חסר רכיב

פולדי (רות) ורד

פולדי (רות) ורד
- י"ט ניסן תש"ל
02/05/1909 - 25/04/1970


פולדי (רות) ורד (רוזנברג)

עם פטירתה של פולדי
כתב: יצחק פניגר
תמו ונשלמו חייה של פולדי. נלקחה מאיתנו חברה נאמנה, בעלת הכרה ואוהבת חיים.
פולדי חונכה בבית מתבולל, משפחתה הייתה אמידה. בווינה של הימים ההם היו הצעירים והצעירות נסחבים בזרם של ההתבוללות האדומה שעשתה שמות בלב הנוער היהודי, ובייחוד של המעמד הבינוני באוכלוסייה היהודית. פולדי לחמה על ציוניותה כחברה בתנועת הנוער הציוני-סוציאליסטי "בלאו-וייס". היא עברה את כל השלבים של חיסון עצמי נגד הפיתוי ששרר אז בווינה, בכדי להגיע ל"הגשמה עצמית" בארץ ישראל. ערכי היהדות לא היו מנת חלקה בחינוכה בבית ההורים, אם כי הוריה היו שומרי מצוות נוסח וינה ולא התכחשו ליהדות. אבל פולדי רצתה יותר, היא חלמה על יתר שלמות בחייה ודבקה בערכי תנועת הנוער. בשנת 1932 נוסעת פולדי בפעם הראשונה לארץ ישראל. 
אחרי סיפוח אוסטריה ע"י גרמניה הנאצית, עברה לצ'כוסלובקיה, ואחרי שנכבשה גם הארץ ההיא ע"י חילות היטלר, עלתה סופית – על סף מלחמת העולם. זמן קצר עבדה במוסד "אהבה" ליד חיפה, וב-1940 הצטרפה לגבעת חיים. כאן נישאה לטוביה, וילדה את אורה ואת גדי.
פולדי הייתה ידועה בין כולנו שהכירו אותה עוד מהתנועה בחוש האסתטי והטעם הטוב שלה. לא פעם היא שמשה כעין יועצת לחברים בזמן ריהוט דירותיהם, ולא פעם היא יעצה לחברות בקשר לשמלות ובגדים. היא הייתה אומרת שבכל פעם כשרואה היא בליל צבעים שלא מתאימים זה לזה, כמעט ונתקפה היא סחרחורת. כל-כך מפותח היה החוש האסתטי שלה.
פולדי הייתה הראשונה במשק שלנו שהעלתה את בישול האוכל הדיאטטי לחולים למדרגה של "מדע הבישול". בתקופת היותה בווינה לעזרת אמה החולה, למדה והשלמה אצל פרופ' נורדן, המפורסם בשיטותיו החדשות בבישול דיאטה לחולים. דומני שהיא הייתה הראשונה בתנועה הקיבוצית שהגיעה לדרגת ידע כזו.
פולדי הייתה לוחמת על דעותיה, ולא בנקל היא נכנעה בוויכוחים. לפעמים היא לחמה למען צדק אבסולוטי נגד קיפוחים ועיוותים. והערותיה עוררו לא פעם "סערות קטנות" בסביבה.
השכל המעשי שלה ועצמאותה המחשבתית נתנו לאישיותה גוון מיוחד בחברתנו. פולדי לא הייתה "קונפורמיסטית". כשם שעזבה את וינה היפה ואת סביבתה המשפחתית בכדי לעלות וללכת בדרכה היא – כך היא נהגה בכל תקופת חייה.
פולדי הקימה בית חם ונאה למשפחתה. כל מי שביקר בדירתה של משפחת ורד היה יכול להרגיש ביד המטפלת והמטפחת של פולדי. תרבות חיים הייתה טבועה בכל הליכותיה.
בעקשנות יוצאת מגדר הרגיל לחמה פולדי נגד מחלתה. את כל כוחותיה הפנימיים ריכזה להתגבר עליה. אבל היא נשברה ונלקחה מאיתנו לעולמים...



את, שכתנו הקרובה
כתבו מרים וברוך שוורץ
כאשר ביקשנו אותך, לפני 18 שנים, להיכנס איתנו לבית אחד בנקודה החדשה, לא ידענו אותך. מגמתנו הייתה חברות בין בנותינו, שעשו את צעדיהן הראשונים בבית הספר באותה כיתה. כבר אחרי זמן קצר הצלחנו להכירך במלוא קומתך ולהעריך אותך. כאן, תוך זמן קצר למדי התגלית לנו. בחרנו בטוב, זכינו לשכנות יפה ויציבה משך כל השנים שגרנו יחד.
ידעת לבנות בית חם למשפחה, ללא מנוחה לעצמך, תוך דאגה מתמדת. מעל לכל עמדה דאגתך לילדים. ידעת להובילם בדרך ישרה משך כל השנים. קשורים היו אליך קשר עמוק ואמיתי. לא זה בלבד, נעים היה להיכנס לבית. שיחה של מה בכך הפכה לפגישה ידידותית ומלאת עניין. עצה לרכישת חפץ חדש, דוגמת צבע,- תמיד מצאת את המבוקש. 
תכונות אלו, יחד עם קבלת אורחים כפי שרק מעטים יודעים זאת, עשו את ביתך למקום מפגש של חוגים נרחבים, מבוגרים כצעירים, וכל אחד מצא את סיפוקו החברתי אצלך.
כך ראינו אותך יום יום וכך תישארי בזיכרוננו תמיד.
***** 

דבורה צנגן עם טוביה ופולדי ורד 1960-1980



לזכרה
כתבה: אסתר אוריאל (קיבוץ העוגן)
קשה להשלים עם העובדה שאישה בעלת מרץ וערה לכל דבר, איננה עוד! בשנים האחרונות הייתה פולדי מוגבלת גופנית בגין המחלות השונות שפקדוה. אולם עד יומה האחרון לא רצתה להשלים איתן וראתה בהן "הפרעות ומטרדים" זמניים שחייבים לחלוף.
החברים שהכירו את פולדי רק בשנותיה האחרונות, לא הכירו אותה בשלמותה, לא ידעו את פולדי האמיתית.
הכרתי את פולדי כ40 שנה. בילדותי חייתי בביתם ארבע שנים. אביה נפטר קודם לכן, אחיה הבכור ואחותה התחתנו ועזבו את הבית. פולדי נשארה עם אמה בלבד. היא בקרה בבית ספר לבנות ולאחר מכן השתלמה לקראת עלייתה ארצה בגידול ירקות ופרחים בחממות בסביבת העיר.
אבל לפני ומעל לכל החשיבה את עיסוקיה בתנועה ואת הפעולות הקשורות בכך. גם אותי הביאה לתנועה והקפידה כי אשתתף בכל הפעולות ואקיים את כל המצוות שהמועדון מחייב. –
פולדי שלטה בבית ובמשפחה כולה. כל העניינים התנהלו על פי רצונה. החל מן העיתון היומי, סגנון החיים בבית ועד להצבעות בבחירות - היא קבעה בכל. היא עצמה חיה חיים אינטנסיביים ביותר: אחרי העבודה – ביקורים בקונצרטים, תיאטרון בימי ראשון טיולים וספורט. כל זה ללא הפסק, ללא מנוחה וללא לאות.
כך זכרתי את פולדי מימי ילדותי. 
על כן לא הפליאני הדבר כאשר, אחרי שנים של פרידה נפגשנו בארץ שתינו חברות קיבוץ. פולדי הלכה בדרכה בעקביות ולא יכלה להימצא במקום אחר. היא הייתה חברת קיבוץ ותנועה נאמנה וגאה. לא השלימה אמנם עם דברים מסוימים בחיי יום יום שנראו לה פגומים, אבל מאידך שמרה בקפדנות על העקרונות החשובים.
לא ויתרה לעצמה ולא לאחרים בעניינים שנראו לה כיסודיים. בשיחות בחוג המשפחה, נאלצנו לא פעם להפסיק וויכוחים פוליטיים או אידיאולוגיים על מנת לשמור על הרוח הטובה של המפגש.
כאמור, הכבידו המחלות על פולדי מאד. הם מנעו ממנה את מילוי חובותיה שהיא ראתה בהם דבר ראשוני בחיים, בקיבוץ ובבית – לפני ומעל לכל.
ייתכן והדבר המאפיין את פולדי ביותר היה יחסה לקיבוץ. בכל שיחותינו איתה, בכל עת ובכל מקום, תמיד התרשמתי מחדש מן הקשר החזק שהיה לה לקיבוץ ולתנועה. קשר זה היה כה אמיץ וכה שלם שעורר בי התפעלות בכל פעם. פולדי הייתה בן-שיח טוב בו אפשר להתייעץ ולשאוב עידוד בעת צרה.
נזכור אותה כאם וכרעיה למופת, חברת קיבוץ גאה ונאמנה השלמה עם עצמה ועם דרכה בקיבוץ.
לאורה, לגדי, לטוביה, לקיבוץ ולנו כולנו תחסר פולדי מאד. הסתלקותה בטרם עת משארתנו דואבים בכל לב.

אסתר אוריאל – קיבוץ העוגן
מופלאה הייתה יכולתה של פולדי לקרב רחוקים. בביתה, אצלה מצאו שורה של עולים חדשים, תיירים, לא פעם עומדים בשולי החברה- ומעניין, דווקא צעירים!- מקלט, פינה חמה, הבנה וקשב.
אחד מאלו מבקש לתת בשורות ספורות מבע לרחשי לבו.

כותב ג'רי
אין לי שמץ של ספק: בשבילנו, שהכרנו את פולדי באמת, לא יטשטש המרחק במקום או בזמן דבר מזיכרונותינו עם פולדי. מרשימה וחשובה מכל נראית לי כנותה הבולמת, חוסר היכולת להעמיד פנים באיזו מידה שהיא. תכונה זאת דווקא חיבבה אותה עלינו. פולדי פשוט לא הייתה מסוגלת להיות "דיפלומט". היא שפעה חום טבעי, ושיפוטה היה גלוי ונמרץ. משום כך לא נשארו הבריות אדישים כלפיה. התרחקו ממנה או אהבו אותה בכל ליבם, כמונו. דווקא בשל ישרותה ואישיותה החזקה שלא ידעה ויתור. מלאת חיים וחיות הייתה, ואותנו, שזכינו להכירה קירבה והעשירה. 
מאד תחסר לנו. 
ג'רי

פולדי וטוביה ורד 1965


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב