חסר רכיב

לולה פיינברג

לולה פיינברג
- ג' תשרי תשכ"ד
09/05/1916 - 21/09/1963


על לולה כי איננה

דלות המילים. בתוכנו פנימה ייוותר הצער, היגון והכאב בלבד.
עמדנו מול מותה החטוף של לולה מוכי תדהמה.  ועדיין אנו מזועזעים. מה צורמת  האמירה השחוקה: "היא הלכה לעולמה".  
לעולמה? לא! עולמה, כל עולמה  של לולה היו והינם החיים. היא הלכה מ ע ו ל מ ה.
פרשה של 47 שנים בסך הכול:
ילדות בחיק משפחה יהודית אמידה, בת יחידה מוקפת דאגה, פינוק, גם חומרות וחינוך קפדני.



חיי נעורים תוססים בשורות הנוער הציוני–החלוצי ("קדימה" ו"הבונים") בקניגסברג, בירת פרוסיה המזרחית, עד עליית היטלר לשלטון. 
אחרי ביקור בא"י  בחזרה לגרמניה כדי לקבל "כדת וכדין", כמצוות התנועה הכשרה חלוצית  בחוות אורפלד לקראת חיי עבודה וקיבוץ. 
עלייה והצטרפות לשער הנגב שבגדרה, פלוגת עבודה הנאבקת על "כיבוש עבודה" במושבה.
שנות עמל ולימוד מקצוע (שתלנות) וייסוד משפחה ויציאה עם ראשוני המתיישבים לכפר סאלד, לגליל.
אמהות ומשברים וימי מאבק, ומלחמת העצמאות בעמדות הגבול הצפוני.
פירוד בקיבוץ והקמת גבעת חיים החדשה.

לולה עם שרה נבו במשתלה צילם עמרם נבו



עבודה  בחקלאות, במשתלה ובנוי, לאחרונה מזכירת בית הספר.
ארבעים ושבע שנים, אמנם מלאות, אך רק ארבעים ושבע שנים – עד לאותן שעות הבוקר של  אותה שבת ראשונה לשנת תשכ"ד...
אולי אצל מקורבים בלבד, מעלים ראשי פרקים מעטים ו"יבשים" אלו, המציינים תחנות בדרך  - דרך חלוצים – רקמת חיים ממשית. ואמנם אין רשימת הפרטים  הביוגראפיים יותר מאשר מסגרת. אבל במסגרת זאת נתונה תמונה ססגונית מאין כמוה, עשירה מאד, שאין שיעור לערכה  ואין תמורה לה ואין ניחומים באבדנה.
עוד ידובר בה, צריך שידובר בה. עתה, בתום השבעה, רק קווים מעטים  בולטים ביותר:
אמת, כל דורנו טולטל  טלטלות היסטוריות ואישיות  עצומות ולא זכה לשקט, לשלווה, למנוחה. אך אצל לולה היה הכול סוער. לא רק "מסביב יהום הסער", כי אם גם בתוכה. מזגה היה סוער, ותוך ריצה, רדופת אימת מוות – כרעה על הסף... 
צירוף נדיר של טמפרמנט ועדינות, של אורגינליות ופשטות הליכות, של טקט וגילוי לב, הקנה ללולה הרבה אהדה, חיבה וידידות  בחוגים רבים ושונים. גם הציבור הרחב חש מהר במיוחד, בחינניות שבה. "בחורה מעניינת, אדם מושך – אישיות". היה לה תמיד מה לספר וידעה איך לספר. לא מנהיגה, אבל מרכז חברתי. מקורית. אנינת טעם, מחוננת טעם במובהק, ויחד עם זאת  מעורבת בין הבריות בעלת עין חדה  ולב רגיש דווקא למה ולמי  שנתון בצל, בצרה, בצידי הדרכים. 
עוד לפני שנים אחדות, בינתיים השתנה המצב, העירה פעם בשמץ תרעומת: "עלי לא מטילים תפקידים, כל ועדת מינויים פוסחת עלי". אבל אפילו אז הייתה  פעילה, ערנית ומשפיעה – גם בלי מינוי רשמי. 
אולם עם כל הצלחותיה החברתיות  שקצרה בכל מקום  בזכות תכונותיה, לא נטה לה הגורל חסד. על בני המזל לא נמנתה מעולם. בעודה ילדה נתייתמה מאם, וצל היתמות, זכר אמה, ליווה אותה מאז. פגעים רעים, מחלות וקשיים הכבידו על צעדה המהיר. ידעה ליהנות ואהבה לצחוק, אך לעתים תכופות  הופרעו ימי האושר הקטן, ושוב כוסו שמיה עננים.
אעז לקרוא ללולה לוחמת אמיצה, אף כי היא הייתה דוחה בוודאי תואר  גבורה והצליל  הפתטי לא היה לפי רוחה – בעודנה בחיים... ובכל זאת, היא  לחמה בעקשנות  כה רבה נגד חולשות  הגוף והנפש, התאמצה מאד, כבשה את עצמה לחיי עמל-כפיים, מפרכים ואפורים לעתים, להתמדה, לשירות. חן רב ואחריות מלאה  והרגשת חובה גם יחד. לולה ידעה את אמנות המזיגה  המופלאה הזאת.
ושתלנית הייתה בלב ונפש.  אין ספק, מה ששתלה בתוכנו נשאר בר-קיימא אף יותר מאותם צמחי נוי רעננים ומוחשיים  שטיפחה אותם ממש ביד אמונה. 
בוודאי, את האדם בלבטיו, בייסוריו ומכאוביו  לא נגאל  לגמרי בבדידותו, ואפילו לא נכיר היטב  מה בקרבו – גם בחברה הקיבוצית. אבל זכתה לולה  וזכינו אנחנו: מה שהקרינה על סביביה לא יימחה, לא יוכל להימחות  כזאת לא תישכח במהרה. כזאת חיה בינינו.
בהעיק עלינו  כובד האסון – שמא יש בכך,  ככלות הכול, נחמה פורתא?
עדי נחמני
(בתוכנו מס. 230,  11.10.1963 )

לולה עם ראובן וחנוש



דברים מתוך החוברת לזכרה של לולה

על לולה כי איננה...
עדי נחמני

דלות המילים. בתוכנו פנימה יותר מצער, יגון, כאב בלבד – עמדנו על מותה של לולה מוכי-תדהמה. ועדיין אנחנו מזועזעים. מה צורמת הפעם האמירה השגורה "היא הלכה לעולמה". 
לעולמה? – לא. כל עולמה של לולה היו והינם החיים. היא הלכה מעולמה.
פרשה של 47 שנים בסך הכל:
ילדות בחיק משפחה יהודית אמידה. בת יחידה מוקפת דאגה, פינוק, גם חומרות וחינוך קפדני; חיי נעורים תוססים בשורות הנוער הציוני-החלוצי ("קדימה" ו"הבונים") בקניגסברג, בירת פרוסיה המזרחית, עד עליית הנאצים לשלטון.
אחרי ביקור בא"י בחזרה לגרמניה כדי לקבל "כדת וכדין" כמצוות התנועה הכשרה חלוצית בחוות אורפלד לקראת חיי עבודה וקיבוץ.
עלייה והצטרפות לשער הנגב שבגדרה, פלוגת עבודה הנאבקת על "כיבוש העבודה" במושבה. שנות עמל ולימוד מקצוע (שתלנות) וייסוד משפחה ויציאה עם ראשוני המתיישבים לכפר סאלד, לגליל.
אימהות ומשברים וימי מאבק ומלחמת העצמאות בעמדות הגבול הצפוני. פירוד בקיבוץ והקמת גבעת חיים החדשה; עבודה בחקלאות, במשתלה ובנוי, לאחרונה מזכירת בית הספר.
ארבעים ושבע שנים, אמנם מלאות, אך רק ארבעים ושבע שנים – עד לשעות הבוקר של אותה שבת ראשונה לשנת תשכ"ד.
אולי אצל מקורביה בלבד מעלים ראשי פרקים מעטים ו"יבשים" אלה, המציינים תחנות בדרך – דרך חלוצים – רקמת חיים ממשית. ואמנם אין רשימת הפרטים הביוגרפיים יותר מאשר מסגרת. אבל במסגרת זאת נתונה תמונה ססגונית מאין כמוה, עשירה עד מאד, שאין שיעור לערכה ואין תמורה לה ואין תנחומים באובדנה.
עוד ידובר בה, צריך שידובר בה. עתה, בתום השבעה, רק קווים מעטים בולטים ביותר:
אמת, כל דורנו טולטל טלטלות היסטוריות ואישיות עצומות ולא זכה לשקט, לשלווה, למנוחה. אך אצל לולה היה הכל סוער. לא רק "מסביב ייהום הסער", כי אם גם בתוכה. מזגה היה סוער, ותוך ריצה – רדופת אימת מוות – כרעה על הסף...
צירוף נדיר של טמפרמנט ועדינות, של אורגינליות ופשטות הליכות, של טקט וגילוי לב הקנה ללולה הרבה אהדה, חיבה וידידות בחוגים רבים ושונים. גם הציבור הרחב חש מהר במיוחד, בחינני שבה. "בחורה מעניינת, אדם מושך – "אישיות". היה לה תמיד מה לספר וידעה איך לספר. לא מנהיגה, אבל מרכז חברתי, מקורית. אנינת טעם, מחוננת טעם במובהק ויחד עם זאת מעורבת בין הבריות. בעלת עין חדה ולב רגיש דווקא למה ולמי שנתון בצל, בצרה, בצידי הדרכים.
עוד לפני שנים אחדות, בינתיים השתנה המצב, העירה פעם בשמץ תרעומת: "עלי לא מטילים תפקידים, כל ועדת מינויים פוסחת עלי". אבל אפילו אז הייתה פעילה, ערנית ומשפיעה – גם בלי מנדט רשמי.
אולם עם הצלחותיה החברתיות שקצרה בכל מקום בזכות סגולותיה לא נטה לה הגורל חסד. על בני-המזל לא נמנתה מעולם. בעודה ילדה נתייתמה מאם, וצל היתמות, זכר אימה, ליווה אותה מאז. פגעים רעים, מחלות וקשיים הכבידו על צעדה המהיר. ידעה ליהנות ואהבה לצחוק, אך לעיתים תכופות הופרעו ימי האושר הקטן, ושוב כוסו שמיה עננים.
אעז לקרוא ללולה לוחמת אמיצה, אף כי הייתה דוחה בוודאי תואר גבורה והצליל הפאתטי לא היה לפי רוחה – בעודנה בחיים... ובכל זאת: היא לחמה בעקשנות כה רבה נגד חולשות הגוף והנפש, התאמצה מאד, כבשה את עצמה לחיי עמל-כפיים, מפרכים ואפורים לעיתים, להתמדה, לשירות. חן רב ואחריות מלאה והרגשת חובה גם יחד, לולה ידעה את אמנות המזיגה המופלאה הזאת.
ושתלנית הייתה בלב ונפש. אין ספק, מה ששתלה בתוכנו נשאר בר-קיימא אף יותר מאותם צמחי נוי רעננים ומוחשים שטיפחה אותם ממש ביד אמונה.
בוודאי, את האדם בלבטיו, בייסוריו ומכאוביו לא נגאל לגמרי מבדידותו, ואפילו לא נכיר היטב מה בקרבו – גם בחברה הקיבוצית. אבל זכתה לולה וזכינו אנחנו: מה שהקרינה על סביביה לא יימחה, לא יוכל להימחות. כזאת לא תישכח במהרה. כזאת חיה בתוכנו.
בהעיק עלינו כובד האסון – שמא יש בכך, ככלות הכל, משום נחמה פורתא?

הנאבקת על השלמות
נחמיה גינצבורג

"העבודה נכנסה בעצמותיו" אומר הניב העממי בצרפת על פועל הנפגע בתאונה. משמע: העובד ועבודתו נעשו רקמה אחת. זיקה מעין זאת נוצרה במגע עם לולה, קשר בל ינותק.
אינני יודע חבר בתוכנו שהיו לו קשרים כה מרובים ומגוונים ולאנשים שונים כל-כך, לוותיקים יותר ולצעירים ממש, כשם שהתהוו אל לולה. איש לא היה שוכח אותה, איש לא נשכח על-ידיה. בגלל יחס הדדי אינטנסיבי זה היה, נראה לי, הקיבוץ בשבילה גם עומס גם "כורח פנימי" – גורם מתיחות וחסות כאחת. "סקרנותה" לגבי בני אדם שתי פנים לה: הזדקקות והתעניינות. בעין חדה ושופטת ראתה את כולם, ובלב רגיש ומבין. ובתווך בין שני הקטבים – הערה שנונה. דברי צחוק וחיקוי, שפע של בדיחות-הדעת, סיפוריה ריכזו וריתקו לרוב חוג חבריה למשך ערב שלם.
שיפוטה היה תמיד חשוב לי, ולא הייתי צריך להזמין אותו; אמרה את דעתה בגילוי-לב מרובה. שיבחה את הטוב ופסלה את הרע בעיניה. לעיתים הסכמתי, לעיתים חלקתי על דעתה, ובאנו מיד לידי הסכמה הדדית. לפעמים היה הוויכוח ממושך וחריף. אך תמיד היו השיחות הללו מלאות עניין.
חייה משולים היו לעלילה דרמטית המתחוללת במתח, ולולה נאבקת – מרכזה וקרבנה. בקיצוניות מגיב ליבה כמיתר הרגיש לכל זיע; תקופות של חדווה ושל קדרות עוברות חליפות, אולם תמיד נכספה ליפה ולטוב, סבלה מאדישות ומזיוף;  התייאשה – וזינקה מתוך תוחלת נכזבת לקראת תקווה מחדש.
לגאולה, כמדומני, נושאים רבים את נפשם. אבל מתנכרים לה, אוטמים אזנם, מסתפקים בתחליפים שונים ומשונים; אדם שנפשו רגישה ורוטטת כשל לולה זקוק ל"אידיאה" זאת כלאוויר-נשימה. אדם כזה – סבלו מחודד ושמחתו עמוקה. כאן גם השורש להצטרפות לולה אל תנועת הנער: בחתירה לקראת גאולת האדם ראתה את תמצית הדרך החלוצית, את מלוא חינה. 
אינני יודע אם לולה הייתה מסכמת כאותו חבר שכתב על עצמו: "יותר משהענקתי לתנועה העניקה היא לי". כולנו לא שיערנו, ולעולם לא נשלים, שמותה החטוף באמצע הדרך, ייחשב מיצוי וסיכום כשל אדם שהגיע שבע ימים אל קיצו, אולם עדים היינו לא מכבר למידת הזדהותה והתרגשותה בשעת קבלת בתה לחברות. היה זה ללולה מאורע מרכזי, חג אישי, אישור של דרך חיים. נחמה גדולה וסיפוק עמוק. "לא היה לשווא, והכל היה כדאי", אמרה, "זה היום קיוויתי לו". והייתי מוסיף על דברי האם והחברה את אשר אמר אחד מגיבורי קדם לפני מותו: 
"תהא נא מאושר ממני, בני,
זולת זאת היה כמוני -
ולא תהיה איש רע..."


על אדמת כפר סאלד
רות 

היקר בזיכרונותיי על לולה הוא בתחום עבודתנו המשותפת במשך שנים. עבודה זו, שמחותיה ובעיותיה, יצרו קשר הדוק בינינו וכשאכתוב את דבריי, בשום אופן אינני יכולה לכתוב על לולה בלבד, אלא על שתינו. כי כך זה היה.
ביום הראשון שלי בכפר סאלד ירדתי לשטחים שלנו, היו אלה חלקות קטנות ליד התל. הראשונות שהספיקו לסקלן ולעבדן במשך השנה הראשונה. כשהגעתי למקום הייתה העבודה בכל תוקפה. באיזו הקפדה ארזו כל עגבניה בתוך ארגז! אז לראשונה נפגשתי עם לולה: שזופה, מטפחת לראשה, חותלות לרגליה, שקועה בעבודה עד צוואר. הצטרפתי. וכך, תוך כדי עבודה, התוודענו, הגענו הביתה כמכירות מזמן.
ומאותו יום התחילה עבודתנו המשותפת. תמיד נעים היה לי לעבוד עם לולה, ולא רק בגלל השיחה המענינת, אלא בגלל גישתה לעבודה. אינני זוכרת שאמרה פעם "אני עייפה", "זה קשה לי", פשוט אין להעלות על הדעת להשמיע דברים כאלה. ואז באמת, ביתר קלות מתגברים על הקושי בעבודה.
תחילה עבדנו בגן הירק ובסיקול שטחים נוספים. בשלב מאוחר יותר התחלנו לעבוד במשתלה ובנוי. עדיין לא נשתל אז במחנה אף עץ – חוץ מחורשת האיקליפטוסים שמתפקידה היה לספוג את מי הביוב.
בחורף היה שטח המחנה נהדר – שפע של פרחי בר וירק אשר כיסה את הכל, גם את הסלעים, רק לא את השבילים שהיו מלאי בוץ רוב ימות השנה. אבל בקיץ היה המראה עלוב מאד – סלעים וקוצים יבשים, עקרבים, נחשים, עכברים.
השטח הראשון שהחלטנו לשתול בו עצים היה ליד בית התינוקות. ניסינו להכין אותו עד ט"ו בשבט. חברים רצו לטעת ביום זה במחנה. ואמנם, המדרון נשתל ונעשתה ההתחלה ואחריה – עוד ועוד.
היו חלקות שגרמו לנו צרות. אחרי כל חריש נתגלו שוב אבנים חדשות ונדמה היה לנו שלא יהיה לדבר סוף. אך בכל זאת נשתל דשא וברקעו גם ורדים – לא היה גבול לשמחתנו.
העבודה במשתלה גרמה ללולה שמחה מיוחדת במינה. תחושה של מתן חיים לשתילים אשר אחר כך במשך שנים אפשר היה לעקוב אחרי התפתחותם. ומיוחדת הייתה השמחה כשיכולנו לספק שתילים למחנה למטע ולייעור.
השטחים התרחבו. רבים המקומות בהם נשארו עקבות המשתלה, ובכל פעם בעוברי דרכם מצטיירת לפני דמותה של לולה – כפופה, עודרת, מטפלת בשתילים. ואני חשה געגועים לאותה הרגשה טובה שהייתה לי תמיד, של הבנה מצידה ושיתוף במחשבה והתענינות.
כאשר הכינותי זר להלוויה של לולה, עברתי בכל המחנה. חיפשתי פרחים במקומות בהם עבדנו יחד. לקחתי פרחים משיחים אותם גידלנו. עוד פעם התייחדתי בזיכרוני עם לולה ובמחשבתי חזרתי ואמרתי: "האם את זוכרת, לולה, האם את זוכרת?" לו הייתה לידי היינו בוודאי פורצות מדי פעם בצחוק לזכר דברים, עוצרות משתאות איך צמחו העצים ומצטערות על פינות שהוזנחו.
אך הלכתי לבדי. ולכן קשה הייתה הרגשתי. קשה הייתה לי הפרידה מלולה לפני שנים, בזמן הפילוג. ידעתי מה כאב אז ליבה, ועתה – פרידה כזו! רק זר צנוע יכולתי להגיש, אך שזורים בו שפע של אהבה וזיכרונות יפים רבים, רבים.

על מה אני בוכייה
סימה שרי

לולה ביקשה, בפירוש ביקשה ממני, לספר ולהזכיר לכם – "אחרי מותי ככה ספדו לי", אמרה – כי ידעה לצחוק. לצחוק ולהתלוצץ ולשפוע הומור. כך ביקשה, ואני אמנם הבטחתי, בצחוק. היום אני באה לספר, והצחוק ממני והלאה.
לולה העייפה, החיה במתח מתמיד, לולה אשר המאבק עם קשיי יום-יום וההתגברות עליהם התישו לא פעם את כוחותייך, אני מחיה אותם רגעים נפלאים, מרעננים, בהם גברו עליצות וחיוניות וחן על הכל, בהם שלטו פקחות והשראה וקסם אישי ושובבו נפשות כל הסובבים אותך.
לולה'כן – אני ממלאה משאלתך וכך אני סופדת לך, כי את החשבת זאת יותר מכל.
אך מה אעשה ולא רק על זאת בוכה אני? מה אעשה והזמן החולף אינו מחליש את הכאב אף במעט וכבר איני יודעת על מה אנו בוכים יותר.
אני בוכה על מה שלא הספיקה. על כל מה שלא זכתה לו. על כל הנחת והיופי וגם על הקשיים שעוד היו צפויים לה ושלא יהיו מנת חלקה עוד. כמובן, אני חושבת על הילדים, שהם על סף. הבת – לפני מבחן בגרות מבטיח רבות. הבן – היוצא אל דרך-המלך בחיי בית הספר... איך אראה בכל אלה בלעדיה?
אפילו איני יודעת איך אראה בכל ביופי והנחת וגם הקשיים הצפויים עוד לי – בלעדיה. בלעדי החיוך המיוחד במינו בו קיבלה פני בניי בחדרה או בשבילי משקנו; בלעדי המבע הדורש-טוב בו הקשיבה לכל שמץ "חכמה" שלהם; ובלעדי ההתעניינות וההזדהות ברגעי צרה גדולה או פגע קל שבא עלינו. עד כדי כך שצריכה הייתי לנחמה... מעתה – כל אותם חכמות והישגים בלי מבטה המיטיב. כל כאב וצער מבלי להתחלק איתה. איך?
בכל פינה מפינות חיי עדיין אני משוחחת איתה, שואלת דעתה, מתייעצת. בכל מחשבה, ביקורת, חוויה, מתחלקת איתה. והיא איננה. ופתאום יש דברים כה רבים אשר מאבדים טעמם, אשר עכשיו, בלי לולה, אין לי חשק אליהם. האגרטל האפור בחדרנו – אז מה אם הפרחים האדומים הולמים אותו ועריכתם לשבת עלתה בידי יפה כל כך, אז מה?
בעיניי הייתה מלכת החוש ליפה. ובלי מלכתו אין היפה יפה או חשוב עוד. ובית ונוף וענק לצוואר; תמונה אמנותית, רחוב או שמלה חדשה – היכן ביקורתה ה"מבינית" כל כך? אני פתאום לא מתמצאת, גם לא זקוקה עוד לאלה.
בשלושים למותה עלינו אל קברה. דקות אחדות קודם צאתנו החל גשם יורד. המטריה שסככה עלי לא הייתה לפי רוחי אותו רגע. מזג-האוויר הבלתי הולם הזה, הלם מאד לזכור בו את לולה. כי עלתה לעיניי אז הדמות הזו הדקה, השברירית, הרגישה, כשהיא זקופה או גחונה אל האדמה, על ברכיה או עמוסת משא, וגשם מטפטף עליה או רוח עזה נושבת, חמסין לוהט על ראשה או כפור מקפיא האצבעות הרטובות, המרובבות. והיא – בפינתה, במשתלה. בין שתילים בני יומם וורדים מורכבים. חלונות הארגזים בזוויות שונות. וכלום לא ירתיענה. תמיד על המשמר. עשויה ללא חת. האמנם? הן כלל לא הייתה חסונה.
הילדה המפונקת, המטופחת הזו! ארצה, לקיבוץ, לעבודת האדמה הלכה בדרך עד שיאה ועד תום. וכל כך קשה היה לה – לא הסתירה זאת. וכל כך אהבה כל אלה – זאת ראינו כולנו.
לולה אהבה ואנו אהבנו את לולה. וגם על זאת בוכה אני: שלא ידעה כמה אהבנוה. הייתה ראויה והייתה זקוקה שנגלה לה אהבתנו. תמיד ובמידה יתרה. על כך אני בוכה מאז לכתה מאיתנו.
לולה אהובה, אהובה...

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב