ברוריה ורטהיימר
- ג' כסלו תשל"ה
11/09/1912 - 17/11/1974
בתוכנו מס' 424 1974
כך אזכור את ברוריה
כתבה: אורה הרמן
את ברוריה הכרתי מקרוב שנים רבות, בימים הטובים בהם הייתה בריאה פעילה ובשנותיה האחרונות, בתקופת מחלתה.
תחילת היכרותנו הייתה בתקופה קשה עבורי. תקופה בה עברתי ממעוז-חיים לכאן, ממקום מוכר - הבית לקיבוץ חדש. נכנסתי לעבודה במטבח הגדול, בחברה זרה. ברוריה עבדה אז במטבח הדיאטה. היה זה עדיין בקה"מ, בתקופת הצנע. התיידדנו כבר בתחילת דרכנו.
ברוריה הפליאה אותי כבר אז ביכולתה באמנות, ממש להרכיב מהמעט שהיה – מאכלים מגוונים, ובמיוחד התפעלתי מהצורה האסתטית שהייתה משווה למעשה ידיה.
גם בהופעתה החיצונית הייתה תמיד מטופחת. לעולם היא זכורה לי בסינור לבן וצח, מסודרת ומאורגנת.
עלינו יחד לעבודה במטבח שב"נקודה החדשה". ברוריה הפכה להיות האקונומית וכדרכה גילתה דאגה רבה לציבור, יכולת הנתינה שלה – נדיבותה, יכולת הארגון ואותו כישרון להוציא מהמעט מרובה - מצאו כבר אז את מלוא ביטויים.
נדמה לי שכולנו זוכרים את התקופה בה אכלנו בהנאה את התפריט שברוריה הכינה ברוחב לב ובתשומת לב. אני, שעבדתי איתה מאחורי הקלעים, זוכרת שלעתים, בשעה 10.00, כאשר ארוחת הצהרים לכל הציבור, הייתה מוכנה כמעט, הייתה ברוריה ניגשת אלי ומציעה, להוסיף, אולי, עוד פרט זה או אחר, כדי לגוון ולהשלים את הארוחה, ומיד הייתה ניגשת למלאכה. המפליא היה שכאילו מעולם לא ראיתיה עובדת. כמו במטה קסם היו הדברים מתארגנים ומסתדרים – בשקט, ביעילות בניקיון.
באותן שנים ראשונות כאן, הייתה ברוריה המקשטת לכבוד חגים ומסיבות. שכן היו לברוריה כישרונות רבים, גם במלאכת יד ובציור. למעשה כל דבר שנגעה בו, היה בו חותם של אמנות (ולא רק אומנות).
מימין שושה שינדלר, ברוריה ואורי ורטהיימר, יהודית ששוני
וכשם שהייתה במסגרת עבודתה – כך גם בביתה. ברוריה הייתה אם מסורה ובעלת-בית, חברה טובה ומארחת למופת. בכל שעה כשהיית מגיע אליה – תמיד השולחן ערוך בטוב טעם ועוגה משובחת ונאה מחכה, כאילו ציפתה רק לך.
לא אוסיף ואספר עוד ועוד זכרונות יפים הקשורים לברוריה, ויש הרבה מה לספר. אבל אולי אוסיף עוד שני דברים:
האחד – המועדון. אולי לא כולם זוכרים שברוריה הייתה זו שפתחה את ה"מועדון לחבר", שלנו. יחד עם פינדה נסעה לראות מועדון או שנים שהיו קיימים אז (המועדון שלנו היה בין שלושה – ארבעה מועדונים ראשונים בתנועה הקיבוצית), והייתה אם המועדון בתקופתו הראשונה. כל אותן תכונות טובות שלה שציינתי – באו לידי ביטוי גם בתפקיד זה: בקישוט המועדון, בדאגה לחבר, באפיית עוגות לכיבוד ועוד.
והשני – התפקיד האחרון שמלאה בחברה - ריכוז ועדת החיילים. היה זה אולי המגע האחרון שלה עם ציבור חברים רחב יותר – חיילים, להם דאגה, הורים ובנים צעירים. ושוב, המסירות לתפקיד, למשלוח החבילות היפות בזמן, ליצירת קשר---
דברים אלו אפיינו אותה ועמדו לה גם במבחן המחלה הנוראה והאכזרית שתקפה אותה. מחלה שעמדה בה בגבורה עילאית.
בשנים הראשונות לא נתנה להרגיש שהיא חולה כל-כך. המשיכה לטפל במשפחה, ולהתייחס לכל אותם הדברים שציינו אותה בימים שעוד הייתה בריאה. אפילו כאשר כבר הייתה חולה מאד, התירה רק לחברות מעטות לטפל בה. גם בתקופה הקשה הזו כאשר כבר לא יכלה לדבר, יגעה לרמוז ולבקש שדבר זה או אחר יעמוד בצורה מסודרת ונעימה לעין. ברוריה הייתה חולה נוחה והשתדלה לא להכביד על המטפלים בה. מעולם לא באה בטענות.
זכורים לי התיקים היפים מרפיה שעשתה ברוריה בזמן מחלתה, כשעוד יכלה לעבוד, בתערוכה במועדון. בתחילה סירבה בתוקף, אולם כאשר נענתה להפצרותינו והתערוכה נערכה, כשהיא מלובשת ומטופחת כתמיד וקרנה נחת ועונג.
הולדת מורן, נכדתה, כאילו הפיחה בה חיים חדשים. הייתה מתמלאת תקווה בביקורים היומיים של הילדה אצלה. במורן המשיכה להתעניין עד לימים הקשים ביותר.
עם מותה של ברוריה איבדנו אדם שנתן הרבה למשפחתו, לחברים, ולקיבוץ כולו. מה נורא ועצוב הגורל שגרם במחלה אכזרית לא רק לסבל פיסי ונפשי אלא גם לקח אותה מאתנו בעודנה חיה.
גורל זה לא טשטש את הכאב... ואני לא אשכח את אישיותה החזקה והנפלאה.
אורה הרמן
.tif)
בלה ורפל, אסתר פינק, וברוריה ורטהיימר בפורים חברים וילדים 1964
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!