ג'ון קרבר
- י"ב כסלו תשל"ז
29/09/1945 - 04/12/1976
בבואו לראשונה לגבעת-חיים, היה ג'ון קרבר מהרבה בחינות דרום אפריקני צעיר טיפוסי למעמדו שם. מחונך היטב, מורגל בחיי מותרות ושופע קסם. הכל היה פתוח לפניו. אבל היה בלתי-מרוצה, בלתי-מסופק, מחפש. מחפש אחר משהו שיעשה חייו מלאים יותר. בעלי משמעות. באותה תקופה הקדיש זמנו למסעות בלבד, להכיר עולם, להתנסות בו.
הוא הגיע לקיבוץ ב-1971, אחרי מסע ארוך מקייפטאון עד קהיר, כולו בטרמפים. והיה זה אחרי מסע קודם, באירופה ובאוסטרליה. הקיבוץ היה אז בעיניו תחנה נוספת במסעיו. מכאן, כך חשב, עוד יסע ויסע. אך לא כך היה. הוא מצא בית. הוא מצא בית וצורת חיים חדשה, שונה לחלוטין מכל מה שידע. ובתקופה זו של חיפושי עצמו היכרנו את ג'ון. זמן קצר אחרי הגיעו לגבעת-חיים הצטרף ג'ון לעבודה בהודייה. וכאן התחילו להתבלט תכונותיו. התלהבות עצומה לעבודה; יכולת לפעול שעות רבות בלחץ; רגש אחריות מפותח ומעורבות בכל אשר פעל. מעורבות - זו היתה. התכונה הבולטת שלו. לא היה דבר שעשה, ויהי זה הקטן ביותר, מבלי שיהיה מעורב בו כולו.
תמי הורוויץ וג'ון קרבר
ארבע שנים עבד בהודיה. תקופה מסוימת היה האחראי לרבייה. אני זוכר כי לכל מקום שהלך, כולל מגרש הטניס, היה לוקח אתו את ה״ווקי טוקי", שמא תתעורר בעיה כלשהי שם.
ולא פעם היה מפסיק משחק טניס לפתע, וממהר ללול הרבייה - אפרוחיו לא היו שקטים דיים.
תקופות קצרות עבד בענפים אחרים, גם בפרדס, ולאחרונה, זמן קצר, קצר מדי, בכיתה.
ג'ון חונן ביכולת בלתי רגילה ליצור קשר עם ילדים. אינני יודע אם גם לפני שהגיע לגבעת-חיים, הכיר במתת זו שלו. פה היה זה אחד הדברים שלא יכולת שלא לשים לב אליהם. הוא פשוט אהב ילדים והם אהבו אותו. כשהלכת בחברתו בשבילי הקיבוץ, היית רואה איך ילדים מכל הגילים היו עוצרים אותו, מדברים אתו, מספרים לו על עצמם. הם רצו את הקשר אתו, הם ידעו שאכפת לו.
וכך גם על מגרש הטניס. בין ג'ון המאמן והילדים החביבים נוצרו יחסים בלתי מצויים.
לדעתי היה ג'ון מדריך- מאמן מחונן מאין כמוהו. וכזה היה גם בתפקידו האחרון כי"מטפלת" בכיתה.
כאשר הרגיש עצמו יותר מעורב בחיי הקיבוץ, וכיוון שהכיר יותר ביכולתו להתקשר אל הילדים, החליט ג'ון לפני כשנה וחצי, כי רוצה הוא לעבוד עם ילדים. שזה יהיה ייעודו ומקום עבודתו. ולא רק כדי למלא שאיפותיו האישיות רצה בכך. הוא סבר כי אין זה חיובי שכה מעט גברים מעורבים בחינוך בקיבוץ, והרגיש שזה לרעת הילדים. מוסדות העבודה התנגדו לרעיון. שהענף יוותר על בחור צעיר וחסון בכוח עבודה ויאפשר לו להיות מטפלת?! – לא בא בחשבון.
ואולם, בין שאר תכונותיו – ג'ון ידע גם להיות עקשן, ולבסוף אמנם השיג את שלו. חברים היו ספקניים. לא האמינו כי יוכל לשאת גם את כל החובות היומיומיות הכרוכות בעבודת מטפלת. אני יודע כי ג'ון היה מוכיח עצמו גם בכך. וכי היותו כה תקיף בדעה, כי גברים צריכים להיות חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך, היה הופך צעד מהפכני. לולא מנעה אותו מחלתו היה בוודאי הראשון מבין גברים רבים שהיו נתפסים לתפקידי מטפלות וחינוך.
עבד בכיתה רק זמן קצר, אך השפעתו על הילדים בתקופה זו היתה מפליאה. הייתי עובר
על-יד הכיתה כמעט יום-יום. וכיצד אתאר את האווירה שם? - הילדים, פשוט היה להם טוב.
היה להם טוב להיות עם ג'ון, והוא היה מאושר להיות אתם. זו היתה אהבה. וזה לא כך שג'ו פינק אותם. הוא האמין במשמעת. היו לו דרישות גבוהות בתחום התנהגות של ילדים, הן ביחסיהם בינם לבין עצמם והן ביחסם כלפי מבוגרים.
והילדים נענו לדרישותיו. הם בטחו בו. הם ידעו כי מתוך יחסו החיובי אליהם הן נובעות. תמיד היה כתובת בשבילם. הם ידעו כי תמיד אפשר להם לפנות אליו.
היה זה אחד התענוגות הגדולים להיות במחיצתו של ג'ון כאשר נפגש עם אחד מ"ילדיו", לראותם משוחחים באינטימיות ועם זאת במלוא הכבוד זה אל זה.
כולנו יודעים כמה מעוניין ופעיל היה ג'ון בספורט. בדרום אפריקה לא היה הטניס ענף הספורט העיקרי שלו. היה שחקן מצטיין בהוקי ובגולף. רק פה נתפס לטניס עד כדי כך, ובעיקר להדרכה והוראה. מעורבות אינו ביטוי מספיק. נראה היה כאילו הוא תמיד שם, על המגרש, מאמן, מייעץ, מעודד. שעות היה עובד. מאמן, קבוצה אחר קבוצה של ילדים, ולאו דווקא את השחקנים המבטיחים. אם עבר במקרה על-יד המגרש, וראה ילד חובט בכדור, מיד היה ניגש אליו. מציע את עצתו, עידודו. משפיע עליו להוסיף ולשחק, להביא גם את אביו אל המגרש... גם פה באו לידי ביטוי התלהבותו ללא סייג. אך לא רק לגבי הישגים ספורטיביים במובן המקובל. הוא תבע התנהגות טובה על המגרש, רוח ספורטיבית אמיתית, יחס נדיב אל המתחרה. זה היה בעיניו חשוב יותר מניצחון.
היה מרוצה מאוד כשהילדים שלנו זכו בפרס על רוח ספורטיבית והתנהגות מופתית, בתחרות יום העצמאות ב- 1975, שנערכה לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים.
לא רק ילדים אימן ג'ון. היו לו גם תלמידים מבוגרים, פרטים וקבוצות. שבוע אינו חולף מבלי שמישהו יפנה אלי ויבקש, שאנסה למצוא אדם שימשיך במפעלו. לעולם לא אבין איך מצא את הזמן והכוח לבצע כל זאת! רק הודות לו הפך הטניס למה שהוא כיום בגבעת- חיים. תקוותי שנוכל יחד, מקורבים, להמשיך באותה רמה אליה הגיע ג'ון.
ג'ון הכיר את אילנה, ויחסיו אתה הפכו למרכז חייו הרגשיים. הם התאהבו זה בזה והחליטו לחיות יחד.
בשנים המשותפות שלהם, עבר ג'ון התפתחות מקבילה לזו שעבר בחייו אתנו. תחילה שופע קסם ונלהב, אוהב ומלא התחשבות, אך עם זאת לא בשל להתחייבות של ממש. בעצמו לא ידע מה הוא רוצה. ולאחר מכן, עם ההתנסות המשותפת והאמון הגובר, הגיעה גם אותה בשלות.
כולנו יודעים כמה היתה שנת חייהם המשותפת האחרונה קשה וטרגית. סבלו נורא, יחד, וכל אחד לחוד. בשביל ג'ון היתה זו השנה בה ידע את ההתמסרות המלאה של אדם לזולתו.
ג'ון לא נטה לדבר על רגשותיו, אך לא פעם סיפר על מסירותה של אילנה, אהבתה, ומה אלה בשבילו. פשוט החשיב עצמו בר-מזל שאילנה היא אשתו.
אילנה, הילדים, החיים והעבודה בקיבוץ, ובמידה רבה מאורעות מלחמת יום הכיפורים- בה איבד ידידים קרובים - קישרוהו אל העם היהודי בישראל. וכך היה זה רק טבעי שעבר את תהליך הגיור. לא היה זה לגביו צעד פורמלי, אלא התנסות עמוקה ורבת משמעות.
מה טרגי יותר ממותו של אדם צעיר וטוב. לכולנו - אילנה, המשפחה, הקיבוץ כולו.
נזכור את ג'ון כפי שהיה ובזכות מה שהיה, נזכור את ג'ון בזכות מה שייצג: הוא הגשים עליה במשמעות העמוקה של המלה. הוא בא אל בית, בנה בית ומשפחה, והצטרף אל משפחה רחבה.
ג'ון יחסר לנו. אנו עם אילנה ומשפחתה בצערם.
מונטי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!