רדיוס (אליעזר) רט

רשמה מפי רדיוס – זאבה לבני

בפגישה עם אחד השליחים, הוא סיפר לנו שעומדים לפתח ולבנות את עפולה והיא עתידה להיות בקרוב עיר גדולה, מרכז של העמק הנבנה. כמו כן סיפרו שחסרים בארץ בעלי מקצוע, שייקחו חלק בבנייה. הוא סיפר שיש קיבוצים היושבים בינתיים בעפולה. עוד שמענו, שבארץ כמעט ולא נהוגה בנייה קשה, ושרוב הבנייה היא מעץ.

כיוון שעוד בילדותי הייתה לי נטייה לבנות בקוביות ולעסוק בעץ, נדלק בי הרעיון. שני דברים התקשרו ביחד -  נטייתי האישית לעץ והצורך בנגרים בארץ. לכן החלטתי ללמוד נגרות. עוד משהו סייע להחלטתי. באותה תקופה היה כבר אבא בברזיל. אימא, אחי ואחיותיי הצעירים ממני ואני נשארנו עדיין בווינה. המצב הכלכלי בבית לא היה טוב ואני שקלתי וכמעט החלטתי עוד לפני כן, שלא להמשיך בלימודי הגימנסיה וללמוד מקצוע כלשהו.

כמובן שבמשפחה התנגדו לעצם הרעיון. קרובים, ובעיקר אימא ואחד הדודים שהביע נכונות לעזור במימון לימודיי, ניסו להשפיע עלי ולשכנעני לוותר על הרעיון. אני עמדתי בסירובי, עד שאימא נעתרה והלכה ביחד איתי לחפש מקום מתאים ללימודיי. חיפשנו נגרים יהודים; ראינו רבים כאלה, עד שדבקתי באחד מהם. הוא קיבל אותי ברצון. "אתה בעל השכלה יותר מאחרים", אמר לי. "תוכל להתקדם מהר יותר". התחלתי מהדרגה הנמוכה ביותר, כשוליה, עם כל החובות, גם הלא נעימות, המוטלות על שוליות מתחילים.

במשך שנתיים ורבע עבדתי אצלו ולמדתי, עד שהגיע מועד הגירת המשפחה כולה לברזיל. הייתי כבן שבע עשרה וחצי והתלבטתי הרבה. מצד אחד רציתי להישאר בווינה ולהתכונן לעלייה עם חבריי. מצד שני, הרגשתי אחריות וחובה מצפונית כלפי אימא ואחיי הקטנים. גברה הרגשת החובה, והחלטתי לנסוע עם המשפחה לברזיל, תוך ידיעה ברורה שבבוא הזמן אעלה לארץ.

בברזיל התחיל אותו הסיפור – אבא, אימא וידידים של אבא ניסו לשכנע אותי להיות "ככל היהודים ולעסוק במסחר, כדי שאוכל עד מהרה לעמוד על הרגליים. סירבתי. ישבתי זמן רב בבית, למדתי את השפה, עד שכעבור חודשיים לערך, שוכנע אבא והלכנו ביחד אל מכר, בעל בית חרושת לרהיטים. אבא רצה שאהיה לפחות שרטט, אם לא סוחר. נשארתי לעבוד בבית החרושת.

באותו זמן קנה בעל הבית שלי בית חרושת גדול שפשט את הרגל. הייתה זו ממש תשלובת עץ. נכנסו עצים שלמים ויצאו רהיטים מוגמרים. נתמזל מזלי, ובאותה תקופה עזב את המפעל אחד הפועלים הוותיקים והמנוסים, שידע לשרטט, לקרוא תכניות וכדומה. בעל הנגרייה נשאר עם פועל אחד בלבד שהתמחה בעשיית כסאות...

נכנסתי לעבודה, הסתכלתי סביבי ולמדתי הרבה. ראיתי לנגד עיני איך בית חרושת שלם קם ונבנה מחדש. היה זה מעניין ומאלף לראות את התהליך כולו. עזרתי והסתכלתי בעיקר באזור המכונות, וזה נתן לי הרבה מאוד.

עד מהרה התחלתי לעבוד ממש, בעיקר בשרטוט ובעבודות גמר של רהיטים, עבודה שהייתה צריכה להיות מדויקת מאוד.

התכוונתי להישאר בברזיל עוד כחצי שנה. חשבתי לחסוך כסף לנסיעה לארץ, אולם שביתה שפרצה בבית החרושת קיצרה את תקופת שהייתי שם. עמדתי בפני דילמה: לשבות עם הפועלים היה קשה בגלל המעמד המיוחד שהיה לי בבית החרושת, שלא היה כשל שאר הפועלים. לשבור שביתה ולהמשיך לעבוד? גם זאת לא יכולתי כמובן לעשות. לא רציתי להסביר הרבה ואמרתי שהגיע הזמן, ועלי לעלות ארצה.

הגעתי לווינה ונשארתי שם ללא כספים להוצאות עלייה. במשך עוד כשנה הייתי בהכשרה, עד שהגיע מועד העלייה.

באחד ביוני 1931 עליתי לארץ. לא עם סרטיפיקט אלא כתייר. התעכבתי כמה ימים וכעבור שבוע הגעתי לקיבוץ בחיפה.

איך שהגעתי, בישרו לי: אתה תהיה טפסן, תעזור ליחזקאל. ( הטפסנות נחשבה אז כמעט כנגרות. הטפסנים היו שייכים לסקציית הנגרים). לא חששתי מהעבודה עצמה, אף כי לא היה לי ניסיון בזה. הייתה בעיה אחת. יחזקאל היה גבוה ואני נמוך וזה מקשה מאוד על העבודה ביחד... עזרתי לו במשך תקופה מסוימת ולמדתי ממנו רבות. ואז קראו לי לעבודה אחרת.

באותה תקופה הרחיבו, אפשר להגיד בנו, את נמל חיפה המחודש. בנו גם מחסני מכס חדשים ואת הישנים מעץ פירקו. בפירוק עסקו בעיקר חברי "ארגון הקבוצות" בחיפה. פירקו וחילקו את העץ, נכון יותר, חלקי צריפים ממש, בין הקיבוצים, כך הגיעה גם למחנה שלנו כמות עצומה של אותו רכוש יקר. ובכן, הוציאו אותי מהטפסנות ואמרו לי: תעשה מזה צריפים.

במחנה היו כמובן צריפים, רובם ישנים, שהובאו ממקומות אחרים, חדרים קטנים מעץ לא מהוקצע. הצריפים היו מכוסים ב"טול" (מעין נייר קרטון מרוח בזפת), שהיה נאכל מהר ולא שמר על העץ. היו גם צריפים חדשים וטובים יחסית, שנבנו על ידי נגרים בקיבוץ ג'. אולם היינו זקוקים לצריפים נוספים. הקיבוץ גדל וחסרו מקומות למגורים.

אחרי הקמת הצריפים חזרתי שוב לטפסנות ולעבודות בניין. נשארתי בחיפה עוד תקופה קצרה לאחר העלייה להתיישבות בוואדי.

ביולי 1932, עלו ראשוני החברים להיאחז בנקודה שבוואדי, זו העתידה להיות גבעת חיים. הצריף הראשון שהוקם בנקודה היה מבנה פח, שכבר אז קראו לו "אורווה", (אכן הפך יותר מאוחר לאורווה ולמחסן משק). צריך היה לצפות את צריף הפח מבפנים ומבחוץ. בנוסף, התכוננו להקים צריפים נוספים. הוחלט לשחרר אותי לפרק זמן מהעבודה בבניין בחיפה, וגם מתפקיד סדרן עבודה שמלאתי באותו זמן, כדי שאוכל לצאת ולעבוד בהקמת הצריפים. הרבה חברים קדחו אז. הייתי  אחד מ-12 חברים שלא קדחו באותה תקופה ולכן נשארתי במקום תקופה ארוכה יחסית. אחרי הקמת הצריפים חזרתי לחיפה, ורק אחרי שנה הגעתי ממש לכאן.

רדיוס היה קשור למקצוע הנגרות בליבו ובנפשו - אפשר להגיד. הוא אהב את העבודה, השקיע בה מכוחו וממרצו והתמסר לה עד תום. הוא למד את המקצוע באופן יסודי עוד בחו"ל והיה לו ידע רב מבחינה מקצועית. איש חרוץ ורב פעלים, תמיד עבד שעות נוספות, מעבר למקובל. עד כמה שלא השכמת קום בבוקר - כבר מצאת את רדיוס בעבודה, והרבה פעמים נשאר עוד לאחר שכולם כבר גמרו את העבודה, לגמור משהו. והוא לא רשם אף פעם שעות נוספות.