דוד עופר
- כ"ט תשרי תשכ"ה
24/05/1907 - 05/10/1965
דוד עופר ז"ל
כרעם הלמה הידיעה וכתבערה פשטה במשק: דוד עופר נפטר באופן פתאומי משבץ לב.
עוד לפנות ערב עבד בגינתו, יותר מאוחר יצא לחצר הרפת למלא שקי זבל לגינה, ושם אבדה הכרתו. מאמצים להצילו עלו בתוהו.
דוד עופר נולד בלודג' שבפולין, ועם גמר לימודיו בגימנסיה, בשנת 1925, עלה ארצה והוא בן י"ח שנים.
בבואו ארצה הצטרף ל"קיבוץ עין חרוד" אשר מאוחר יותר התפתח והיה ל"קיבוץ המאוחד". הוא נשלח ע"י הקיבוץ ל"פלוגת דרום", אשר התאחדה מאוחר יותר עם גרעין מליטא ויסדה את גבעת ברנר.
13 שנה היה דוד חבר גבעת ברנר, שם גם בנה את משפחתו. כל התלאות והלבטים של הקמת נקודה מבודדת ובסביבה ערבית - בימים ההם – הנאבקת בקשיים כלכליים, כל ההישגים והכישלונות במשק, כל המאמצים לגיבוש חברתי, - בכל אלה היה לדוד חלק.
סיבות בריאות הניעו את דוד ז"ל ואסתר, לעבור בשנת 1939 לקיבוץ יגור. שם חי אז אביו הזקן, יהודי מסורתי וירא שמים. אחותו הייתה מוותיקי יגור, וגיסו, ישראל ס'ת מעמודי התווך של המשק.
13 שנה חיה משפחת עופר ביגור, עד אשר עברה, בתקופת הפילוג לגבעת חיים.
*****
כולנו הכרנו את דוד עופר כנגר, בעל מקצוע ממדרגה ראשונה, עובד בשקידה רבה ובדייקנות גדולה וכל רהיט שהוציא מתחת ידו היה מושלם. החברים גם ידעו והעריכו את אצילות נפשו, את עדינותו ביחסים עם חבריו. מעולם לא הרים קולו על חבר, דיבורו תמיד מתון, שקט, וכל מילה שקולה. – אם זה בדברו באסיפה ואם בשיחה חופשית עם חבריו. ונקי כפים היה האיש.
אך מעטים אולי החברים שהכירו את טוהר נפשו. כי נחבא אל הכלים היה וצנוע בהליכותיו. לא אהב להבליט את עצמו.
עם זאת, במקום שנדרש הראה יכולת רבה. חדר האוכל שלנו, שבהקמתו היה לו חלק נכבד – אחת העדויות לכך.
לדוד הייתה השכלה רחבה, יהודית וכללית, והיה מושרש בתנועה וחי את כל בעיותיה. וכאשר באה שעת מבחן, עם גיבוש המחלוקת בקיבוץ המאוחד, לא היסס לרגע להגדיר עצמו לצד שאליו שייך היה לפי השקפותיו.
בעל משפחה למופת היה דוד. ביתם של העופרים היה שופע רוך וחמימות. באווירה זו גידלו את בנותיהם, ובאותה אווירה גדלו גם הנכדים.
עתה, בפתאומיות כה גדולה כרת הגורל המר את ראש המשפחה.
י ה י ה ז כ ר ו ב ר ו ך
אליעזר בן- ארצי
בתוכנו מס.248 23.10.1964
אחינו דויד
דויד נולד בעיר פביאניץ' ע"י לודז', עיר תעשיה בפולין הקונגרסאית. הדתיים בעירנו היו בעלי השפעה גדולה, אך גם התנועה הציונית לחמה על השפעתה ואף הצליחה להקים גימנסיה עברית בעיר. למרות שלמד בילדותו ב"חדר" זכה דויד להיכנס לגימנסיה העברית וגמר כיתה אחר כיתה באותות הצטיינות.
ביתנו היה בית מסורתי ובית עמלים. הורינו התקיימו כל ימי חייהם מעבודה וכהמשך טבעי פנה גם דויד בגיל צעיר ללימוד מקצוע. הוא נמשך לנגרות ועד מהרה התבלט גם כאן בכישרונותיו והנגר שאצלו עבד ניבא ואמר שעד מהרה יעלה עליו בידיעותיו.
כולנו הילדים ואמנו אתנו, היינו חדורים ברוח ציונית והשאיפה לעזוב את פולין האנטישמית ולעלות ארצה הייתה חזקה מאוד. אחותנו הבכירה ז"ל הייתה בין הראשונים בעלו מעירנו ארצה. כשלוש שנים מאוחר יותר ב- 1925, הלך דויד בעקבותיה ועלה גם הוא והוא כבן 17.
ראשיתו בארץ – בחיפה, כאן הצטרף לתנועת הנוער העובד, לסניף שהיה אז בראשיתו. בחיפה למד בשיעורי ערב בטכניון ואף שלח ידו בציור. המורה לציור הכיר בכשרונותיו והציע ללמדו ללא תשלום.
אבל דויד שאף לחיי הגשמה. הוא זנח את הציור ואת הלימודים והלך עם פלוגת עין חרוד לרחובות ומשם עם קומץ קטן של חברים עלה על גבעה שוממה בקרבת רחובות, להקים ישוב קיבוצי חדש – היום גבעת ברנר.
זכה אפוא דויד להקים את האוהלים הראשונים והצריפים הראשונים בגבעת ברנר ושם גם בנה את משפחתו.
לא קלים היו אז החיים בתנאים של ישוב בראשיתו. הקיבוץ החדש והצעיר חיפש מקורות פרנסה ועבודה לחברים מחוץ למקום. ודויד היה בין מקימי הנגריה ברחובות. לא אחת ראיתיו נוסע מרחובות הביתה עם עוד חברים שעבדו בעבודות חוץ ורוחו תמיד טובה עליו.
בכל להט הנעורים שלו ובמסירות ללא גבול חי את ההתפתחות הישוב החדש כשידיו תמיד מלאות עבודה וראשו מלא תכניות. וכן במשך 13 שנים תמימות.
נסיבות החיים אלצו את דויד לנטוש את המקום ואז עברה המשפחה ליגור. בוודאי לא היה קל המעבר למקום חדש. וכשפרץ הוויכוח הסוער והמר בתנועה הקיבוצית חי דויד גם את התקופה הזאת בכל להטו. ומשנעשה הפילוג לעובדה, החליט, בכאב רב, לתור אחר מקום חדש – והמשפחה, שגדלה בינתיים, עוברת לגבעת חיים, תחנתו האחרונה בה מצא מנוחת עולמים.
כך עברו חייו הקצרים, אך רבי המעש – בשקט, בענווה ובמסירות ללא גבול בכל אשר עשה.
דויד היה ער לכל המתרחש בעולם, בארץ ובקיבוץ. היו לו דעות מקוריות משלו. זכרוני, כשעוד לפני שנים רבות הביע דעתו שהקיבוצים לא יוכלו לעמוד לבדם ללא שיתוף אזורי ביניהם, היה זה זמן רב לפני שהתחילו לממש רעיון זה.
גם חיי המשפחה היו למופת ולדוגמה. במסירות וללא לאות חתר תמיד ליפות ולשפר את קינו המשפחתי. אחרי יום עבודה קשה לא הרשה לעצמו לנוח כראוי. בגלל הדף הפנימי ליופי ולאמנות לא יכול היה להסתפק ביש. דברים שעשה – נראה היה לו בהמשך הזמן, כאילו ניתן לעשותם יותר יפה ומוצלח וזה לא נתן לו מנוח. הוא היה מוכרח לממש את רעיונותיו, מפני שבנשמתו אמן היה ואלה היו האמצעים בהם ניתן לבטא את עצמו.
תמיד הצטער על שלא זכה להשכלה גבוהה ובעיקר בשטח הטכני, שהייתה נחוצה כאוויר לנשימה ע"מ לנצל את כשרונותיו הברוכים. ואמנם, עד כמה שניתן לו, תמיד למד באופן עצמאי. אבל לא ניתן לו למצות את עצמו עד תום. מי פילל שכה מהר יחטף מאתנו, כה מהר וכה פתאומית כשהוא כולו מלא תכניות, מסוגל ונכון לתת למשפחתו ולחברה. אך בקושי עיכלנו את האמת המרה הזו – שאחינו דויד באמת איננו עוד.
לנו, למשפחה ישאר חי, עמוק בלבנו, יקר ואהוב כשהיה תמיד.
דבורה.
קן משפחתנו
רבות סבל דויד עד שקיבל את ה"דרישה" ולאחר שקיבלה אץ הנער בשמחה לוורשה, מצויד במזון רוחני רב ולהט ציוני אשר ינק בביתו החם. בבואו ארצה לא רצה דויד להיעזר בפרוטקציות גם לא בהמלצות שניתנו לו אל מנהל הגימנסיה ואל ביה"ס לציור בירושלים. הוא פנה ישר לחיפוש עבודה, למען הרוויח קיומו ולמען יוכל להעלות את משפחתו שכה אהב, וכבר בבואו התקשר ונכנס לסניף הנוער העובד. אך לא קל היה להשיג עבודה בשנת 1925. רעב וקור סבל דויד, אך ללא ייאוש המשיך לחפש עבודה. ביחד עם חבריו מהנוער העובד שכר חדר בבית ערבי ובערבים היו מתאספים יחד בסניף. חבריו מאז מספרים שבכל מקום בו הופיע בביישנותו, בשקט – נפשו ובשירו – התחבב מיד על כולם והכל למדו לכבדו ולאהבו. בכל רגע פנוי מחיפוש עבודה היה מדריך, מתקן ומסדר את ה"סניף" למען הנעם את המקום על חבריו הסובלים מחוסר עבודה ובית מסודר. תוך חיפושיו אחר עבודה גילה נגר ליטאי אשר הסכים לקבלו לעבודה. וכך סיפר הנגר: מיד עם בואו התמסר דויד לעבודה בחריצות ובהתעניינות. בכשרון כזה עוד לא נפגשתי. לא הצטרכתי דבר כלשהו פעמיים. בהקשבה רבה שמע כל דבר ובמהירות חישב כל צעד. הלך מחיל אל חיל והעבודה התנגנה מתחת ידיו הברוכות, עד אשר הצטרכתי אני להתייעץ עמו.
דויד לא הסתפק בזאת בלבד. הוא מצא לו זמן ללמוד ציור, שכה אהב, והמורים עמדו על כך שיפתח את כשרונותיו והגישו לו את מלוא עזרתם. אך דויד לא מצא סיפוק בחיי העיר. הוא נמשך לחיי מעש, לחיי סיפוק רוחני והחליט לקשור את חייו עם הקיבוץ, שכל כך יקר היה לו עד סוף ימיו. ראשית דרכו בקיבוץ עין טבעון, משם הצטרף עם עוד חברים לפלוגת עין חרוד ומשם לרחובות.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!