יצחק רובין
- א' אדר תשל"ה
06/11/1904 - 12/03/1975
לינה ויצחק בצעירותם
רובין מספר
ילדות ונעורים
נולדתי בשישה בנובמבר 1904 בגורהומורה, עיירה בבוקובינה (היום אזור בין רומניה-אוקראינה). הישוב היהודי בעיירה מנה כ-5000 נפש.
היינו שבעה אחים ואחיות במשפחה ואני השישי.
בהיותי בן חמש נפטרה אמא.
אבא נהרג בתאונת דרכים שנה לפני עלייתי ארצה, בהיותו בן 52.
אני זוכר את עצמי בעיקר מאז היותי בן עשר בשנת 1914, תחילת מלחמת העולם הראשונה. התחלתי ללמוד בבי"ס גרמני, אך לימודי לא ארכו. עד מהרה נכנסו הרוסים לבוקובינה ולעיירתנו. במשך כמה חודשים נשארנו בעיירה עם הרוסים, עד לאחר שהם עזבו וחזרו שנית - היינו לפליטים.
אחרי טלטולים רבים עברנו לצ'כיה, בלי המבוגרים. אחי הבכור היה בצבא, אבא ברומניה ואסור היה לו לצאת, והוא לא היה יכול להצטרף אלינו. עברנו תלאות רבות ורעב. היו לנו קשיים רבים עם אבא, שהיה שולח לנו חבילות קמח, וזה הקל עלינו לא מעט. באותה תקופה התבגרנו מאד. כל אחד צריך היה לדאוג לעצמו, לעסוק במשהו.
לאחר שנה בה לא למדתי, התחלתי ללמוד במכינה, בגימנסיום שבקרלסבד. שם שמעתי לראשונה על הציונות. ואז, בהיותי עוד נער צעיר, התחלתי לחשוב על מצב היהודים. בקרלסבד פעלה תנועת "תכלת לבן" והגעתי לתנועה זו. גם בבית הספר היו לי קשרים עם תלמידים יהודים שהיו מאורגנים בתנועה. בהיותי בו 14, עם סיום המלחמה, חזרתי לעיירת מולדתי.
המהפכה ברוסיה נתנה אותותיה גם ברומניה. קמה תנועת שחרור לאומית והיו לכך השלכות גם על חיי היהודים. הייתה התעוררות גדולה. קמה תנועת הנוער. בגיל 15 בערך הצטרפתי לשוה"צ, שנוסדה על ידי חברי השוה"צ שחזרו מוינה לארץ מולדתם. לתנועה הייתה השפעה על הנוער היהודי. הייתה זו תנועה מאורגנת, תוססת, ועם זאת תמימה מאד. התמסרתי הרבה לעבודה בתנועה, הדרכתי בה, וכל כולי הייתי נתון במחשבות על שוויון ושחרור, והעיקר - על עלייה לארץ.
בערך בשנת 1919 החל בתנועה ויכוח חריף: מה עדיף, עלייה לארץ או המשך לימודים? ב1922 יצאו חלק מחברי התנועה ללמוד בוינה או באיטליה, כשהאחרים נשארו ויצאו להכשרה.
ההכשרה הייתה באחוזה של יהודי טשרנוביץ. עבדנו בחקלאות ובמנסרה. איתי בהכשרה היו כמה חברים החיים במאוחד. בן אהרון, חיה פלק (ופלק ז"ל), חיים שטרנברג וטובה פורמן. עברנו אז קשיים ולבטים ראשונים של מעבר לעבודה. היינו כולנו צעירים וחלינו במחלות שונות הקשורות בהתאקלמות... לאחר כמה חודשים, בהם שהינו באותה אחוזה, הצטרף השוה"צ ל"החלוץ" - שהכריע אז הכרעה חשובה - להיות מסגרת כללית של תנועות הנוער. עברנו אז להכשרת החלוץ בקישינוב, שם היינו כבר עם אנשי בסרביה. עבדנו בכרמים, בנסירת עצים ועוד.
הייתי בהכשרה פחות משנה. עוד לפני העלייה יסדנו חווה של ה"החלוץ" ביֶסי ומועד העלייה הולך וקרב.
עלייה - תקופה ראשונה בארץ
בפברואר 1925 עלינו יחד קבוצה מגובשת ראשונה של עולים יוצאי תנועת השוה"צ ברומניה (לפנינו עלו כמה חברים כבודדים, והצטרפו לקיבוץ ב'). יצאנו מקונסטנצה ב-20 בפברואר –נוח לאופר, יצחק אלטויה, מרדכי מירלינג,
אליהו אלוני ואני. כבר באנייה החלנו לחשוב על הקמת קיבוץ חדש...
ירדנו בחיפה ונסענו לבית העולים בבת גלים. אחרי כמה ימים באו חברים מקיבוץ ב' של השוה"צ (היום משמר העמק), שהיה אז בנהלל והסיעונו בעגלת - פרדות למחנה שלהם.
סמוך לבואנו לעפולה - בספטמבר 1925 - החלו חיינו העצמאיים כשאנו מונים תשעה חברים. הוחלט אז בתנועה להקים קיבוץ חדש- קיבוץ ג', שיהווה מקום ריכוז לחברי התנועה מרומניה. קיבלנו זאת כמובן בהתלהבות. כבר בנהלל, ואח"כ בעפולה, הצטרפו אלינו חברים, בעיקר מבוקובינה וכן קבוצה מבסרביה. יותר מאוחר קלטנו גם קבוצה גדולה וחשובה מפולניה.
כל אלה היוו את הגרעין הראשון. יותר מאוחר הצטרפה קבוצה קטנה מיוצאי גליציה.
בעפולה עבדנו בכל העבודות שהיו אז - סלילת כבישים, בנין, ועוד, והיינו כולנו לבעלי מקצוע. נחשבנו לקבוצה טובה מאוד. וכאן אולי משהו על רמת החיים; למרות שעבדנו כולנו אותו זמן והרבה, לא הספיקו ההכנסות. יום הכלכלה עמד, כביתר הקיבוצים, על 30 מא"י וזה הספיק ללחם ודג מלוח, תה, ולפעמים מרק. במקום סוכר השתמשנו בסוכריות...
מהוותיקים הראשונים היינו - שולמן, שהגיע בנובמבר 25; צבי יחיאלי ז"ל, שהגיע בל"ג בעומר 25 (יצא אח"כ לעבוד בירושלים- וחזר אלינו); יקסל ז"ל (אברהם רטר) – שבא בראשונה ב-25 - ולאחר שהיה אתנו פרק זמן בעפולה, נסע לחו"ל להביא את מרים, והגיע אתה קצת יותר מאוחר.
יצחק רובין עם רבקה קראוס במועדון
-- בסוף 1929 חל הפילוג הראשון בקיבוץ שלנו. היינו אז כבר בחיפה, בבת- גלים, ליד בית- החולים שם היה מחנה הקיבוצים. מנינו אז כשישים חברים. דיונים וויכוחים שהתנהלו על יסודות הקומונה, על חיי קיבוץ ועוד, הגיעו לשיאם בויכוח על הקולקטיביות נגד ההגדרה של קולקטיביות רעיונית - ואז התפלגנו. החלק שנשאר עד היום בשוה"צ והוא קיבוץ מעברות – עבר לבת גלים, ואנחנו שהיינו הרוב – נשארנו במחנה הקיבוצים.
בשנת 1925 דרכה רגלי על אדמת הארץ הזאת. באתי ארצה כחלוץ, כחניך תנועת הנוער- השוה"צ מרומניה. עליתי לישראל (אז עוד פלשתינה-א"י), להגשים את הציונות, את האידיאלים; לתיקון החברה הגלותית, לעצב דמות חדשה ליהודי מולדתי החדשה- הישנה.
במשך 50 שנה, בוויכוחים ובבירורים האינסופיים של דמותו החברתית- ארגונית – משקית של הקיבוץ, ידעתי למצוא, עפ"ר, את המוצא הפרקטי, את הנקודה המעשית- שהיא בעצם המקשרת בין הרעיון ובין המציאות.
שימשתי כגזבר, אבל לא רק, אלא גם המארגן של החיים המשקיים. תמיד הייתי איש הביצוע- ה"ביצועיסט", בלשון תקופתנו.
הייתי בין מייסדי גבעת-חיים המשותפת, ואח"כ בין מייסדי גבעת-חיים איחוד. במשך כל הדרך הארוכה הזאת, לא אמרתי נואש. לא התאכזבתי, ולא ידעתי ייאוש מהו. הרגשתי בריא ברוחי ובגופי, ואינני זוכר את עצמי כחולה בתקופה הארוכה בה חיינו יחד, ובמשברים ידעתי להתעלות ולעזור גם לאחרים. השתדלתי להתחשב בזולת. התמסרותי לתפקיד לא ידעה גבולות. – בלב ובנפש נכנסתי לעבודה. הייתי בין מייסדי התעשייה הקיבוצית - וזמן מה שימשתי מרכז ועדת התעשייה של האיחוד.
כאשר גאו גלי העלייה מרומניה, גוייסתי על- ידי הסוכנות לשמש מנהל מחלקת העלייה בוינה. בהתמסרות ובאהבה ליוויתי את עשרות אלפי העולים שעברו את אוסטריה בימים ההם, בדרכם לישראל.
לפני שנתיים חליתי. ואחרי תקופה קצרה, כאשר התאוששתי, הרגשתי ביטחון שניצחתי את המחלה הזאת.
---------
נאמר על רובין שהיה בעל משפחה למופת. זכה בחייו לראות עוד נין – נכד לבתו הבכורה. ידע להעביר את תפקיד הגזבר לצעיר ממנו, ממשיכו ולעבוד יחד בתקופות קשות למשק ולתנועה שלנו.
נאמר עוד שכמה ימים לפני מותו עבד בגינתו, אכל בחדר-האוכל, שוחח עם חברים. רובין היה איש היסוד. עם כאלה, כמו רובין אפשר היה לבנות את התנועה הקיבוצית.
(מתוך דברים על הקבר) יצחק פניגר
לאחר מסיבת ימי ההולדת של רובין ז"ל ושולמן יבלח"א, החלטתי לראיין את השניים במטרה כפולה, כחומר לארכיון וכסיפור חיים לעלון.
כשיושבים עם אדם, מקשיבים לדבריו, רושמים (כל כך בצניעות, ב"חסכון",
סיפר על עצמו...) סוטים לפעמים קצת מהנושא ומספרים ביחד בדברים צדדיים,
בזיכרונות של שני אנשים שהבדל גילים לא קטן ביניהם ושחיים במקום אחד
שנים מעטות יחסית - ובכל זאת באיזה מקום הם מצטלבים; כשמנסים "להקשיב" גם לדברים שלא נאמרים – הרי זה "עושה" לך משהו.
רובין ציפה לקרוא את דבריו בעלון, ולי לא היה נעים, בהיתקלי במבטו השואל. כשחלה, קיוויתי כי יוכל עוד לקרוא... והנה, מופיעים דבריו רק עכשיו. ואני שבה כל הזמן אל השורות האחרונות של סיפורו, אל ה"אני מאמין" שלו---
זאבה
לינה ויצחק
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!