חסר רכיב

צבי יחיאלי

צבי יחיאלי
- י' תמוז תש"ל
28/11/1905 - 14/07/1970

משפחת יחיאלי



צבי יחיאלי
נספה בתאונת דרכים
בי' תמוז תש"ל 14.7.1970
בן 64 במותו
*****
בשעת פרידה
כתב: יהודה ארז
ארבעים שנות הכרות, שנים רבות של חיי שכנות טובה, עשרות שנים של ידידות קרובה שבהן לא פסק דו-שיח, אלא בימים שאחד מאתנו היה מחוץ לבית. ואוהב שיחה היה צבי, על כוס קפה או כוסית משקה ובנסיעות משותפות לתל-אביב וממנה. טבעי הדבר שהדו-שיח נמשך, ללא אומר, גם לאחר שהיינו נפרדים איש איש לדירתו. וכמה כואב הדבר ששוב אי אפשר לשוחח עמו אלא עליו...
ואני טרם עיכלתי את דבר מותו. זה מתקבל בקושי על דעתי. נדמה לי כי עודני ממשיך בשיחות בלתי גמורות איתו בנושאים רבים ומגוונים שהיו קרובים לליבו.
צבי היה בעל תודעה יהודית עמוקה, לא זו שרוכשים בשיעורים מקוטעים בבית הספר, אלא מתוך צלילה במעמקי התרבות היהודית לדורותיה, לצורותיה, לסוגיה ולרבדיה, החל בתנ"ך, תלמוד, מדרש ורמב"ם ועד דברים על המחשבה היהודית בימינו ושירת ביאליק ואלתרמן. הפליאני זכרונו בסוגיות התלמוד, כאילו רק אתמול יצא מבית המדרש. ספרי התנ"ך המשנה, הרמב"ם וכו' עמדו בספרייתו לא לנוי ולראווה, אלא שיקפו את עולמו הרוחני. 
בזיקתו ליהדות לא היה שמץ של יחס קל, "מודרני, המסתיים בתעייה פעם בשנה לבית – הכנסת בימים נוראים, או ריצה בהולה להילולה חסידית בכפר חב"ד, אלא קשר מעוגן בחביוני נפשו. הייתה זו זיקה לתורשה אישית גדולה בשרשרת הזהב שלה קושרת דורות והיא נמשכת ונמשכת. מכאן כיבוד אב ואם, שקיים צבי כאשר לא קיים אף אחד מאתנו. ולא רק בחייהם, אלא גם לאחר מותם, זו השמירה הקפדנית על ה"יארצייט" ועל הזכרת נשמות יקיריו. 
והיו פרשיות של שליחות.
ראיתיו בשליחותו בצ'כוסלובקיה. הוא היה מהשליחים המעטים שמצאו שפה משותפת גם עם האינטלקטואל היהודי, המתבולל מבחינה תרבותית, בענייני אמונות ודעות והשקפות, ועם נער ונערה מ"תכלת – לבן" שלא זכו ליניקה ממקורות היהדות, ועם הבחור הפשוט מקרפטורוס שהביא איתו לקיבוץ ההכשרה של ה"חלוץ" מושגים מימי הביניים. חינוכו היהודי העמוק והשכלתו האירופית הרחבה הכשירו אותו לכך. וכשרון סגולי זה הוא שעמד לו, לאחר מכן בקשריו עם השלטונות הצבאיים הבריטיים בעניין עליה ב' והצניחה לאזורים הכבושים בידי הנאצים.
והיה צבי של המוסד לעליה ב', של מפעל ההעפלה, של קניית אוניות גרוטאות להעברת מעפילים לחופי הארץ. גרוטאות ששמשו לאחר מכן התחלה לצי המפואר של "צים" שעליו גאוותנו.
שעלה הדבר ביוקר? –ודאי ודאי. העסקות לא נעשו לפי עקרונות ה"רווחיות". אבל כלום, רק צי האניות הוקם בלי "רווחיות מהיום הראשון"? עוד לא נעשתה (ובטוחני שגם לא תעשה ) מלאכה חשובה בארצנו שלא עלתה ביוקר? שלא שילמו שכר לימוד " רבי געלד". וכגודל המלאכה כן גודל "שכר הלימוד".
"זכרתי לך חסד נעוריך" – המלים המרטטות האלו שבספר ירמיהו צריכות ללוות אותנו תמיד. מצווה עלינו לא להתכחש ולא להתנכר ל"חסד נעורים" לא רק של אנשים אלא גם של מפעלים, שגם להם יש "נעורים". שכן אלמלא "פחז" נעורים לא היו מגיעים לחוסן של התבגרות. 
והיה צבי של הצנחנים. הוא היה כאיש המוסד האחרון בארץ שנפרד מאת ידידו אנציו סירני ומחנה סנש וחבריהם, זיכרונם לברכה. בדרכם האחרונה הרצופה סכנות – לצנוח בארצות הכבושות בידי הנאצים, להביא לנדונים לכליה בשורת ארץ-ישראל ולנסות להציל כל הניתן להציל מהשמדה. כל מי שיספר על המבצע ההרואי של הצנחנים לא יוכל שלא להזכיר את תפקידו של צבי יחיאלי.
והיה צבי איש הקיבוץ. עונש כבד מטילה החברה הקיבוצית על אלה מחבריה הפעילים מחוץ לתחומי הקיבוץ, אף על פי שנאמנותם לקיבוץ שלמה. הם משלמים בבידוד מסוים בחברה בעד ה"עונג" שבראיית העולם הגדול, בעד הלירה המזומנת בכיסם. ההכרח להימצא הרבה בחוץ לא החליש אצל צבי אף במשהו את זיקתו לקיבוץ. אם איני טועה, הוא אחד ויחיד מכל אלה שהתגייסו מהתנועה הקיבוצית לזרמיה, למוסד לעליה ב' וצים. מפעיליו המרכזיים שלא נתפתה לחיי "דירקטור" של מוסד גדול מחוץ לקיבוץ. כאן, בגבעת חיים היה ביתו, כאן היו שורשיו, ואת בנותיו חינך לחיי קיבוץ.
והיה צבי במחלתו הקשה, שצריכה ניתוחים עדינים ומסובכים ביותר וטיפול ממושך ומייגע מאוד, לא רק של רופאים ואחיות, אלא גם של עצמו. מי של ראה את צבי בבריכת המים של בית החולים ע"ש לוינשטיין ברעננה, את הליכתו כשהוא דוחף עגלה, שנשען עליה, את אימוניו הבלתי פוסקים תקופה ארוכה מאוד בצווארו, בידו, באצבעותיו, - לא ראה גבורה אישית מימיו. איש אחר, שלא ניחן באופי חזק כמו צבי, היה כורע-נופל, היה נעשה נכה ראוי לרחמים. לא כן צבי גבורת נפשו הבלתי –רגילה, הכוסף לחיים, יצר העשייה וצימאון היצירה. – הם שהשיבו אותו להיות עובד בין עובדים, פעיל בין פעילים. 
לא קשה לשער שפרשת "צים" השביעה אותו מרורים. וכי אפשר אחרת? אבל עד אני שמאז נכנס לעבודה ב"איחוד", לא שמעתי ממנו רמז על "הפרשה". כלפי חוץ, בכל אופן, נשכחה כאילו לגמרי. הוא היה נתון כולו לעבודתו במחלקת התעשייה של האיחוד. ומאושר היה בעבודתו, אף כי אין ספק שהיא הייתה למעלה מכוחותיו הפיסיים. שוב לא היו לו התנאים שנהנה מהם בעברו ב"צים". יום-יום היה צריך לדאוג לתחבורה לתל-אביב, ולהסתגל לה. לא הייתה כמעט שיחה בינינו (גם שיחתנו האחרונה) שלא טענתי כי אל לו לעבוד קשה כל-כך במצב בריאותו. והרי הוא יצא גם לעתים קרובות לחוץ-לארץ בענייני עבודתו. ולפחות, דרשתי שימצא לו חדר, שינוח קצת בשעות הצהריים. והוא כאילו ביטל את מצוותי כעפרא דארעא. העבודה מלאה את כל חייו, ובה מצא סיפוק מלא.
משנודעו לי פרטי התאונה, שפגעה במקום הניתוח בצווארו, שקעתי בזיכרונות על החרדות בימי הניתוח הראשון. חששנו שלא יחזיק מעמד, ואם יישאר בחיים- אולי ייגזרו עליו חיים של נכה, שאי אפשר לו בלי טיפולים אין קץ של זולתו. גבורת הנפש של צבי היא שעזרה לו לא מעט להינצל מגורל כזה. ונועדו לו, לעת זקנה, עוד שנים אחדות של חיי יצירה, ודווקא בביתו, בתנועה הקיבוצית.
אשרי זקנתו שלא ביישה את שנות נעוריו, בהן עבד בבנין, בצביעה. ברפת ובכל עבודה במשק. כך נאה וכך יאה לצבי החלוץ, ממיטב חברינו.
 יהודה ארז
 (דברים עם הסתם בגולל ) 



על צבי
כתב יצחק פניגר
***** 
הזדעזעתי עמוקות בשמעי על מותו של צבי. בכדי לתת רגשות כלפיו ביטוי- לצער ולכאב הפועמים בליבי – הנני כותב את השורות הללו – כעין תגובה ספונטנית על פטירת חברי צבי יחיאלי.
כמה מאמץ ומרץ השקיע צבי בשנים האחרונות להתגבר על סימני מחלתו שפגעה בו בזמנו ואיימה לרתקו לעגלת המשותקים! באיזו התמדה המשיך בתרגילים הרפואיים הנדרשים. והנה – דווקא על סף שיקומו הנכסף - רצה הגורל, והוא ניפגע שוב באותו המקום בגופו, במוקד מחלתו הקודמת.
המלחמה- כן, זאת הייתה מלחמה –על שיקומו היוותה חוליה בשרשרת המלחמות והמאבקים שהאיש צבי ניהל עם עצמו עם הנסיבות למען הגשמת מאוויו האישיים. 
צבי למד להכיר את "סודו של המעשה הגדול" בחייו: ששום דבר לא נתון מראש ולא ניתן בנקל, שיש להסיר קודם כל מכשולים הנערמים בדרך, בכדי לעלות אחר-כך אל המסלול, ממנו אפשר להגיע אל המטרה. ניסיון החיים הרב-גווני של צבי בתחום המעשה, הפוליטיקה, החברה ויחסי-אנוש, לא מנע ממנו להאמין בבן-אדם,- בהתגלותו האנושית העליונה, אם כי תופעות של חולשה והעדר חברות העמידו אותו לפעמים על סף הייאוש. אך ידע להתגבר עליו כל פעם.
צבי ינק את כוחו הרוחני והנפשי משלושה מעיינות, שכל אחד היה מספיק לעצב דמותו של אדם בחברתנו. הוא נולד כנצר למשפחה חרדית האופיינית לעיירות היהודיות בבוקובינה ובגליציה בראשית המאה העשרים. ביקר בבית-ספר גרמני – השפה הגרמנית הייתה שגורה בפי תושבי בוקובינה גם אחרי התמוטטות הממלכה האוסטרו-הונגרית - וכל החינוך החילוני שלו קשור היה עם התרבות הגרמנית. הוא חונך בתנועת השומר הצעיר בבוקובינה משחר נעוריו. תנועה זו ריכזה בזמנו את מיטב הנוער היהודי בארץ זו והייתה מושפעת ישירות מהניסיונות של תנועת הנער הקלסית בגרמניה – ומהחינוך החדש אשר התפתח באוסטריה בזמנו. 
ודווקא השמירה הקפדנית וכמעט שמרנית על מעיינות השפעה אלו העלוהו לפסגות של האחריות הציבורית שזכה בהן בחייו.
צבי בכלל לא ניסה להתכחש למקורותיו, לא רצה להתרחק מהם. אדרבה, היה גאה עליהם ולעיתים השתדל להבליטם.
מאז פגישתנו הראשונה מלפני ארבע שנים, ועד יום לפני תאונת הדרכים הקטלנית שוחחנו בינינו. כאשר הגענו איכשהו לנושא יותר אינטימי – ביידיש, ואין לי הסבר הגיוני לכך. אבל בחשבי על תופעה זו הנני לומד להכיר שאהבתי מאד את צורת התבטאותו של צבי בשפת היידיש. את אמרות-הפה (ה"ווערטלעך") שלו שהיו מלווים את שיחתנו. הם הוסיפו את הדגש האמיתי והחברי הפותח לב כל שומעיו. אכן, ספוג היה יהדות. חכמת החיים של הדור הקודם – מצאה בצבי יורש נאמן – ומתרגם דיקני לזמנים מודרניים שבהם אנו חיים.---
עוד אשוב להעיר על מעשיו של צבי שנלקח מאיתנו טרם עת משליחותו הגדולה.
יצחק פניגר
******** 

1952-4 גיוס הורים לצביעה בצריפים - צבי יחיאלי

1952-4 גיוס הורים לצביעה בצריפים - צבי יחיאלי


דבר מערכת העלון
הבטחה שלא תקוים עוד
לא עתה, כאשר עברו אך שבעה ימים מאז פטירתו, נביא דברים אחדים עליו או ממנו. אף לא חלק מאותן אגרות-תנחומים – והן עשרות – אשר הופנו אל המשפחה ואלינו, אל הקיבוץ.
עם זאת נרשה לעצמנו כמערכת לספר ברבים שבגיליון זה של "בתוכנו" עמד צבי לפרסם רשימה על פעולותיו האחרונות במדור "חברים מספרים". שבוע לפני התאונה הקטלנית אמר לי: "הפעם אני כותב, ראה, הבטחתי."
כי לאמתו של דבר, אף כי שלא מדעת, היה הוא יוזם המדור: לפני שלושה חודשים בדיוק נקלענו בעלון השבועי של הנוער הציוני (דרך התנועה מס' 442 ) ושם מצאנו במדור "משפטים קצרים" :–
"תשובתו של הח' צבי יחיאלי, רכז התעשייה של האיחוד, ולשאלה: האם קיימת הסכנה שהתעשייה "תאכל" את החקלאות?" 
והנה תשובתו:
- מה סכנה יש כאן? לפני יובל שנים חתרנו לשיבה אל הטבע, לחיי עדה בחיק הכפר. לכל שאיפה זמנה. עתה חיים אנחנו בשיפולי המאה העשרים והדור הצעיר צרכים חדשים לו, שונים מצרכינו - אנו אז. הוא נזקק לחיי תרבות אחרים, לביגוד אחר. טלאי כחול על חולצת חאקי או להיפך, שהיה לגיטימי בימינו, שוב אינו נראה בתחומינו. 
-כל-כך למה? משום שכל הרקע השתנה. אז אפילו לא היו מסמנים את הבגדים ולא היו מתאימים אותם ללובש. כאשר התחתונים היו ארוכים מדי היו מתחלפים עם חבר רב-קומה, שקיבל לרוע מזלו, תחתונים קצרים. כל זה היכן נעשה? במקלחת המשותפת ואילו עכשיו הרי אין עוד מקלחת משותפת!
-נכנסנו לתקופה אחרת – וסימנה היא רמת-חיים המאפשרת חיים נורמאליים בתנאים קומונונאליים. בתקופת "קהילתנו" חשוב היה להביא עירוני אל הכפר. היום השתנה המצב וקהתה הלהיטות לדה-אורבניזציה. לפני 45 שנה הלימוד באוניברסיטה היה לגבי בחינת בגידה. לא כן הדבר היום כלפי בתי.

הראיתי לצבי את השורות הללו בתרעומת קלה: ולנו לא תאמר דעתך? לא תתרום לעלון?
- והוא: "אכתוב, ברצון אכתוב. תוכל להיות בטוח."...
*****

מימין לשמאל - מרים רטר, נעמי ארז, גרטה וצבי יחיאלי, יהודה ארז 

	 מימין לשמאל - מרים רטר, נעמי ארז, גרטה וצבי יחיאלי, יהודה ארז מימין לשמאל - מרים רטר, נעמי ארז, גרטה וצבי יחיאלי, יהודה ארז


צבי יחיאלי – שלושים
בתוכנו מס.342 21.8.1970 
ביום השלושים למות צבי יחיאלי 
הועלו באזכרה קווים לדמותו
**************** 
ישראל גלר סיפר כיצד התוודעו עוד בימי קיבוץ ג' של השומר הצעיר, לפני למעלהמ40 שנה, בבת גלים. על חייו מאז, שהיו שרשרת רצופה של שליחויות, אשר לא נותקה אפילו ע"י חולי וסבל. על נאמנותו לקיבוץ וזיקתו לחבריו – ידידיו הוותיקים שעמדה גם במבחן חילוקי דעות ופילוג.
שאול אביגור תאר את התרשמותו הרבה מצבי, איש ארגון ההעפלה, גיוס וקשר אל הצנחנים, טיפוח הספנות העברית – עד לתפקידו האחרון בדאגה לתעשייה הקיבוצית.
ד"ר וידרה דיבר על צבי ומפעל חייו המרכזי אולי: חלקו המכריע בבניית צי הספינות שלנו, משך 10 שנים של עבודה משותפת. על המקצועיות הרבה שקנה צבי לעצמו לא בדרכי המימון בלבד, אלא אפילו בשאלות מקצועיות של בניית אוניות, ארגון צוות וכד'. במיוחד עמד על תכונתו למזג גישה עניינית וראיה מקפת עם התעניינות בלתי רגילה באדם, בכל אדם ומכל המעמדות שבא אתם במגע. 
יצחק פניגר צייר דיוקנו של צבי שלא התכחש מעודו למקורותיו: שרשים איתנים ביהדות ובקיאות בפלגיה וזרמיה הרוחניים. חינוכו בתנועת השומר הצעיר הקלאסית. יחס אינטימי אף אל תרבות אירופה ונכסיה הרוחניים. ופרק מיוחד במינו: מאבקו הבלתי נלאה עם גופו ועל גופו. שיישאר פעיל ובעל כושר עבודה עד יומו האחרון. 
נחמיה הנחה את הערב. 

לזכרו של צבי יחיאלי

צבי הלך מאתנו בלא עת; כשעוד תשוקת החיים חזקה בו, ומרצו גדול וכח עבודתו עמו, חייו כללו פרקים רבים; והמשותף בהם הייתה המסירות לכל אשר עשה.
הוא היה איש תנועת הנוער החלוצית והעשייה החלוצית בהקמת יישוב קיבוצי, איש השליחות התנועתית רבת האחריות, איש השליחות הלאומית – אותה שליחות אשר העמידה אותו בשורה הראשונה של המעש הגדול בהקמת המשק הארץ- ישראל בתקופת ראשית הבניין של המדינה.
כך הכרנוהו במשך עשרות שנות פעלו; כעובד בביתו, כמארגן צניחה ישראלית לגולה, כאיש המוסד, כאחד מן החבורה הקטנה אשר בנתה את צי הסוחר הישראלי ותרם תרומה מכרעת לפיתוחו ולשגשוגו. הוא ידע את המשבר הגדול בפרישתו ממפעל חייו.
גדולתו הייתה בכך שאף לאחר המשבר מצא דרך וכוחות גוף ונפש להמשך עבודה ויצירה בתחומי התעשייה של איחוד הקבוצות והקיבוצים.
צר מאד שמתוך עבודה זו, עבודה לעת אסיף עקר אותו הגורל העיוור, לא כגמר חיים, אלא כעקירה מן החיים.
באתי לקברו ביום הזיכרון הראשון להעלות את שורשי נפשו, לחשוף את המעין אשר ממנו שאב צבי את חיוניותו, את האהבה העזה לארץ ולעם היהודי ולתרבות יהודית שורשיה.
צבי היה נצר לבית חסידי ויז'ניץ. חווית ילדותו וראשית שנות נערותו באוירת הלהם המיוחד שלחסידי ויז'ניץ, שהיו אנשי תורה ואנשי חסידות מתנגנת ואנשי מעשה,- החוויה הזו הזינה אותו כל שנות חייו. יסוד נשמתו זה היה טמיר ומוצנע.
ורק מפה לאוזן היה מגלה אותו דרך ניגוני חסידים וסיפורי חסידים מבית אבא.
פעם עמדתי ליד אונית נוסעים של צי"ם, כשחבורת פרחי חסידים המלווים את רבם, האדמו"ר מויז'ניץ שליטא מסתערת בקול נגינה אדיר אל הרציף. הרבי, דמות מלאת הוד, הפליג באותה אוניה, וצבי דאג לסידורים. ספר לי צבי ז"ל אחר כך, שאחד החסידים גילה לרבי כי הערש מעכל'ס (צבי בן מיכאל) - בנו של אחד מעמודי התווך של אסכולת ויז'ניץ בדורו, הוא אשר על האוניה, ממפקדי צי"ם. הרבי נסער מהידיעה ורצה לראות אותו. צבי לא העז - הקרבה והמרחק היו מעורבים מדי.
ממעמקים של בית אבא באה סגולת נאמנותו של צבי לכל היקר לו ולנו.
נעלה מזכרוננו נאמנותו לתנועה, אשר דבק בה. ראה את גדולתה, הכיר את יקר ערכה, וגם אם גילה פגמים בה - הכריע לעת משבר להתקשרות מחודשת איתה, וכה יחרת צבי יחיאלי בלבנו; כאיש יהודי, חלוץ ואיש מעש ארץ- ישראל, איש הקיבוץ.
 ברוך (על קברו)

מאבות הספנות העברית
נפגשתי עם צבי לראשונה לפני 22 שנה ו- 18 שנים עבדנו יחד.
באותה שנה של קום מדינת היהודים היה הוא המפעיל את צי המעפילים.
אנחנו, שיסדנו אז את "צים", לא ידענו עדיין אם נוכל להגיע לעבודה משותפת עם אותו "צי רפאים", אך אם תקומנה שתי חברות, ניסיונו החלוצי של מפעל ההעפלה ילך אז לאיבוד. 
הדעות והמגמות היו שונות. והייתה זאת בחלקה הגדול זכותו ההיסטורית של צבי יחיאלי שהתאחדו חלוצי ההעפלה עם אנשי המסחר הימי.
מצאנו מיד שפה משותפת; כולנו רצינו במפעל אחד גדול ולא בפיצולו לשניים, וכך ניגשנו לכינון החברה המשותפת - "שהם". את השם הזה יכול היה כל אחד לפרש כרצונו. היו שראו בו קיצור של "שרות המעלה" ז"א שרות לעוסקים בהעלאת יהודים ארצה - ישראל, והיו שפירשו "שרות הים".
מכל מקום "שהם" הייתה הסוכנות גם של "צים" וגם של המוסד לעליה,- והעיקר, מצאנו שפה משותפת ויכולנו להקים מפעל משותף.
כאמור לא קל לאחד מסחר וחלוציות, אך נדמה לי שלמרות קשיים והבדלי מוצא  ומגמה בהנהלת "שהם" לא הרגשנו במבדיל, אלא במשותף. וזאת במידה רבה הודות לצבי.
רבים היו הלבטים. פעולתה הראשונה של "שהם " הייתה הסעת כמיליון עולים באוניותיה .
רק אח"כ עברנו לספנות משארת .
צבי עסק באוניות נוסעים, בבעיות צוות, בענינים טכניים, בכל התמודד עם אתגרים כבירים. הייתי אומר; עם בעיות מסחר וטכניקה למען האתגרים החלוציים של התקופה.
אבל שעתו הגדולה של צבי ב"צים" באה עם בניית הצי מכספי השילומים. אז קיבל על עצמו להיות האחראי לפיתוח הצי, לבניית הספינות, להשקעה של מאה מיליון דולר! ( ויש לזכור שערכם אז כ-300 מיליון דולר היום.) היה זה מפעל כביר בקנה מידה עצום. 
וכאן התגלתה סגולה חשובה באופיו; צבי לא אהב להתפצל לעיסוקים רבים ושונים; אדרבה, בהנהלת החברה שגדלה בינתיים, שצמחו בה מחלקות רבות – ודאגות הרבה התרכז באחת; הוא קיבל לידיו את תיק הפיתוח והשכיל להתעמק בתחום אחד מרכזי.
כאן גילה את מלוא יכולתו, מאודו, להיטותו. הוא בנה את הצי – ולא רק מכספי שילומים. גם בשנות ה-60 הוסיף לפתח אותו כאחראי לבניית אוניות. 
עד היום הזה "צים" - תפארתה וכל קיומה על צי אוניות זה שצבי יחיאלי הקים.
זאת הייתה גולת הכותרת שבפעילותו, ובזאת הוכיח יכולת עצומה של קניית דעת והתמצאות וחדירה והתמחות בשטח כה חדש. הוא התרכז בו בעקשנות ובכוח איתנים, אם כי לא היה בין הצעירים לפי מספר שנותיו.
בפרטי פרטים למד את המקצוע של בניית אוניות. הייתה לו סבלנות אין קץ לשבת עם המומחים, - ולשבת מאידך במשא ומתן מיגע עם בעלי מספנות במשך ימים ושבועות, עד שהגיע לידי חתימת חוזה. אחר-כך דאג לפיקוח על קיום החוזה עד  לקבלת הספינות, לגמר החוזה ולסידור התשלומים. אפילו בפרטים מאוד ספציפיים-מקצועיים - הוא הצטיין בהם. כך בגרמניה, כך בצרפת, כך כשבנינו במספנות יפניות.
תרומה מכרעת תרם בזאת לספנות ישראל - ולחברת "צים" במיוחד.
על סמך עבודה משותפת של 18 שנה אציין עוד תכונה אפיינית לצבי; גדולתו ביחסי אנוש. חברת "צים" נעשתה חברה גדולה על אלפי עובדיה, וכמו בכל חברה גדולה אבד הקשר האישי, חלה דה-פרסוניפיקציה כמקובל במפעלי ענק; אתה נפגש עם חבריך אך בענייני עבודה. 
אך צבי מעולם לא הסתגל לסגנון יחסים כזה. אדרבה, ב"צים" היה הוא ממש אנטיתיזה לגישה זו של התנכרות, לא מסוגל היה להיפגש עם איש- יהא זה חבר, יהא זה עובד מחלקה אחרת, פקיד או מזכירה, איש – צוות באחת האניות ואפילו לקוח – בלי להתעניין בו באופן אישי. הוא ידע לקשר קשרים אישיים ויחסיו עם הזולת לא היו מעולם יבשים, מכניים גרידא. אדרבה, הם היו תוססים, חיים, חמים. בלטה התעניינותו בגורל כל אדם, בצרותיו - בעיותיו – שאיפותיו, כבצערו . אישיותו
המלבבת תרמה רבות להידוק הקשרים החברתיים הבין- אישיים בפנים החברה.
עם צבי שכלנו חבר רב פעלים. 
הכרתיו, כאמור, רק ב-18 שנותיו האחרונות מתוך עבודה משותפת והוקרתיו מאוד. ידע לעמוד על דעותיו, לא פחד להגן בעוז על עמדה שחשב אותה צודקת.
אולי משום כך עזב את "צים", כי מאס בפשרות שלא נראו לו. לעולם נשאר נאמן לעצמו. 
אחרי שעזבנו שנינו את "צים", שמחתי לשמוע ולראות שהוא הצליח להשתרש מחדש בעבודת פעיל בקיבוץ. חבל על דאבדין אבל טוב לדעת שזכה להצלחה שלישית, רביעית וחמישית בתפקידים החשובים שזימנו לו שנות עבודתו בארצנו.
 
יהי זכרו ברוך!
 דר' נ' וידרא

פורים 1965 - צבי וגרטה יחיאלי

פורים 1965 - צבי וגרטה יחיאלי


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב