ראובן הישראלי
- ט' תשרי תשכ"ט
06/09/1910 - 26/09/1968
על קברו
נפרדים אנו מראובן יקירנו.
ערב יום הכיפורים נחתם דינו למוות והוא, איש הספר, שוב לא נכתב בספר החיים, החיים על אדמתנו זאת. לנגד עינינו הרואות כמש כוחו, אם כי רוחו נשארה איתנה וצלולה להפליא עד לרגעיו האחרונים. כחש גופו שנראה כל השנים חסון עד מאוד בעבודה, בטיול ובמסע, בעומס השיעורים, כבה נרו.
אבל נרו יאיר! מחלה ממארת נתנה שהות כביכול, הכינה אותנו במשך חודשים לקץ האיטי, האכזרי אולי פחות מן ההלם. היא מוטטה אותו, אבל מקרבנו לא ייעקר. רבים, חזקים ועמוקים מדי שורשיו.
עדים וערבים לכך לא רק אנחנו, עדת המתאבלים ליד קברו, לא רק בני משפחתו הענפה, קיבוצו, רעים ושכנים, שותפיו למפעל ולעבודה, המון תלמידיו וחבריו. עדים וערבים כל אוהביו ואהוביו והם היו רבים ועצומים:
נופי הארץ ואנשיה, האזור שלנו ומרחבי ישראל עד סיני, בהם שוטט - זכה עוד לשוטט בחורף, חורפו האחרון, עד שנפל למשכב ("ולעולם לא אתחרט על כך" אמר לי). היהדות על מסורתה, על תרבותה החדשה, על ערכיה, הספר ועולם המחקר והמדע.
אך גם איש המעברה והנער התימני והעולה החדש. ולא כרבים בעלמא ובמופשט: הוא יצא למעברה בכל התנאים, ללא תנאים להרביץ תורה ואזרחות ותורת האזרחות בהתנדבות. הוא אימץ נערים תימנים, בני עדות המזרח לביתו ממש, הוא קשר קשרים אל העולה החדש.
לא נלאה ראובן ללמוד ולדעת כל ימיו: תנ"ך ותלמוד, ערבית ורומית, ארכיאולוגיה ופולקלור, גיאוגרפיה ותולדות העמים ועמנו. למד ולימד, בלי יוהרה של משכיל מדופלם, בלי שאיפות אל קריירה, מאז ילדותו בפראג נשאר פתוח למתרחש בעולם, אפילו כשאפסו כוחותיו בימיו האחרונים אחרי מלחמה נואשת בכליון, שרדה בו מין ערות סקרנית שלא מעלמא הדין. גמא ידיעות על צ'כוסלובקיה וסין וארה"ב ועוד ועוד מן הרדיו, מן העיתון בהקראת מרים. ויחד עם זאת הצדיק את השם שבחר לפנים בעצמו: הישראלי.
תמו חיי ראובן, חיי תום ואפילו תמימות. תהא זאת אולי נחמה פורתא אם נדע ונאמר שזכה למנה לא מבוטלת של אושר: לשלמות של הולך תמים בדרך של חלוץ, לחום בחיק המשפחה ורוב נחת מבנים ונכדים (ושנים מבין תשעת נכדיו נולדו עוד בחודשי חוליו). לסיפוק רוחני של תלמיד-חכם שלא נס ליחו ולא יבשו לו מקורות מעולם.
ולזכר וכבוד בלב רבים
נשמתו צרורה בצרור החיים לעד!
עדי נחמני
מחזור טו, טיול עם ראובן הישראלי סימה שרי, בלה ורפל
לזכרו של ראובן
עם פטירתו של חברנו ראובן הישראלי נדלדל מאוד הנוף האנושי של קיבוצנו.
ראובן היה חלוץ-תלמיד חכם והוא הלך בעקביות בדרך חייו לפי אמונתו האיתנה במשך עשרות בשנים. לעיתים ראינוהו בודק מחדש דעות והכרעות, כאילו הססן היה. אולם הוא לא ידע היסוסים בעקרונות היסוד של השקפת עולמו.
כך לא היסס לעזוב את בית אבא בימי נעורים ולעלות בנתיב החלוציות הציונית וההגשמה הקיבוצית ועבר בדבקות את שלבי עבודת הכפיים.
הוא היה תלמיד חכם, גם לפי היקף ידיעותיו בהיסטוריה כללית ויהודית ובגיאוגרפיה ובמיוחד בידיעת הארץ, וגם לפי צימאונו הבלתי ניתן לרוויה לתורה ודעת ולהגות יהודית.
דמותו של ראובן היתה אופיינית לעדת יהודי צ'כיה שארוכה מסורתה במחשבת היהודית מימי המהר"ל של פראג "והנודע ביהודה" ועד לתקופת התחיה-מפליכס ולטש ז"ל ועד ש.ה ברגמן יבל"א וכן מפוארת השלשלת הציונית והחלוצית שלה, מימי "בר כוכבא" בפראג, "החלוץ ותנועות הנוער החלוציות בצ'כסלובקיה.
ראובן הישראלי היה בן נאמן לשורשיו אלה, ומהם ינק את תודעתו היהודית האקטיבית, אשר דחפה אותו ללא לאות עד ימיו האחרונים להעמקת הכרה ולהרחבת ידיעה יהודיות. יהדותו היתה לו חובה מסועפת, חובת לימוד, חובת עשייה וחובת הגשמה פעילה של אחווה יהודית.מכאן לכתו בשקידה לשכנינו באליכין בכדי להתקשר וללמד, לכפר הרא"ה בכדי ללמוד ומכאן התיחדותו עם עצמו ומשפחתו, בכדי לעשות מצוות הזדהות.
פרק בפני עצמו מלא הוד שבמסירות נפש הוא דבקותו של ראובן בארצנו, במשעוליה, הריה ועמקיה. רבה היתה השראתו על חבר המסיירים בקבוצנו ובאזור ועל בני הנעורים בחברתנו, כי בטיולים ובסיורים ברחבי ארץ ישראל לפינותיה החבויות ביותר, הוא צעד הראש!
.jpg)
1952-54 צילם עמרם נבו
והיה חוזר מכל טיול, מתבשם מריחות הארץ ונלהב לחנה ויופיה כבימי פגישה ראשונים עם הוד והדרה.
חברתנו הקיבוצית בגבעת חיים אחוד תהא אסירת תודה לראובן הישראלי כל שנותיה על מפעל הבראשית שלו בהקמת בית הספר. הוא היה מורה מטיבעו, אשר כשם שרכש ערכי חיים וערכי תורה לעצמו ללא הפסק, כן רצה להנחילם לתלמידיו מקרן השפע.
ציונותו, השקפתו הסוציאליסטית-דמוקרטית ותפיסתו הקיבוצית דרבנוהו הרבה שנות חיים לסייע לצעירים בהרחבת אופקיהם ובביצור מעמדם הפנימי ובהכרעה נכונה, בעיקר בימי משבר.
לא נשכח לו את דאגתו המסורה לכיתות הראשונות, הבינוניות והגבוהות של בית הספר בגבעת חיים אחוד בימי ייסוד קיבוץ זה.
באותם הימים תרו עיניו אחרי כל ילד ואחרי כל מורה בכדי להניח יסוד איתן לבית הספר. הרבה, הרבה מחום לבו ומלשד מוחו שקע ראובן בעיצוב דמותו של בית ספרנו וגדולה תרומתו להווסדו, להמשך קיומו ולפתוחו.
כולנו יחד ננצור את טוהר זכרו ומאור פניו יעמוד לנגד עיננו כל ימי חיינו.
ברוך אזניה
.jpg)
חלוץ - למדן - יהודי
כאשר יהודי פראג האמידים והאינטלקטואליים התהלכו עוד בשלווה ובענוות נפש בחוצותיה, ולא חשו כלל באסון המתקרב ובא מעבר הגבול, מגרמניה, עלה ראובן ארצה. הוא ברח מבית הוריו, שהועיד לו עתיד אחר מאשר להיות איש עבודה בפלסטינה. שנים רבות לא יכלו הוריו לסלוח לו את צעדו, עד שנוכחו לדעת, כי אכן צדק ראובן.
עוד בשחר נעוריו נכנס לתנועת הנוער "תכלת לבן", ונעשה במרוצת הזמן לאחד המדריכים הבולטים בתנועה הזו עד לעלייתו ארצה.
לא קל היה לראובן להתרגל לעבודה הגופנית הקשה בלי הכשרה מתאימה, הן בעבודת בניין בהיותנו קיבוץ עירוני במבואות חיפה, הן בפרדסי חדרה והסביבה בזמן עלייתנו על הקרקע של ואדי חווארת, היום עמק חפר.
רצונו העז, גופו החסון וההומור האופיני לאנשי פראג, עזרו לו להתגבר על המצבים הקשים ולחתור לקראת שאיפתו למזג את העבודה הגופנית והרוחנית גם יחד.
אחרי יום עבודה קשה התמסר ראובן ללימוד התנ"ך שהיה כה רחוק ממנו. כאשר הוכיח את עצמו כאוטו-דידאקט מעולה בכל שטחי לימוד היהדות, זכה גם הוא בלימודים מסודרים להוראה.
ראובן אהב ללמוד ועד השעות הקטנות של הלילה דלק בחדרו האור, שם הוא למד, חקר, התכונן ושוב למד. בשביל ראובן היה הלימוד "מטרה לעצמה", כשם שאבותינו ראו בלימוד התורה "הערובה" לקיום סדרי העולם.
ראובן כבן למשפחה מתבוללת מצא את דרכו בחזרה לערכי היהדות העתיקים כדברי ביאליק: "אם יש את נפשך לדעת את המעין, ממנו שאבו אחינו המומתים... סור לבית המדרש הישן נושן". הוא ניסה ללכת בעקבות הדורות שמהם התרחקו בני משפחתו בגולה.
בחיפוש אחרי חידת קיום עם ישראל נפגש בערך של אמונה, אמונה באלוהי ישראל. אהבת מולדת, ידיעת הארץ, לימוד מקורות רוחניים של היהדות לא סיפקו את מאוויו הנפשיים של ראובן, הוא חתר לשלמות יתר. האמונה, כנראה, הבטיחה לזכות אותו בשלמות העליונה הנכספת. צום יום הכיפורים וביקור בבית הכנסת היה בשביל ראובן הישראלי לא פרי של חינוך מבית הוריו ולא נוסטלגיה, אלא פרי שאיפה להיות יהודי "שלם עם עצמו".
בשנים האחרונות חי ראובן באינטנסיביות בבעיה הזאת. רוחו האצילה, דביקותו ומסירותו לרעיון הקבוצה השפיעו לא מעט על חינוך ילדיו, על בני ביתו, בית שהקים לתפארת.
יצחק פניגר
שמואל ברנדמן כתב
אחרי מאבק עקשני עם מר המוות כבה פתיל חייך.
מרים בנאמנות, במסירות, בסבלנות ובהבנה אין קץ לא זזה מימינו.
בניו ובנותיו ונכדיו היו יושבים ליד מיטת חוליו.
חברים, ידידים ושכנים ביקרוהו ושוחחו עימו עד לימיו האחרונים. הם העמידו פנים, והוא התעלם כליל מצילו של מלאך המוות. בתוך חצר של הקיבוץ הוסיף לטייל, טיוליו ההולכים וקצרים אחר כך שרך רגליו בוקר בוקר מחדר האוכל אל חדרו הקרוב, עד שנשאר רתוק אל משכבו. עד הסוף ראש משפחה גדולה, בעל בעמיו. בידיו ספר, אחר כך עיתון, אחר כך מכשיר רדיו. מעבר לחלונו החיים הסואנים של עוברים ושבים, של ילדים משחקים. זריחה ושקיעה וזריחה, עד לשקיעה ההיא האחרונה. רק יממה אחת של טרם קץ ניתק מן הזרם המתמיד של ההוויה גם בחושיו, גם בתודעתו...
שעות ספורות לפני "כל נדרי" נגאל מיסוריו. רק למחרת יום הכיפורים הובלנוהו לקבורות. רבים- רבים, למאותיהם, מקרוב ומרחוק באו לחלוק לו את הכבוד האחרון. על קברו הספידוהו עדי ויצחק פניגר שהכיר את ראובן עוד מימי נעוריו. הבנים אמרו קדיש. נסתם הגולל.
מבין עשרות מכתבי התנחומין נוגע אחד אל לב ומזעזע במיוחד. כתב אותו שמואל ברנדמן, איש מעלה החמישה, מחנך. ב-12.10 משליחותו במכסיקו. לא שיער שמואל שלמחרת היום ייאסף אף הוא כראובן אל עולם האמת...
נדהמתי לקרוא בעיתון שהגיע אלי זה עתה על מותו של ראובן ז"ל. מראובן קיבלתי את תפקידו האחרון בתנועה, אתו עבדתי בצוות להיסטוריה, ונפגשנו רבות. מכאן למדתי לחבב את אישיותו והליכותיו.
קבלו נא את רגשי השתתפותי בצערכם.
סנה בוער
לא זכינו, ולא זכה ראובן, שהדברים הנאמרים לזכרו, בע"פ ובכתב, ייאמרו בפניו, בעודו בחיים אתנו. הרגשה זו המדכאת את כולם, מלווה אותי כל אימת שאני שומע או קורא דברים של אדם שהלך לעולמו. אלא, משום שהרבה מן הדברים שאנו עושים לנפטר נובע גם מרגשותינו כלפי קרוביו החיים איתנו, מניחים אנו שגם דברי הזיכרון וההערכה שלנו ליקירם-יקירנו אולי יהיה בהם משום נחמה פורתא.
את ראובן פגשתי לראשונה במועדון תנועת הנוער "תכלת לבן", בפראג של שנות השלושים הראשונות. ראובן התכונן אז כבר לעלות לארץ, וע"כ לא הרבה לבוא למועדון. אך בבואו, ראיתי אותו תמיד נתון בפעילות אינטנסיבית, מתוך סבר פנים רציני והתמסרות שלמה. ערב אחד הוא הרצה על הנושא: "הנשמה ושינוי אורחות חיים" (אומשיכטונג") בלשון האידיאל החלוצי של התקופה. זכורני את הטון המוחלט והקנאי שבדבריו. כאשר שאלתי לשמו של המרצה, אמרו לי שקוראים לו רובינשטיין. תמהתי על כך, שבשעה שלנו החברים קוראים בשמם הפרטי, או בשם כינוי מסוים, קוראים לחבר זה בשם המשפחה שלו. עד שנודע לי כי גם שם זה כינוי הוא, כי באמת קוראים לו ראובן שטיין והחברים חמדו להם לצון ומכנים אותו, ע"י חיבור השם הפרטי ושם המשפחה.
לימים, וראובן כבר ותיק בארץ, כאשר בא לשנות את שם המשפחה הגרמני שלו לשם עברי, לא נהג כמנהג רבים, אשר בבואם לשנות את שמותיהם, לא יכלו להינתק לגמרי מן השם הישן, אלא תרגמו אותו, או דאגו לכך שיהיה קשה כלשהו בין השם הישן ובין החדש. ראובן לא כך נהג, אלא בחר בשם חדש, אשר היה בו משום מבע לראש מאוויו, להגיע לידי השתרשות שלמה בארץ, לזכות לתמורה הרדיקאלית בכל אורחות חייו, להיות ישראלי, ולא עוד אלא הישראלי. אכן הגשמה ו"או משיכטונג" מלאים.
לאחר שנים רבות נזדמנו שוב יחד, והפעם בעבודה משותפת בבית הספר העל יסודי שלנו. בעבודתנו נתגלו כמה מתכונותיו המופלאות של ראובן. הוא היה נכון בכל עת לעזור, לכשנתבקש לכך, אם בהוספת שיעור בכיתה בה היה חסר מורה, ואם במתן שיעור מיוחד לתלמיד חלש. וזאת על חשבון זמנו ה"פנוי". ראובן היה מקבל על עצמו עבודת הוראה במספר שעות שעלה בהרבה על המקובל.
כך בבית וכך מחוצה לו. הוא לא נרתע מקשיי תחבורה, לא בקיץ ולא בחורף. אותה שעה השתתף בגיוסי עבודה במשק, ושקד על חובותיו הרגילות בתחום העבודה והחברה. אך ראובן היה ידוע גם כאיש הקשור מאוד למשפחתו, ומקדיש לה הרבה מדאגתו ומזמנו. בכל אלה למד הרבה והקדיש שעות רבות לעיון ולמחקר, ואף השתתף בימי עיון, אם כמרצה ואם כאיש מן השורה. ראובן אף היה מטייל הרבה בארץ, ברגל וברכב ולא אחת בתנאים קשים.
כיצד היה יכול לעמוד בכל אלה, הן מבחינת כוחות הגוף והנפש והן מבחינת הזמן, תמיד היה הדבר לחידה בעיני.
עתה נפתרה החידה, ראובן היה בבחינת סנה בוער באש, באש התמיד. ולדאבון ליבנו, לא קרה נס חורב: הסנה בער ואוכל.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
דוד צימרמן (משמר השרון).
1.12.1935
מכתב שכתב ראובן הישראלי לעמרם בנו, שלושה חודשים לפני שנולד.
ילדי ילדתי!
זה כבר יותר מחצי שנה שאנחנו מחכים לך.
רחוקים אני למולדתנו, באירופה הקרה, ערב דצמבר קר.
אני יושב לבדי בבית לעסוק בכתיבת מאמר לעיתון תנועתנו, אך איני יכול להתרכז, כי מחשבותיי נוטות – אצלך אהובי, אצלך בני או בתי אשר עוד מוגן היטב בקרב אמך.
אתה עתידנו תקותנו למחר יותר טוב.
כאן בגולה אני מרגיש כפליים מרירות חרפת עמנו, אשר הוא אורח זר ובלתי רצוי בכל ארצות התפוצה. כאן מרגישים את החרפה הצורבת לאחינו בגולת גרמניה הלעג הקר בו מתייחסים אלינו בכל ארצות תבל. עליכם, דור חופשי אשר נולד וגדל במולדת חופשית, עליכם לדעת את יסורי אחינו בימים אלה.
מי שמדפדף בעיתון יקרא בכל דף על דברי ימינו אשר אחינו כותבים בדמעם ובדמם. הוא יקרא על מחנות הריכוז הגרמניים, איפה נמצאים בכלא יהודים אשר לא פשעו יותר מאשר שלא מצאו חן בעיני מתחריהם המסחריים. כתוב שם על פרעות ביהודים בפולין על האנטישמיות הקרה אשר הורסת את הקרקע הכלכלית מתחת רגלי יהודי אוסטרו הונגריה, הונגרים רומנים על המצב אשר בכל התפוצות מתקרב והולך ואשר תחנתו הסופית היא דומה למצב עמנו בגרמניה ובפולין. גם בארץ אשר הננו נמצאים בה.
בצ'כוסלובקיה ישנם סימנים מובהקים לתסיסה בין תושבי הארץ אשר תוצאתן תהיינה בלי שום ספק שוב רדיפות וצער חדש על אחינו. המפלגה היותר חזקה בקרב העם הגרמני באותה הארץ כתבה את שנאת ישראל על דגלה, וגם בין הצ'כים הולך וגובר הלך הרוח הזה רק היום קראתי בעיתון מקומי שמועצת עירית פרג החליטה למסור את הזמנותיה רק לסוחרים לא יהודיים (ואמנם גם לא גרמניים מסיבות לאומיות). את החלטה מרחיקת הלכת הזו נבין בכל מובנה רק אז, אם נדע שרוב היהודים זקוק באופן דחוף בלתי אמצעי לקשר עם העם השכן.
בגרמניה אסור ליהודים לבקר בתיאטרון ציבורי ישנן ערים בהן ליהודים אסור לצאת מהבית אחרי שעה קבועה בערב. וישנם אפילו מקומות בגרמניה בהם ליהודים אסורה הכניסה בכלל. וזה בכל התקופה שחשבנו אותה לתקופת ההתקדמות האנושית, לתקופת שחרור מאמונות טפלות וממושגים פרימיטיביים בן האדם הקדמון. והנה גלגל העולם מתגלגל אחורה ולא רק יהודי גרמניה הולכים וחוזרים לימי הביניים לגיטו אשר אבותיהם חשבו לעזוב.
שונאים אותנו לאן שאנחנו רק פונים רק תקווה אחת נשארה לאחינו – ארץ ישראל בכל מקום רואים ברישיון עליה לארץ ישראל גאולה מסכנת מוות ממש!
גאולה מדיכאון הגולה, מהגיהנום אשר שמו אירופה.
המונים אשר לא רצו לדעת אותנו עוד אתמול שלשום, מביטים עלינו בכליון עיניים, רואים בנו את תקוותם ללחם ולחיים אנושיים שראויים קודם כל את הלחם שהלחם במצבם גם יותר חשוב להם מחיים אנושיים מרעיון אנושי. מתפקידנו הוא לחנך את אחינו וליצור מהמון של אנשים מיואשים מהגרים ושל אלה שרוצים להיות מחר למהגרים חלוצי בנין עמנו המתחדש . אנשים שיעמידו מעל הכל את עניין הבניין הזה, אנשים שימרדו בכל צורת חיים. אשר חיו עוד אתמול, אשר יחריבו את כל המקדשים, בהם עוד אתמול שלשום הקריבו לרעיונות זרים וטפלים, אנשי המחר ולוחמים באתמול, חלוצים ...
120,000 חבר וחברה צועדים בשורותינו בכל התפוצות היום. 120,000 שאליהם פנויה דרישתנו לשנות את אורח חייהם ואורח חיי כל העם. כמו שהרבבות האלה יגשימו את הצו הזה וכמה יברחו אחרי שרק יצאו את הגלות? חבלי המשיח ?
כמה אני מבין את העיניים המתנוצצות, מלאות תקווה ריכוז והתעניינות כשמספרים לחברים בפלוגת הכשרה חלוצית, כאן בגולה ששמה בקיבוץ בארץ באמת אוכלים לשובע שלכל אחד יש חדר שלו ושאין צורך לחיות בקיבוץ את החיים הפרטיים, האינטימיים לעיני כל באולם משותף גדול כמו בפלוגת הכשרה, שלכל משפחה יש פינה שקטה שלה ולכל בן אדם המקום "שלו", כמה אני מבין אותם,את החברים אשר עוד אתמול רעבו בבית הוריהם וגם כאן חיים בצמצום רב על פת לחם וגם מרגרינה ומים חומים אשר קוראים קפה, ומים אחרים אשר קוראים מרק בשולחנם. החברים האלה הדחוקים כולם בחדר צר בלי אפשרות למצוא רגע שקט וחמימות עיניהם רק למטרה אחת לתקוה אחת – לצאת מכל זה, להיות בן אדם חפשי – לעלות לארץ ישראל והיה מה. את כל סגל ההכשרה הם מקבלים כדבר נחוץ, כמו פרוזדור. ואחרי כל זה החופש האישי גם החופש מהחברה. באווירה הזאת לא יכולה להוצר סביבה אשר תחנך לחלוציות, לחיי קיבוץ. אמנם כולם מבטיחים שיכנסו בארץ לקיבוץ, אך מי נביא ויגיד מה שבפנים בתוך הלב של החבר ? כמה יגשימו באמת ?
לעלות לצאת מהמסגרת הצרה אשר מצמצמת את חופש הפרט מהמסגרת של התקציב המצומצם, לצאת מחיי העוני והצמצום לגן העדן הנקרא תל אביב. מי יחשוב אז על חלוציות, על קיבוץ על הגשמה. זה בשביל בטלנים אבל לא בשביל "חברה מאן כזה" אשר בודאי ידע כבר "להסתדר".
כאן אלה באמת לא התנאים אשר יכולים לחנך לחלוציות, להגשמה זאת לא הסביבה אשר ממנה צריכה לקום גאולה לעם כולו אך יש לנו ברירה ?
מחרפה ומרעב, מדלות ומבושה, מעוני ומשפל יקום לנו המשיח ! פושט היד בשערי רומא הוא לדורות היה סמל לגאולת העם. פושט היד הרומי בימנו הוא החלוץ האלמוני בפלוגת ההכשרה, "הפועל הוא הגואל" "החלוץ זורע והעם קוצר" אלו הן הסיסמאות הכתובות על קירותיהן של מעונות העוני בהן הנוער שלנו מכשיר את עצמו ועתידו בארץ ישראל.
טריאסט 17.12.1936
היום אני יושב בטריאסט. עוד יום אחד אשאר כאן עם אמך, אז היא תחזור הביתה ואני אשוב לעבודתי בצ'כיה הקרה, למחנה החורף ! כמה עצובים יהיו החודשים הקרובים, לא אראה אותך מיומך הראשון, לא אשמע את הצחוק שלך, לא אנשקך לא אהיה עם אמך כל הימים האלה קשה יהיה הזמן הזה אך תפקידי להישאר שם ולהמשיך את עבודתי. החלוץ לפעמים מוכרח להיות כחייל. אסור לו לעזוב את משמרתו, עליו להישאר עד להחלפתו. תפקידי למסור לבחורים ולבחורות שם ב"תכלת לבן" קצת מהאווירה הארץ ישראלית להכניס בקרבם קצת מן אמונה בה אנו בונים את ארצנו, מהביטחון להצלחת מפעלנו, אשר תמיד נותן לנו את הכוח להמשיך בדרך שבחרנו לנו. אמלא את שליחותי זו במלואה ? אעמוד במבחן ?
כאן בטריאסט נראית הרבה התלהבות, גם הרבה חיילים, מחר חג לאומי גדול. כל הנשים תקדישנה את טבעות הנישואין שלהם לטובת אוצר המלחמה. בתמורת הטבעות האלה יהרגו עוד כמה חבשים מסכנים ממתוק יצא עז, תמורת אהבה תותחים, סמל השלום על מזבח האליל המלחמה. עולם הפוך !
בעולם קשה אתה תיולד. כל העולם כאילו עומד על חבית אבק שריפה אשר יכול להתפוצץ בכל הזדמנות. מה תחריב כל ההתפוצצות הזאת אף אחד לא חושב. אפשר למנוע את המלחמה, אולי אפשר לדחות את סכנת ההתפוצצות לזמן מה. אך איך אפשר להעלות על הדעת שאפשרי להימנע ממנה ? כל הניגודים הלאומיים, המעמדים, הפוליטיים, הכלכליים, הגזעיים, התרבותיים. ניגודי ההשקפה והבצע, המליצה והמעשה כל אלה הם חומר נערם להתפוצצות העתידה לבוא. היהיה די רצון לטוב למנוע בעדה ? הימצאו האנשים אשר יצילו את האנושות מחורבנה ?
עולם ישן יורד לתהום. באחרית ימיו הוא. מעבר בין שתי תקופות יהיו ראשית ימיך, ימי ילדותך. הינתן לך לבנות את העולם החדש, או תילחם עם הישן, הנידון למות ?
אין אני יודע אם בחורה או בחור תהיה, רק דבר אחד אני רוצה תהיה בן נאמן או בת נאמנה לעמך, תדע למצוא את מקומך במלחמה בעד מחר טוב לכל האנושות, תדע את תפקידך אתה, את מקומך את, תדע איפה לעמוד בשעת הכושר.
תדע, כי עליך בנוי כל גורל עמך, גורל אחיך –
הרם את קרן האנושיות
הרם את קרן עמך
תהיה יהודי נאמן.
טריאסטה (איטליה) כ"א כסליו תרצ"ו
אביך
שלושים שנה להתיישבות בגבעת חיים
בתוכנו מס.219 15.7.1962 כתב ראובן הישראלי
בעברך בדרכי עמק חפר, בשוטטך בין עצים מלבלבים, ליד ניר מוריק – עולה לפתע לעיניך, כמו מבעד לצעיף, הנוף ההוא המוכר, נופו של וואדי חווארית.
מרחבים צרובי שמש,חול לוהט לרגלייך ואוויר מלוהט רוטט מעל.
מלוא האופק סביב – גבעול מצהיב, דוקרני – שממה... אך השמים פתוחים!
ואי שם במרחק נפגש העתיד עם העבר. אולי כאן במזרח, מעבר להרי גריזים? או בדרום מעבר להרים, בואך ירושלים? או בצפון מעבר לכרמל?
האופק מה רחב הוא ופתוח! מושך הוא מפתה – לדעת לחקור להסתער!
*****
וכאן למטה: קבוצת פלאחים היוצאים לפועלם לעבודה, כשחמורם עמם עדי ערב.
לא רחוק - עדר צאן, דבשת גמל נשאת אל-על, אוהל בדווים משחיר, ריח של מקשת אבטיחים, סוכת שומר, ובין גבעולי העשב השדוף – החיפושית הנצחית המגוללת כדורה- אוצרה...
*****
כאו בנינו את ביתנו. כאן נולדו וגדלו ילדינו. כאן העמקנו שורש. והמבט מתרומם היום אל הגבעה – גבעת צריף הפח, מולו נובטת שורת שתילי האיקליפטוס, כערוכה למפקד בוקר חגיגי.
מאז, חלפו הימים. שלושים שנה עברו כבחלום, בוודאי היו אכזבות. האסון לא פסח על ביתנו, השכול והכאב, וגם עזיבות לא חסרו... וגם ריב האחים לא פסח עלינו...
*****
היום צריף הפח אינו בודד עוד, שונה הנוף, השתילים הפכו להיות עצי ענק ושורשיהם עמוק-עמוק בתוך החול האדום...
השממה עטתה ירק, הגבעות הקרחות התכסו, האילנות צמחו, והירק מלוא האופק! יד האדם חידשה מעשה בראשית.
נקודות בודדות בוואדי חווארית השומם אז, הפכו לשרשרת רצופה של ישובים בעמק חפר המשגשג ופורח.
- - - כוח האופק, הפתוח, המפתה – נשבר. אין הוא עוד מצית את הלב ומושכו להסתער. העין צמודה לקרקע, לרגב, ואינה מתרוממת עוד.
- ואולי טוב כך?
- ראובן הישראלי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!