חסר רכיב

שמואל מלי

שמואל מלי
- י"ד חשון תשכ"ז
28/03/1910 - 28/10/1966

רבקה ושמואל מלי עם שלושת הבנים



לא הכרנו את אבא שמואל

היה לנו אבא שאהב אותנו, ואנו לא ידענו. היה לנו אבא שמאוד דאג לנו, ורצה בטובתנו, והתאמץ לחנך אותנו על פי דרכו. ואנו דחינו את אהבתו ודאגתו, משום שהיו "לוחצות" וחונקות.
רק בבגרותנו, הרבה שנים אחרי שאבא שמואל נפטר, עצוב ומר נפש, הבנו הכל: אבא אמנם יצא מהשואה חי בגופו, אבל פצוע ומוכה אנושות בנפשו. אנחנו, ילדיו, היינו נחמתו, טעם חייו החדשים, ובדרכו הקשה, המיוסרת, ביקש לשמור עלינו מכל משמר, שמא יאבד אותנו, כשם שאיבד את כל משפחתו בשואה. אבא היה יהודי מובס, מושפל ומעונה בגטו וארשה, ממנו הצליח למלט את נפשו בטרם נהרס בידי הנאצים. לבדו נדד מזרחה, לרוסיה. בדרכים הקפואות נמקו אצבעות רגליו, ונקטעו. ברוסיה הצטרף לצבא אנדרס, כדי לתת פורקן לרגש הנקמה שבער בו ולהילחם בנאצים. עם תום המלחמה חזר לנדוד בדרכים העשנות, כדי למצוא שריד ממשפחתו – הוריו, אחיו, אחיותיו – ולא מצא איש מהם. לאחר המלחמה הכיר את אמא, רבקה, וב-1957 עלינו ארצה. 
כאן ביקש אבא לפתוח פרק חדש בחייו. "סוף סוף הגעתי הביתה", אמר, ועשה ככל יכולתו כדי להרגיש בבית, להשתלב, לתרום, ובעיקר - לשכוח את מה שאיבד, ולהבטיח את מה שיש, ויהיה. לא ידענו בעודו בחיים את כובד משא הכאב שנשא איתו, והביא איתו לכאן. גם כששמענו אותו אומר: "כל דבר בעולם מהווה סיבה לשנוא יהודים. כל מה שאתה שונא, זה יהודי", לא שיערנו עד כמה נוגעים הדברים לו, אישית. עד כמה היה קורבן ישיר לשנאת היהודים.
בהקמת משפחה חדשה בארץ ישראל, בקיבוץ, ראה אתגר לעצמו, ומרפא-מעט לנפשו. "עם שמתכחש לעברו, מסכן את עתידו", אמר לי פעם.
היו צריכות לעבור שנים רבות עד שהבנו למה הוא מתכוון, אבל הוא כבר לא היה כדי להסביר ולספר. רק בן 56 היה כשנלקח מאיתנו. הוא לא זכה לראות את שלושת ילדיו גדלים כישראלים, ומולידים לו 14 נכדים (ושמואל מלי ביניהם), שהולידו לו שישה נינים (וגם כאן שמואל ביניהם).
מכאן אנו אומרים לך אבא: ניצחת!  
אוהבים, מתגעגעים, הבנים

חברנו שמואל מלי 
נפטר ביום שישי, י"ד חשון תשכ"ז 
בן 56 במותו.

שמואל מלי ז"ל נולד בוורשה, בירת פולין, במרץ 1910. 
כבן למשפחה יהודית שומרת מסורת למד בילדותו ב "חדר" אך כבר בגיל צעיר, בהיותו כבן 12, נאלץ לדאוג לפרנסתו – התחיל לעבוד ביום, והמשיך ללמוד בחדר בערבים.

ב-1939, עם נפילת פולין בידי הנאצים, נכלא שמואל ומשפחתו בגטו. משפחתו כולה נשמדה בשואה. שמואל הצליח לברוח, לבדו, ולעבור את הקווים לרוסיה. ברוסיה התגייס לצבא הרוסי ונלחם בשרותיו. 
עם סיום המלחמה רצה לחזור לוורשה, אבל אותו זמן פגש ברבקה. הם נישאו ונשארו ברוסיה, בעיירה היהודית הומל. שם נולדו שני הבנים ישראל ואלכס. 
ידוע עד כמה קשה היה, אותן שנים במיוחד, להיות יהודי ברוסיה. אך שמואל טען תמיד: "אני יהודי וגם בני יהיו יהודים" ולא ויתר, למרות החשש שהיה כרוך בדבר. 
במשך כל אותן השנים חלם על עלייה לארץ. הוא ידע כבר אז רבות על ישראל, מתוך קריאה ולמידה. אם בהכרה מלאה, ואם מתוך תחושה בלבד – ידע שרק כאן יוכל לזקוף קומתו כיהודי וכאדם. רבקה מספרת, כי כבר בתחילת חייהם המשותפים חזר ואמר לה: "הארץ שלנו היא ישראל". שמואל התחיל לשגר מכתבים למוסקבה, בהם ביקש לחזור לוורשה, עיר הולדתו, מתוך מחשבה שבדרך זו יגיע לישראל. 
ב-1955 יצא עם המשפחה לפולניה, שם נשארו עד 1956. לפני כ-10 שנים, אחרי מבצע סיני, עלו לארץ. לאחר שלושה חודשים בעתלית – הגיעו לקיבוצנו. 

רבקה נזכרת איך לאחר בואם לקיבוץ, רצה בעוד ילד – ב"ילד ישראלי" – וכאן נולד הבן השלישי, יואל. 
הוא חזר ואמר, בהזדמנויות רבות: זה המקום שלנו. סוף סוף הגענו לארצנו, לאחר נדודינו וסבל רב. 

שמואל היה יהודי בכל נפשו ושומר מסורת – עד כמה שאפשרו לו חיינו הקיבוציים. בארון בחדרו מונחים, מיותמים, הטלית והתפילין והסידור... הוא דאג והשתדל כל השנים שרבקה, שלא באה מבית יהודי שומר מסורת, תדע ותכיר את החיים היהודיים, וכן גם הילדים. בשמחת תורה היה הולך עם המשפחה כולה לכפר הרואה לראות בחג ולקחת חלק בשמחת תורה. ובחדר – הספר "התנ"ך באמנות" – אותו הגיש שי לרבקה, למען תתקרב אל מקורותינו...
וספרים רבים בחדר, באידיש בעיקר. שמואל אהב לקרוא והרבה לקרוא עוד מילדותו. אחד ממוריו בימי נעוריו, שבא ללוותו בדרכו האחרונה, נזכר איך בזמנו, כלמד ועבד גם יחד, היה מנצל את הפסקת הצהריים, לאחר שאכל בחיפזון, לקריאה. 
ביום חמישי בערב עוד נסע עם רבקה לחזות בסרט "שני קוני למל", נהנה מאוד ונזכר איך ראה את ההצגה עוד בוורשה. בערב, וגם למחרת בבוקר, נזכר בשירים מן ההצגה והסרט, ושר אותם בשמחה ובהנאה. הלך לעבודתו, כרגיל, ותוך העבודה חש ברע. הוחש למרפאה, קיבל את כל הטיפול הדרוש, ונדמה היה כי התגבר על התקפת הלב שפקדתו. אך לא עברה שעה קלה, והתקף שני שם קץ לחייו... 
יום ו' בבוקר. והידיעה פשטה והלכה בחצר והיכתה כרעם את שומעיה. 
לפנות ערב ליווינהו בדרכו האחרונה.
תנצב"ה. 

דברים על קברו 
שמואל נפטר. באופן פתאומי, לא צפוי לו, לא לנו – נסתיימה פרשת חיים.
ממה ששמעתי מפיו – אם כשסיפר, ממש סיפר, אם מהערות שהפליט – יודעת אני כי קשים היו חייו מעודו. מאבק ממושך היו, ולא פעם משפיל, על פרנסה, על קיום ועל עצם החיים. 
תקופות ארוכות עבר בהסתר, כי ברוסיה של אז לא יכול היה בעל מלאכה לעמוד ברשות עצמו. תקופות ארוכות הסתתר, אם מפחד הנאצים, אם בחפירות בחזית בימי המלחמה. 
וכך לא היה לו בית וזר היה בכל מקום. חיי יהודי נודד חי, יהודי נפחד, יהודי מושפל, עם כל הרישומים שגורל כזה מטביע על האדם. 
בא ארצה והשתקע ובנה לו בית. וזהו הישג חייו. וידוע ידע להוקיר את הביטחון ואת הרגשת הקבע שהעניק לו הקיבוץ. 
אך מן הזרות, חוששני, לא השתחרר. וזה היה הצל שהעיב על חייו, לא רכש את השפה וסבל מכך – כי אוהב ספר ויודע ספר היה. אוהב חברה היה ולא קל היה לו להתאקלם במנטליות הקיבוצית. הוא התקשה להבין יחסי אנוש המקובלים עלינו. 

הוא היה מאושר על הטיפול והחינוך וההשכלה שקיבלו ילדיו אצלנו – ככל הצברים בני המקום, אך יחד עם זאת התקשה להשלים עם צורת החינוך בה אנו מנסים לגדל את ילדינו – לכאורה ללא אוטוריטה, בלי שלטון – אב שהיה כנראה רגיל אליו. וסבל. 

גם מחולאי הגוף סבל. ידענו. לא הרשה לעצמו הרבה, וכשניסה לא מכבר, וטייל למצדה, היה המאמץ כנראה למעלה מכוחו. לא ידע ולא ידעה משפחתו ולא ידענו אנו כי גם בלבו לקה. וכך לא חש איש באסון הצפוי. וקשה המכה גם בפתאומיותה. 
גדול צערנו וכאבנו – של כולנו. אין מילים בפינו לנחם את רבקה ואת הילדים. רב כאבם וגדול העול שנפל עליהם לפתע. 

מי ייתן ונדע להיות להם לסעד ולעזור להם לעמוד באסונם. 

וברגעי פרידה עצובים אלה רוצה אני להעלות רגע יפה מחייו של שמואל אתנו פה. 
פעם אחת הופיע סולו אצלנו. שר לפנינו. ויפה שר, בקול גבוה וצלול וגם נרגש מאוד. 
הייתה זו בשבילו שעה של עלייה והתעלות שלא שכח אותה. לבני החברה הייתה זו חוויה ולרבים מהם תגלית. לא ידעו כי גם אוהב זמר היה ויודע שיר. ודאי סמלי וטיפוסי הדבר ששר "מיין שטעטלע", ובאידיש ושערב יום השואה הזה. 
לא אילן עמוק שרשים נעקר, אלא עלה נידף.
וצר כי לא נתן לו הגורל חיים ארוכים אשר כל הנחת שעוד הייתה צפויה לו בהם, ואף הכאב והסבל שהם מנת חלקו של אדם – ודאי היו מסייעים להשתרשותו, להסתגלותו ולאשרו השלם.
יהי זכרו ברוך.
סימה שרי

מרים ארזי אוקטובר 1967
שמואל מלי אהב נגינה ושירה, ובמיוחד שירים באידיש. במסיבות של חברי הקבוצה, היה שמואל מביא תקליטים באידיש ומצטרף לשירה. במצב-רוח מרומם יותר, היה מלהיב את כל החברים בשירתו. התפעלתי לא אחת ממגוון השירים שבפיו. בהם שירים עליזים, אשר שזורים בתוכם חוטי עצבות. שירים על הווי יהודי שנעלם, ועל עוני ומחסור. שירים שהיו נפוצים בקהילות ישראל. השירה הייתה עטורה בדוק של עצבות, בזיכרונות ובחוויות, שאין מזכירים אותם, אבל אפשר היה לחוש בהם. לא אחת, ודווקא ברגעים של שירה, התעוררו ההרהורים הנוגים והשאלות הנוקבות: מתי שרת שיר זה לאחרונה? עם מי? מה עלה בגורל השרים? ומה עבר עליך מאז?... חוויה מיוחדת הייתה הטיול הראשון לירושלים. באות שנה, שנת העשור למדינה, עמד להיערך המצעד הצבאי בירושלים. מובן, שגם בקיבוץ נערך יום העצמאות. הודעה הייתה, שעל העולים לבלות את יום החג במשק, במסגרת משפחתם וילדיהם. ואז פנה אלי שמואל, בשם הקבוצה, ואמר: אנו, אשר עברנו את כל תלאות הגולה ושרתנו בצבאות זרים, רוצים אנו לראות את צבאנו בכל תפארתו במצעד ומבקשים אנו לחוג את חג העשור למדינת-ישראל בירושלים, בירת ישראל. נעתרנו, וערכנו טיול לירושלים. ולא היה זה טיול סתם, זו באמת הייתה חוויה.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב