זאב גוטקינד
- ט"ז אלול תשכ"ט
11/03/1912 - 30/08/1969
זאב גוטקינד
בתוכנו מס. 343 13.9.1970
מלאה שנה לפטירתו
זאב גוטקינד נולד ב11.3.1912 בברלין לחיים, יהודי שטרח לתת ליחידו מירב ההשכלה כנהוג לבני טובים בין יהודי גרמניה. זאב סיים גימנסיה הומניסטית, ולדברי תיאה שכבר אז הייתה חברתו, שאף בעצם להיות מהנדס בנין. אבל, לפי רצון הוריו, כנראה, בחר במקצוע אקדמאי אחר, ובאוניברסיטת ברלין החל ללמוד רפואת שיניים - שנתיים וחצי, עד אשר הופסקו לימודיו בסמסטר החמישי עם עליית היטלר לשלטון. אז נכבש זאב, שהיה קודם לכן קומוניסט פעיל, לרעיון הציוני, הצטרף ל"החלוץ" ויצא להכשרה בכפר לוגצ'ובצה שבסלובקיה, מקום בו התלקט קיבוץ הכשרה. שנתיים עבד שם עם חבריו (אליעזר הלברשטט, למשל, היה אחד מהם). עבודה חקלאית מפרכת אצל איכר, ושם התגבשו השקפותיו – לא מעט בהשפעת חיים הופמן-יחיל. כבר אז בלט ברצינותו ונטל על עצמו תפקידים ציבוריים שונים.
בסתיו 1935 חזר לזמן קצר לגרמניה – על מנת לעלות יחד עם תיאה לא"י. עם קבוצתו הגיעו לגדרה להשלים את "פלוגת הקיבוץ המאוחד שער הנגב" (סוכות תרצ"ו).
ככולנו עבד כשכיר בפרדסי המושבה ובכרמיה, כעגלון, בעבודות בנין, ומשנוסד מפעל חרושת קטן-בית חרושת לצעצועים - היה זאב הרוח החיה בו: הפועל-נגר הראשי וכעבור זמן גם מנהלו בפועל. המפעל אמנם לא האריך ימים, ועם התגשמות התיישבות ה"פלוגה" בגליל חוסל, אך – בניגוד לגזבר – יצא זאב ברווח גדול וקיים: רכש לו ניסיון רב-ערך ארגוני, אף כלכלי, אף קנה לעצמו מקצוע. בהדרכת מרדכי וינט נעשה נגר – ונגר מעולה.
בכפר סאלד הקים את הצריפים הראשונים, ארגן את הנגרייה שהתרחבה ויצא לא אחת עם חבריה לעבודת-חוץ, שרבתה עם בניית יישובים חדשים – בעיקר סמוך לקום המדינה. פעם או פעמיים היה גם מזכיר הקיבוץ.
מן הראוי להזכיר שכל עת כשהעלו לדיון איזה פרויקט תעשייתי (והיו אז תכניות אחדות שלא הגיעו לידי מימוש) נחשב זאב "האיש" – מועמד ראשון טבעי לארגונו.
עם הפילוג, היו זאב וגד סמואל (מרדכי וינט הלך לראשונה לרמת דויד) הנגרים שלנו שהכשירו את התנאים להעברת אנשי כפר סאלד – עם ילדיהם קרוב ל-200 נפש וקליטתם ב"נקודה" החדשה, בגבעת חיים שמעבר לכביש. כאן בנה לנו ולעצמו, גם לשלוש בנותיו, צריפים ראשונים שהפכו בית של קבע.
ההמשך הריהו ידוע. עובד ראשי בנגריה, זמן מה מרכז-עבודה ונושא תפקידים חשובים אחרים במועצה ובוועדות הקיבוץ. התרחק לאחר מכן מפעילות ציבורית, אך התרכז ושיקע כל כוחות הנפש וגוף בעבודה – יצרנית במלוא מובן המילה, בנגריה – ולאחר מכן, עד ליומו האחרון, ב"גת".
התקף לב לפני שנים אחדות היה אות אזהרה ראשון. כאשר נשנה, לא יכול עוד להתעלם ממנו - למרות רצונו. פעולתו הענפה והמתוחה בהנהלת "גת" (אגב, בשליחותה עשה שבועות אחדים בארצות אירופה – עוד פעם אחת ויחידה בחו"ל) שוב הייתה למעלה מכוחו. לא השלים בנקל, התעקש, תבע והשיג תנאים מסוימים שאפשרו לו עוד זמן מה להחזיק מעמד. ודווקא קרוב למרכז העצבים, ללבו של המפעל שהיה כה יקר לו. אבל לבו בגד: בהתקף חדש ואחרון הוכרע זאב למוות. בט"ז באלול, בשבת, חדל ליבו לפעום, למחרת הובלנו את חברנו זאב אלי קבר. תהא נשמתו עדן- מורשתו קיימת ברקמת חיינו.
*****
חוברת המכילה לקט קריקטורות, בהן היה זאב נוהג ללוות ולבטא את הווי הקיבוץ למעלה משלוש עשרות שנים, ושהופיעו בעלונים ישנים, הופצה בשעתו, עוד בעריכתו, - ועתה באתר הקיבוץ.
מעטפת דואר של גבעת חיים א 1955
אייר זאב גוטקינד
על זאב כי איננו
מדברי עדי נחמני
*****
אחד מאותם ותיקים הנקרא אצלנו לאחרונה דור המייסדים. אכן שנות דור כמעט עשה זאב עמנו בקיבוץ, ובמידה רבה של צדק נוכל לומר: עשה עמנו את הקיבוץ. בינתיים גדלו הבנים – בגרו גם שלוש בנותיו של זאב, והנה גם הוא זכה לנכדים -, אבל כולנו מסרבים בתוקף להודות כי אפילו עברנו בחיינו תקופה סוערת ללא דוגמא – הגיעה עת להסתלק. לא לפרוש, לעמוד בצד, לא כל שכן במובנה הגס, המוחלט, הנורא של המילה "הסתלקות"!
מאז שנה ומשהו כאשר ערער התקף הלב הראשון את בריאותו, התנגד זאב לוותר על חיים מלאים של פעילות ומעש. רק פיסית הוכרע. לא השלים, לא השלמנו אנו שהגיע תורו. ואמנם הגיע אליו, אך לא הגיע לו, לבן 57 בסך הכול... לא למשפחתו, לא לנו לחבריו.
פרשת חייו ואישיותו עשירות ומורכבות משנוכל ומשנרצה ברגע זה לסכם, או אפילו לסקור אותן. בלטה בהן, לפי דעתי, מעין מזיגה רבת-עניין של יסודות נוגדים זה את זה לעתים:
אדם פיקח ומפוכח היה זאב- ועם זאת, אעז לומר אידיאליסט טהור (הוא עצמו היה בוודאי מבטל מליצה כזאת בחיוכו הסרקסטי, ואף על פי כן!)
בעל הומור היה במובהק – ולא רק חוש הומור. מי ישכח את הקריקטורות הקולעות של זאב? יותר משהתרשמת מקו הציור הושפעת מחדות הראיה האירונית.
כאיש הסדר הקפדני עד למאוד רחוק היה בעצם מהיות מהפכן. דווקא עליו עברה מהפכה –גם פנימית- כפולה ומכופלת: התנער מעברו הקומוניסטי ושמר על חירותו הרוחנית, נאמן לתנועתנו ומגשים צו מצפונו, אבל כריאליסט רחוק מכל דוגמטיזם וקנאות, לא חסיד שוטה, וער למתרחש.
ניכר בו שנולד בכרך, במטרופולין (ברלין), והוא הכה שרשים בקבוצת חלוצים – ובה תקע יתד לאוהל משפחתי והתבצר בד' אמותיו. עם זאת לא הצטמצמו אופקיו, לא נעשה קרתני.
נטש בעלות היטלר לשלטון את ספסל לימודיו באוניברסיטה (רפואת שינים למד), אך לא לאורך ימים הסתפק במעבר לעבודה גופנית סתם, אלא למד בעצמו ומתוכו מקצוע יוצר: נגרות. אינני מכיר בתוכנו איש זולתו שכבש בגיל ובוותק כשלו ובדרך כה מקורית מומחיות במלאכה. אצלו הייתה זו מלאכת מחשבת שגילה כשרון ומצא סיפוק בה. ואל העבודה בעץ חזר בסוף חייו כאשר נמצא שוב ל פרשת דרכים.
אבל זאב לא אמר די בתיקון רהיטים, אלא פיתח עם חבריו בשער-הנגב ראשית תעשיה: בית חרושת לצעצועים. הוא היה הרוח החיה, היוזמת בו, אך ידע מגבלות מפעל כזה ולא היסס לחסלו עם צאתנו להתיישבות בכפר סאלד.
בימים הרחוקים ההם היה פעיל בהרבה שטחים ושימש בתפקידים רבים אף מרכזיים. ועם היותו איש-קיבוץ בהכרה – ניכרה בו היטב מידה של אינדיבידואליזם. מעולם לא נכנע לאופנה, לשגרת דעת הקהל. לעתים מתח ביקורת שנונה וחריפה, מבלי להפך ל"אופוזיציונר". אולם גם בתקופות של מרירות ועמידה מן הצד כביכול, ואפילו בהיותו "ברוגז" על הקיבוץ בתחום החברתי, לא בלבד שנשאר מסור ונקי כפיים, אלא נשאר תמיד שופע מרץ ללא חשבונות. שקע כל-כולו בעבודה ובמחשבה קונסטרוקטיבית, בשנים האחרונות ב"גת".
עמדה חשובה תפס זאב במפעל. "תפס" – בכוח תפישתו המצוינת, וגם משום שנתפס והתמסר לעניין בכל נפשו, בכל מאודו, בכל ליבו. עד שלב זה בגד בו.
גם אז לא הניח את הנשק בנקל. משהתחוור לו כי לעבודה מלאה ומאומצת לא יצלח בקרוב, לחם על עיסוק אחר, פרודוקטיבי ומתאים, של טעם. "לפנסיה לא אצא" אמר לי עוד לפני מותו.
ואמנם נראה היה לנו שהתחסן, שרוחו טובה עליו לאחרונה. נעשה רגוע.
ביום החמישי ההוא עוד נפגשנו בערב במועדון על מנה של גלידה ודפדוף בז'ורנלים. הראיתי לו, והוא התפעל כמוני מהישגי העידן שלנו: הנה צילומים מופלאים מכיבוש החלל ונחיתת בני אדם על הירח. והנה מאמר בו בגיליון על אותו פרופסור שהשכיל לשתול לב, ושב בימים אלו להתקין עורק חדש בליבו של ילד...
ולפתע, כעבור יממה – איזו סטירת-מוות איומה! שוב קצרה יד הרופאים מלהושיע. אין ניחומים על חיים עשירים שנתקפחו
כ ל כ ך ט ר ם ז מ נ ם.
חבל על דאבדין---
עדי נחמני
באריזת תפוחים
לזכרו
כתב אורי פולק ( מהנהלת "גת")
זאב בא לעבוד ב"גת" במסגרת גיוס חברים לעזרה בעונת החורף. הנגרייה – כמפעל בית- הייתה נדרשת אז מדי שנה להצטמצם בחודשי החורף ולעזור לנו. לפי המסורת עבדו הנגרים ב"גת" באריזת התוצרת, ואכן גם זאב סודר לראשונה לאריזה. וזאב היה עובד כל-כך חרוץ, אחראי וכשרוני שאחרי גמר החורף לא רצינו לוותר עליו בשום פנים. פנינו אליו ואל המשק בבקשה ותביעה שימשיך אצלנו בקביעות.
באותו זמן פיתחנו מחלקה חדשה בתוך מחלקת ההדרים – זאב מצא עניין בעבודה זו, נעתר לבקשתנו ונשאר.
מארגון המחלקה עלה שנה אחרי זה לארגון כל מוצרי ההדרים ב"גת". תחילה עסק רק בארגון, אבל התחיל להתעניין ולהתעמק בבעיות, גם השתתף בקורסים. ולא עבר זמן רב עד שבא עם הצעות חשובות ביחס לאופן עיבוד ההדרים ואף שינה בתהליכים מסוימים את הדרך המקובלת. אפשר להגיד שהגיע לדרגת בעל מקצוע מעולה. בשטח זה.
עונת ההדרים ב"גת" תמיד מיוחדת מבחינת בעיות ארגון הייצור. ימים של שפע פרי רודפים ימים של חוסר פרי. טירוף ממש! על זאב היה להשתלט על תופעות אלו מבלי לבזבז כוח עבודה מחד, ומבלי להפסיד קליטת פרי מאידך גיסא. אף פעם אחת לא היו ברשותו די כוחות עבודה מנוסים, ולרוב חסרו אף פועלים סתם. בכל זאת התגבר על הבעיות.
בעבודה, בייצור יש מנהלים מסוגים שונים. את תפקידו מילא זאב לא כאיש נותן פקודות. הוא לא צעק ולא גער, לא בחברי קיבוץ ולא בפועלים שכירים. בשכנוע שקט ובנתינת דוגמא של מסירות השיג את שיתוף הפעולה של רובם ככולם. לא קל היה לו הדבר לגמרי. כי למרות ששמר על השקט החיצוני – ידוע לנו שזאב בתוכו לא השלים עם העובדה שלא כל אלה שעבדו איתו וסביבו הראו מידת מסירות של 100 אחוזים שהיא מנת חלקו. הוא התמרמר קשות על כל מקרה של רשלנות חוסר אחריות, אם כי הרבה פעמים הבליג כלפי חוץ ולא נתן לרגשותיו ביטוי פומבי.
בתקופה שזאב ניהל את הייצור בהדרים ב"גת" הגדלנו את קליטת הפרי והמחזור כמעט פי שלושה! להישג זה הייתה תרומתו של זאב מכרעת.
חשבנו שזאב ימשיך עוד שנים איתנו. הכנסנו על-ידו לעבודה חברים צעירים בכדי ליטול ממנו חלק מהעול והעומס.- אבל הגורל רצה אחרת....
חסרונו מכאיב מאד מאד....
אורי פולק
כתב דן שגיא
זאב גוטקינד היה אחד הראשונים שבין אנשי כפר סאלד שבתור נער בן 15 יצא לי להכיר.
ומעשה שהיה כך היה.
מי שלא יודע אז ראשית זאב היה נגר במקצועו. בבואו לגבעת חיים זמן קצר לפני טקס הנחת אבן הפינה הוטלה על זאב המטלה להכין כתובת עשויה מעץ-המוכרת לנו גזית נבנה.
זאב עיצב את צורת וגודל האותיות הכין אותן בנגריה. צבע אותן עד כמה שזכור לי בצבע חום וביקש מהמארגנים עזרה בהקמת הכתובת על ראש הגבעה מעל שולחן המכובדים.
אני נשלחתי להיות עוזרו. עבדתי איתו יומיים שלושה ובמהלך העבודה נשאלתי על ידו שאלות משאלות שונות על חברת הילדים בגבעת חיים, על משפחתי ומקום מוצאם של הורי.
גם אני שאלתיו שאלות שונות אודות כפר סאלד. בסופו של פרויקט ההקמה פשוט הופתעתי מיכולתו ליצור איתי קשר שבשנים מאוחרות יותר בזמן עבודתו בגת הוא סיפר לאבא שלי על העוזר שהיה לו בפרויקט הראשון שלו קיבוצו החדש.
לימים עבדתי תקופה קצרה בגת וזאב כבר היה בעמדה חשובה למדי במערך היצור בגת ושוב יצא לנו לשוחח שיחות בנושאים שונים שהיו באותה תקופה על הפרק.
במשך שנים נהג זאב לצייר את הקריקטורה ביומן ובה הוא הביע את דעתו וביקורתו על הקורה בקיבוץ.
זאב ידע להצביע על נקודות וארועים בחיי הקבוץ הצורה ברורה וחדה בעזרת משיכת קולמוס המלווה לעיתים במשפט קצר.
מותו בגיל צעיר יחסי השאיר חותם לא רק במשפחתו, אלא גם בחיי התרבבות והחברה של הקבוץ כולו.
יהי זכרו ברוך
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!