רבקה (כהן) לנדסברג
רבקה ז"ל נולדה בפינסק, שברוסיה ביום 10.1.1911.
משפחתה השתייכה לשכבה דקה של אינטליגנציה היהודית-רוסית, שידעה לאחד אהבה שרשית לעמנו, לספרותו, לשפתו - עם חדירה עמוקה לתרבות הרוסית העשירה. רגש לאומי טבעי עם להט סוציאלי מהפכני. ובביתה זה - ראשית חינוכה.
בהיותה בת 14 צורף אביה לשרות הדיפלומטי הסובייטי, בתור נספח כלכלי בפראג ובברלין. רבקה יצאה עם משפחתה מרוסיה.
המשפחה לא חזרה עוד לרוסיה.
רבקה ממשיכה לקבל את חינוכה בגרמניה. היא למדה בבי"ס בברלין, ואחר-כך סיימה את לימודיה בסמינר לגננות, והחלה לעבוד כגננת.
בשנת 1933 עלתה רבקה לארץ, ספוגת תרבות מזרח ומערב אירופה גם יחד. לאחר שהייה קצרה בבית-אלפא היא ממשיכה במקומות שונים בארץ (נען, בן-שמן, שכונת בורוכוב בגבעתיים והרצליה) לעבוד בגני ילדים ולהקדיש מכישרונה וממסירותה לגיל הרך.
בשנת 1942 הגיעה רבקה אלינו כגננת שכירה, ובמשך הזמן קשרה את חייה ועתידה במקום ובנתה כאן את ביתה.
בשנת 1943 אורגן ע"י המרכז לחינוך, קורס מזורז בן שנה למורים. רבקה למדה בקורס זה, וחזרה כעבור שנה למערכת החינוך שלנו, כמורה מוסמכת.
בשנת 1952 יצאה עם יונה לשליחות צרפת, שנמשכה ארבע שנים.
באהבה שאין למעלה ממנה התמסרה לבנה הקטן, עמרם. גידולו והתפתחותו היו לה לקרן אור ומקור שמחה בשנות מחלתה הקשה.
בחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, הורע מצבה וסבלה כאבים וייסורים רבים, אך לא חדלה להאיר פנים לבאים לבקרה, ולאלה ששכנו במחיצתה בחדרי החולים. עוז רצונה ואהבתה הרבה לבנה, נתנו לה את הכוח להתגבר על כאביה וייסוריה עד יומה האחרון.
היא נפטרה בערב שבת 23 למרץ, במוצאי שבת הובלנוה למנוחתה האחרונה.
יהי זכרך ברוך לנו, רבקה.
בתוכנו מס. 214 6.4.1962
רבקה, חברתנו, ביגון ובתוגה.
הכרנוך שנים רבות בחיינו המשותפים ובעבודתך.
הוקרנו את טוהר אופיך, את חין ערכך
את מסירותך לילדים בהם טפלת ובהם השקעת את לבך ונפשך.
חברה נאמנה היית לכולנו
לחברים וידידים בקיבוץ ולמשפחתך.
מרחוק הגיעה אלינו הידיעה
על התמסרותך ללא תנאי
לשליחותך בהכשרה בגולה.
אף שם עגרו ניצוצות
יקרים של אמונת חייך
ללבבות של חניכים.
כוח חייך עמד
במבחן בשנות עבודתך
בתוגה ובאבל וגם בגאון
נזכור את הגבורה
האנושית הגדולה שהראת
בתקופת חליך הקשה.
זוך חייך וקלסתר
פנייך ישמרו בלבבות
ויהיו גנוזים בחיי חברתנו הקיבוצית.
טוני אזניה
"רבקה - אחותנו את"
(קורות חייה)
בפינסק שברוסיה נולדה בינואר 1911. בהיותה בת שלוש נתייתמה מאמה - לא זכרה אותה כלל. האב שנתאלמן בעודנו צעיר נמנע מלשאת אישה שנית, כי חשש פן יפגע הדבר בשלושת ילדיו. אז עברה המשפחה לפטרבורג הבירה (פטרוגרד, היא לנינגרד), והיתומים נתחנכו שם בבית אבי האב, מומחה לסחר עצים.
הסב, יהודי שומר מצוות ידוע היה בעיר, בעל קשרים ענפים ומקובל גם על חוגי האצולה, בעלי היערות בימים ההם . אף הם ידעו שבשבתות ובמועדי ישראל לא יענה אדון כהן האדוק בדתו לשום צלצול בטלפון – אפילו יפסיד בכך ימים מרובים.
אך בניו לא הלכו בדרכיו; הם בתפסו לדעות מהפכניות-סוציאליסטיות.
שנים מהם שאול ומרדכי כהן, נעשו פעילים ב"בונד", והאחד – מרדכי, נתפרסם בשעתו בכינויו "וירגילי"- אחת הדמויות המקוריות והנלבבות ביותר ב"בונד". ביחוד בשדה החינוך פעיל היה, ולו גם יד בארגון ההגנה העצמית של ה"בונד" בימי המהפכה, ארגון שעשה רבות למען היהודים שבתחום המושב.
אבי רבקה לא היה פעיל כאחיו בתנועה הסוציאליסטית; חבר מפלגה לא היה. אבל לרעיון נשאר מסור בלב ונפש, אף סייע לתנועה בדרכים שונות.
ועל חטא זה נעצר ונכלא. בחוגי המהפכנים פגש הוא לראשונה אותה צעירה, בת למשפחה מתבוללת ורחוקה מכל עניין יהודי, שנשאה לאישה - את אם רבקה, מורה ומחנכת מחוננת הייתה, ובהשפעת בעלה הקדישה שנותיה עד למותה החטוף לחינוך ילדי עמל יהודים - ובשפתם היהודית. נראה שהורישה את יצרה הפדגוגי ברוך- הכשרון לבתה הצעירה לרבקה. היה זה איפוא, בית יהודי טוב; אבי המשפחה אהב את עמו ושפתו, דיברו אידיש בבית ועיתונות יהודית הייתה מצויה בו. וגם "ענף ציוני" גדל לאילן משפחתי זה;
דודו של אבי רבקה הוא הוא מרדכי בן הלל הכהן, מראשוני תנועת חיבת ציון ברוסיה, עסקן וסופר נודע. בימים ההם היה מבין חובבי ציון המעטים שלא הסתפקו בהטפה ציונית, כי אם הגשימו חזונם; הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל לאחר שחיסל את עסקיו המשגשגים בגולה. בין מייסדי תל-אביב היה (בנו הח' דוד הכהן, חבר הכנסת). ולא תם בזה "הייחוס" הציוני של בית כהן. אחרי דור הראשונים קם דור חלוצי העלייה השלישית. וכאן מוצאים אנו את דודתה של רבקה
רוזה כהן, דמות מאירה בתנועת העבודה בארץ, ממייסדות ההגנה ומאישיה הבולטים של ההסתדרות בשנות העשרים (בנה - האלוף יצחק רבין, סגן הרמטכ"ל).
שנות ילדותה של רבקה היו רצופות טלטולים, שינויי סביבה ומקום מגורים על רקע סערות המהפכה והמלחמות; בת שבע עוברת רבקה עם בני משפחתה לרוסיה הלבנה- להומל, למינסק, לסטארודוב; 1922 שנה במוסקבה, ולאחר מכן שוב לנינגרד. האב טרוד ורוב הזמן בדרכים;
האחות ממלאת אז מקום ההורים. היא ואח וחבריהם הקשישים יחסית נעשו אז חברתה הבלעדית של רבקה; גורלה עשה אותה מסוגרת הרבה כלפי בני גילה.
אף ללימודים סדירים לא זכתה אלא משחזרה ללנינגרד בגיל 12 (ואולי רק
כאשר עברה המשפחה כעבור שנתיים לחו"ל - לפראג ולברלין) עד אז ניתנו לה שעורים ללא שיטה ורציפות אצל מורים פרטיים. אכן בית-ספר מיוחד במינו זימנו לה החיים; קופחה ילדותה, אך כמימרא הלטינית (בשינוי קל) – "לא מבית הספר, אלא ממציאות החיים לומדים אנו".
רישומי הסבל, היתמות, הטלטולים בוודאי לא נמחו לעולם. אבל דווקא על הרבה רגישות ורגשנות ורוך יודעת אחותה לספר, כגון;
"רבקה אהבה מאוד בעלי-חיים. היא טיפלה במסירות בלתי-רגילה בכלב ובחתול שהיו בביתנו. קרה ששחטו תרנגול אשר גודל בחצר ביתנו שבסטארודוב. רבקה מאנה בעקשנות לאכול בשר זמן רב.
תקופת הנדודים המרים תמה. האב יוצא ב-1924 בשליחות ממשלתית (כנספח כלכלי) לגרמניה ויכול לקחת רק את בנו עמו; שתי האחיות נשארו לבדן בברית המועצות.
רק ב-1926 עוברות גם הן לגרמניה. אך שוב נפרדים בני המשפחה; האב נקרא לחזור לרוסיה, רבקה נשארת בברלין. כאן החלה ללמוד בבית ספר ע"ש פרבל, לגננות - מאז ותמיד נכספה לעבוד כמחנכת. את השפה הגרמנית רכשה בנקל על בוריה. יותר מאוחר עברית וצרפתית; הלא עם כל התרבויות באה במגע חי בתחנות דרכה.
בעלות היטלר לשלטון ב-1933 נשלחה לרבקה "דרישה" (רשיון עליה ע"פ בקשת קרובים) ע"י רוזה כהן, והיא עולה לארץ-ישראל.
ציונית הייתה מזמן - הרי מי כמוה טעמה הארור של גלות.
אחרי תקופה קצרה בבית אלפא עבדה כגננת-חלוצה, ולאו דווקא במקומות "מסודרים" ובשכונות האמידים, כי אם בכפר, במושבה, בקיבוץ - עד שהגיעה
ב-1942 לגבעת-חיים.
כ"גננת שכירה" החלה, ובמשך הזמן קשרה את חייה ועתידה למקום ובנתה כאן את ביתה, ולאחר שקיבלה הכשרה לכך – כמורה מוסמכת. כן, בנתה בית של קבע - זו הפעם הראשונה בחייה שהדבר נמנע בילדותה ובנעוריה כשטולטלה על פני אירופה כולה ! כי כאשר יצאה ב1952 עם יונה לצרפת ולמשך ארבע שנים ארוכות - שוב לא הייתה זאת תחנה נוספת בחיי נע-ונד, כי אם הפעם שליחות של אדם מושרש במולדתו ובאדמתו. שליחות מרצון על מנת לגאול אחרים מגלותם.
אולי כבר אז קיננה בה מחלה ממארת, מבלי שאיש ידע על כך. ואולי לבה אמר לה? מכל מקום, רבקה לא הייתה רגילה להתפנק, להתאונן, להיכנע למה שנראה לה חולשת הגוף. את יסורייה נשאה בגבורה ובאלם עלאי עד לרגעיה האחרונים ממש.
מה מעט יודעים אנחנו על רבקה! לא לרבים פתחה את סגור-לבה ופיה.
גם את המעט שיכולנו למסור על פני הדפים הללו - מאחותה שמענו.
אולם כל מי שבא במגע עמה, ולו רופף, חש בה עצמתה המיוחדת של אישיות, אישיות מקורית ועצמאית עד למאוד; ישרנות ועקיבות מופלגת, אמונה בערכים ודבקות בעקרונות. נדמה שלא ידעה פשרנות מהי אלא שמידת הקנאות לא לבשה בה תוקפנות של לחימה, כי אם אפיקים של התמסרות לחלש שבחברה - לילד. כל עוד זה ניתן לה - לילדי הגן או לכיתתה; לאחר מכן לילד העולה או הפרובלמאטי; לבסוף - כאשר גם עבודת קודש זו נבצר ממנה לעשותה - התמסרות ללא שיעור לבן הקטן האחד. ביראת כבוד
ובתוגה מעלים אנו את דמותה לנגד עינינו.
י.ע
זכרון מרבקה לנדסברג
כשהיינו שכנים, ורבקה כבר הייתה חולה, היא נתנה לנו כמה בצלים של "נץ החלב". שתלנו אותם בגינה שלנו. בנתיים הגיע חג הפורים ובדיוק רבקה נפטרה. למחרת בבוקר יצאתי החוצה לגינה וראיתי להפתעתי ש"נץ החלב" פרח.