רעיון הקיבוץ בכל עמקו ופשטותו. היית נכון לעזור ולא התחמקת מלתת את חלקך. בייחוד יש לציין את עזרתך הרבה לעולים חדשים. לא פעם פתחת את ביתך לפניהם והשתדלת להקל עליהם את קליטתם הקשה לפרקים.
שמואל, הכרתיך על כל מעלותיך וחסרונותיך, זה 12 שנים עבדנו יחד. יש לציין את ההתמדה במפעל שהיית בין הראשונים בו. עברת את כל המשברים של בית החרושת ושלך בתוכו, והמשכת לעבוד, גם כאשר חולשה ומכאובים תקפוך, עד שלפני 7 חודשים אילצה אותך המחלה לשכב.
ואז ליווינו אותך בקרב הנואש אשר לחמת במחלה ממארת איומה זו. עוד לפני כשנתיים, כשקרה לך האסון המחריד של איבוד העין, לא ידענו שזאת התחלת המחלה. הראית את עצמך בכל גבורתך הפשוטה והאנושית. זכור לי היום שבו נסענו כמה חברים לבית החולים לבקרך. חשבנו למצוא אדם מוכה גורל, אשר צריך לנחמו ולעודדו, ובמקום זה אתה עודדת אותנו. עמידתך באסונך לא תישכח על נקלה. גם בחודשים האחרונים של מאבקך, כמעט לא פסקה תקוותך להתגבר ולהבריא.
רצון חיים כביר וכוח רצון עז היו בתוך נפשך. יש מחלות שכוח רצון ואופי יכולים לעזור להתגבר עליהן, אבל לא במחלה ממארת זו. והיא הכריעה אותך...
שמואל יקירי, היית חבר וידיד טוב. אבל לא רק חבר טוב, גם אב ובעל למופת היית. בהופעתך החיצונית, המגושמת, ידעת עדינות רבה ואווירה חמה בביתך. מי ייתן ונדע אנו, חברי הקיבוץ, לעזור למשפחתך השכולה להתגבר, להתעודד ולמצוא נחמה.
שמואל, קרב הגבורה שלך בא אל קיצו, הגעת אל המנוחה.
ואני אומרים לך בפעם האחרונה,
שלום!
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!