חסר רכיב

עזריאל שולמן שלמון

עזריאל שולמן שלמון
- כ"ח שבט תשל"ט
27/02/1905 - 25/02/1979


תולדות חייו

ילדות ונעורים
עזריאל שולמן נולד בוורשה ב 27- בפברואר 1905. אביו היה חסיד והשתייך לחצר הרבי מגרודז'ק. שולמן עצמו למד ב"חדר" מגיל 5.
כשהיה בן 9 פרצה המלחמה, אביו גויס לצבא הרוסי ונפל בשבי הגרמנים. המפעל התעשייתי הקטן, שהיה שייך לאביו, נהרס כאשר גויס לצבא, והמשפחה נשארה חסרת פרנסה. 
אמו הלכה לעבוד במטבח צבאי ושולמן עצמו - כבן עשר הפסיק ללמוד והלך לעבוד אצל דודו בבית המלאכה.
עם גמר המלחמה חזר אביו מהשבי ושולמן, אחרי טקס בר-מצוה צנוע, התחיל ללמוד במכינה לקראת סמינר לרבנים.
שנה למד במכינה ועוד שנתיים בסמינר. בעקבות המצב הכלכלי הרע, החליט אביו להגר מפולניה לרומניה. 
ב1920- עברו לבוקרשט. האב פתח שם עסק של מנופקטורה ושולמן עזר על ידו.
תנועה והכשרה
שולמן היה מקורב לתנועה כבר בוורשה. בהתחלה, כילד, היה קשור לנוער דתי-ציוני ואחר כך בהשפעת חבר מבוגר שהיה חבר השומר הצעיר - התקרב לתנועה. ברומניה הצטרף לתנועה זו.
ב1922- היה לראש התנועה בבוקרשט. 
ב 1923- יצא עם הקבוצה הראשונה להכשרה בקישינב, שם חיו במסגרת קומונה במשך כשנתיים. ב-25 ביוני 1925 הגיע שולמן לארץ עם חברי השוה"צ שהגיעו לקיבוץ ג'.

בשבת 1927, בעקבות משבר אידיאולוגי קשה ביחס לקיבוץ, יצא שולמן עם אשתו לאה לירושלים, גרו בשכונת הבוכרים ושולמן עבד במדבר יהודה בסלילת הכביש ליריחו. וכשנגמרה שם העבודה, עבר לעבוד כפועל שחור בבנין ארמון הנציב העליון.

ב 1928- חזרו לקיבוץ, שהיה אז כבר בחיפה, ואז נולד יובל, שיחד עם זיוה היו שני הילדים הראשונים בקיבוץ.




מפי עזריאל:

פעולה והרפתקאות
- - - באוגוסט 1947 יצאתי את הארץ באניה למרסי ומשם לפריז. התוכנית היתה להגיע לשוויץ, לז'נבה, אבל בשל קשיים בסידור הויזה התעכבתי בפריז, והגעתי לז'נבה רק באוקטובר. לאחר תקופה קצרה של כניסה לעניינים, היכרויות עם אנשים ומוסדות - קיבלתי על עצמי את התפקיד - ריכוז הפעילות הפיננסית של עליה ב'. הרבה כספים גלגלנו. הכסף היה מגיע מארה"ב לחשבון בבנק ואנחנו היינו מעבירים אותו למקומות שונים, לפי הוראות ממרכזי עליה ב' בפריז ובאיטליה. אפשר לספר הרבה על אותה תקופה מעניינת, אבל אולי נתרכז רק בחלק מסויים - "הכסף יענה את הכל".

מבין כל אניות המעפילים, הזכורות יותר או פחות, זכורות בודאי שתי האניות- האחיות "פאן-יורק" ו"פאן-קרישצ'נס". שתי אניות אלו עמדו בנמל של אחת מארצות מזרח אירופה, עמוסות מעפילים, מוכנות להפלגה - אולם אי-אפשר היה לצאת. שלטונות אותה ארץ אסרו את היציאה. 
יום אחד, בסוף נובמבר, קיבלתי הוראה להפגש בז'נבה עם בא-כוחה של אותה ארץ - להסדרת עיסקה. קיבלתי מספר טלפון, התקשרתי והזמנתי את האיש למלוני. האיש - יהודי במוצאו - ביקש לנעול את הדלת, ומיד אמר בשקט, תוך שהוא מוציא ומראה לי את הדרכון הדיפלומטי: "אני מזהיר אותך, אני נמצא במעקב. לי לא יכול להזיק דבר, אבל עליך להזהר"
כמובן, התברר מה שהיה ברור לנו קודם - שהאניות לא תקבלנה רשות להפליג - אלא תמורת סכום כסף רציני. סיכמנו בינינו כיצד ולאן להעביר את הכסף. אם אינני טועה, שילמנו כדולר וחצי עבור כל איש. אחרי גמר העסקה - עזב האיש והלך. עלי היה
להכין את הכסף ולהעבירו לשגרירות של אותה מדינה בברן.

הוצאתי סכום עצום מהחשבון שלנו, ונסעתי עם מזוודת-הדולרים לעיר הבירה, כששני אנשים שלנו שומרים עלי. בדרכי עקיפין הגעתי לשגרירות ומסרתי את הכסף כמוסכם.
ביקשתי וקיבלתי קבלה על הסכום כולו והקבלה נשמרה בתיקי.
מיד אחרי כן יצאתי לניו-יורק. שם ישבה אותה עת משלחת שלנו ומשה שרת בראשה.
באותה עת התנהלו הדיונים בלייק-סקסס והתקבלה ההחלטה על הקמת המדינה. את האור הירוק להפלגת האניות - מצדנו - צריך היה לתת משה שרת. האות ניתן והאניות יצאו לדרכן. שהיתי בניו-יורק כחודש וחצי ובינואר 1948, כחודשיים אחרי ההחלטה הגורלית באו"מ - חזרתי לשוויץ.

נקודת הכובד – ה"רכש" או: כיצד נעצרתי ונחקרתי
עקב הקמת המדינה, או יותר נכון, מיד לאחר ההחלטה באו"מ, חל בעבודתנו מפנה רציני. נקודת הכובד עברה מהטיפול בעליה ב', לרכישת נשק, בכמויות רציניות, והעברתו לארץ. הגיעו אנשים מהארץ לטפל בנושא זה - שנעשה חשוב ומרכזי. חלק רציני של העבודה נעשה במשרד שלנו. כעבור זמן קצר פתחו משרד מיוחד, נפרד לגמרי, ואני מוניתי על-ידי האיש שלנו מהארץ להיות גזבר של פעולות הרכש.
הפעילות הכספית היתה דומה לזו שהיתה קשורה בעליה. את הכסף המשכנו לקבל מניו-יורק, דרך בנקים שונים - בהם היו לנו חסכונות. קיבלנו הוראות לאן ואיך להעביר כספים. דרך ידי עברו באותה תקופה קרוב לשישים מליון דולר (של אז !) כספי רכש.
גם הזמנות שונות עברו לא פעם דרכי.

וכאן המקום לספר סיפור מיוחד - כיצד נעצרתי ונחקרתי.
הייתי מזמין נשק בשמו של דון גוזה ארזי (הלא הוא יהודה ארזי) שהיה בא-כוחה של ממשלת ניקרגואה לקניית נשק. הייתי נפגש אתו הרבה. הסוחרים, ספקי הנשק, התגוררו במלונות שונים, ובהם נערכו בדרך כלל העסקאות. ממשלת שוויץ עקבה בדרך כלל אחרי הסוחרים. חלק גדול מהזמנותינו בבתי-חרושת עבר דרך שני אחים יהודים, עורר-דין ובנקאי, שעזרו לנו הרבה. והנה - אחד האחים נחשד ע"י ממשלת שוויץ בדבר חמור ביותר: עסקים וקשרים עם מזרח אירופה. יום אחד ערכו חיפוש במשרדו ושם מצאו בין היתר כמה מכתבים חתומים על-ידי וכתובת הפנסיון בו התגוררתי. בלילה הגיע שליח מיוחד מציריך והודיע שעלי להסתלק משוויץ - עד שיתברר מה יש לעשות ואיך. עוד באותו לילה הסתלקתי לפריז ומשם לרומא.
אחרי שהוכנתי ע״י עורכי-דין שטיפלו יפה בנושא - בנינו סיפור משכנע - מקצתו אמת ורובו "פיברוק" - כיצד היכרתי את דון ג'וזה ארזי שבניקרגואה בדרכי מארה"ב, כיצד "קנה" אותי לעזור לו, וכו' - חזרתי לשוויץ. לא עברו ימים רבים ונקראתי לחקירה. ישבתי וסעדתי צהרים עם עדה (שהגיעה לשוויץ לאחר פרוץ הקרבות בארץ) כשנתקבלה קריאה טלפונית ממשטרת הביטחון השוויצית. ביקשו שאבוא ואעיד. 
הלכתי. עדה נשארה - חרדה לתוצאות החקירה.
סמוך למשטרה בה נחקרתי, ישבו חברינו מתוחים, מחכים לתוצאות. בעדות זו שלי תלוי היה גורל העברת משלוח גדול של נשק, שהיה ברכבת-משא בגבולות שוויץ-צרפת. במרסי כבר חיכתה אניה. חיכו לאות - שאצל "יובל " - זה היה הכיסוי שלי, הכל בסדר...

החלה החקירה - ממש "אש צולבת" - בחדר ארוך וחשוך – על ידי חוקר פיקח. החוקר לקח את הדרכון - והתפלא לפשר הויזות הרבות, הארצות הרבות שעברתי בהן – והיקשה בשאלות. אף כי היו רגעים בהם חששתי - ביחוד כאשר ראיתי על השולחן את מכתבי ועוד כמה מסמכים - עמדתי יפה בחקירה. ההכנה המדוקדקת של "הסיפור" עשתה את שלה.
תוך החקירה הראיתי לחוקר את תמונתו של יובל ושל עוד ילדים, וסיפרתי לו על ארץ-ישראל... החוקר נתרכך קצת, סיפר גם הוא על משפחתו. לאחר שעתיים של חקירה - הודיע לי החוקר: בעצם איננו מבקשים אותך, אתה נחקרת כעד - לא כנאשם... הוא התייחס באדיבות, עזר לי ללבוש מעילי והוביל אותי למעלית. ביקש רק שלא אספר על
החקירה, כדי שלא יגיעו הדברים לספקי הנשק... קיבלתי את דרכוני בחזרה. אנשינו שחיכו לסיום הפרשה - הבריקו לארץ על תוצאות החקירה - והנשק הגיע לארץ.
בשל סיבות אדמיניסטרטיביות, העברנו את המשרד המרכזי מז'נבה לפריז. היה צורך להעביר חומר חשאי, והעברתי אותר במזוודה דיפלומטית, חתומה בשעווה. בגבול נחשדה המזוודה, וכיוון שאסור היה לפתחה - ניתנה הוראה לבלשים לעקוב אחרינו ולראות להיכן אני מוביל את המזוודה... לא ידענו על כך - וכך הגיעו אחרינו אותם בלשים לווילה של אחד היהודים - אותה קיבלנו ושם עבדנו...
כעבור יומיים- שלושה הוקפה הווילה, ערכו חיפוש ומצאו בין היתר הוראת תשלום ב״קוד", למעשה הייתה זו הברחת כסף צרפתי. לאחר שהבולשת לקחה את החומר לבדיקה קיבלתי הוראה להסתלק מצרפת. הצרפתים חיפשו אחרי, שאלו על שולמן - חשבו שגילו את אחד המבריחים הגדולים ביותר באירופה...

ושוב - חקירה...
אנשינו התחילו לחקור מה מתרחש במשטרה הכלכלית הצרפתית. גם בדקו אם שמי אינו מצוי ב"רשימה השחורה" של משטרת הגבולות. במשך כל הזמן סיפרו לצרפתים שלא מצליחים להשיג את שולמן... הורו לי לא לחזור עד שהכל יהיה מוכן סופית – עד שיאמינו שאינני מבריח.
כעבור כמה זמן חזרתי לפריז, ואז הודיעו לצרפתים ששולמן חזר... הוזמנתי לחקירה במשטרה הכלכלית. נחקרתי ארוכות ע"י שני אנשים - עד שלפתע נכנס ראש המשטרה הכלכלית - איש שלו סיפרו בעצם מי אנחנו ומה מעשינו... הוא רמז משהו - והחקירה נפסקה. השתחררתי.

חזרתי לארץ בסוף 1950 וכעבור זמן קצר נבחרתי לכהן כמרכז ארגון משקי עמק-חפר והשומרון, ומלאתי תפקיד זה למעלה משנה... והימים ימי מערכות של ערב פילוג.
חזרתי הביתה וקיבלתי על עצמי תפקידים הקשורים בהקמת הנקודה החדשה, ועוד.

ב־ 1953 יצאתי לשליחות האחרונה שלי בחו"ל - הפעם במסגרת "צים".
כך, ארבע שליחויות, שעל שלוש מהן סופר בהרחבה.

ויתר הדברים והסיפורים, ההרפתקאות והחוויות - רשומים, והכל יועתק לנקי ויהיה שמור בארכיון.
ראיינה ותמצתה - זאבה  

עם עמליה





דברים על הקבר
באנו להיפרד מידיד יקר, מחבר נאמן, מעזריאל שולמן ז"ל, שקראנו לו בדרך כלל - שולמן.
הכרתי את שולמן שנים רבות, אבל רק לפני שנתיים התגלה לי, שבעצם ידעתי עליו מעט מאד.
לפני כשנתיים, כששולמן סיים את עבודתו בניר שיתופי נערכה באיחוד מסיבת פרידה. אחרי דברי ההערכה הכנים שנאמרו ע"י חברים שעבדו אתו בתקופות שונות של פעילותו הציבורית, הוא פתח את סגור לבו וסיפר את קורות חייו. הרי רוב החברים ביטאו את התפעלותם מהחלטתו לנצל הזדמנות שנפלה בחלקו ולצאת ללימודים באוניברסיטת ירושלים: הוא, בן 72, יישב על ספסל הלימודים עם סטודנטים שיכלו להיות נכדיו. ואז הוא החל לספר למה היציאה ללימודים היא הגשמת חלום, שנשא אתו שנים כה רבות, בעצם מנעוריו, ולא יכול היה להגשים אותו. הוא הפסיק את לימודיו בגיל צעיר, קודם כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אחר כך כדי לעלות ארצה. ומאז רדפה משימה אחת את רעותה ואי אפשר היה להעלות על הדעת מחשבה בטלנית כזאת - בלימודים לשם סיפוק אישי.
הוא סיפר על ההתחלות הקשות בחיי העבודה, בקיבוץ, על השליחויות הציבוריות שהוטלו עליו ושתפשו אותו כולו, לא השאירו פנאי, אפילו לא במחשבה, ללימודים.
בפעם הראשונה נפגשתי עם שולמן עוד לפני מלחמת העולם השניה, כשאני עוד הייתי בברלין והוא היה שליח המוסד לעליה ב', אחראי לכל הפעולות הכספיות של המוסד. הוא בא לברלין לרגל ענייניו, אולי גם כדי לפגוש חברים ולהתפרק קצת מן המתח בו היה שרוי. הוא גלגל אז מיליונים רבים למען רכישת אניות מעפילים, אבל הוא היה חי ממש כקבצן. והוא הסביר את הדבר בסוג פעילותו: היות ועובדים דרך ידיו סכומי עתק, הוא חייב להקפיד הקפדה יתרה שלא יוכל להתעורר חשש מן הקלים ביותר שאפילו אגורה אחת המיועדת למטרת העלייה דבקה בידיו. כי בנסיבות של עבודת המוסד דאז אסור היה לנהל רישומים, אי אפשר היה לערוך ביקורת ספרים. הכל היה בנוי על אימון, את האימון צריכים לרכוש ויום יום חייבים להוכיח מחדש שאמנם ראויים לאימון. שולמן נהנה מאימון בלתי מוגבל אצל כל החברים שהיו שותפים למעשי מחתרת אלה.
הפגישות הזכורות לי עם שולמן אחרי זה, חלו בתקופה שהוקמה גבעת-חיים החדשה, אחרי הפילוג. שולמן היה גזברה הראשון של גבעת-חיים איחוד, הוא נשא בעול של בנין קיבוץ חדש עם חברים לא כל כך צעירים, במצב כלכלי קשה של המדינה שעוד התלבטה בקליטת העליה ההמונית, בחיסול המעברות ולא יכלה להגיש את העזרה הדרושה להקמת הישובים החדשים-הותיקים. אם גבעת-חיים זו התגברה על הקשיים במהירות יחסית גדולה ועומדת על תילה, קיבוץ גדול ופורח - לשולמן יש חלק רב בהצלחה זו.

שולמן עם גולדה מאיר

שולמן עם גולדה מאיר



אבל יחסי חברות ממש קרובים נקשרו בין שולמן וביני בתקופת עבודתו הממושכת בקרן האיחוד.
עשר שנים הוא ניהל את הקרן. הוא קיבל לידיו קופה דלה וקטנה והוא יצר מנוף פיננסי חשוב. הוא התייחס לעבודתו בקרן לא רק כעבודה כלכלית, למרות שאחת השאיפות הכמוסות שלו הייתה, להשתוות לקרן הקיבוץ המאוחד, למרות הפיגור הרב בעמדת ההתחלה. אולי שאיפה זו גרמה להתמדתו בקרן במשך 10 שנים ולסיפוק ששאף מהצלחתו. את עיקר תפקידו ראה בעזרה לקיבוצים, בהדרכה לגזברים, בעיקר הצעירים. גישתו האבהית לצעירים, החברית לותיקים, זיכו אותו בהערכה רבה בין כל הנזקקים לעזרת הקרן. בטקט, בנועם, ידע להוכיח את הגזברים שהסתבכו ללא צורך, בסבר פנים ידע להושיט עצה ועזרה לכל הפונים אליו. מילוי תפקיד מרכזי בתנועה משך 10 שנים אינו מקובל באיחוד. שומרים על כללי הרוטציה, וגם כלפי פעילותו של שולמן, שחרגה מן התקופה המקובלת של קדנציה, התעוררו מפעם לפעם שאלות. אבל תמיד ניתנה התשובה שכל כלל מתאשר גם ע"י היוצא מן הכלל, ואל לנו לותר על ניסיונו הרב ויכולתו המקצועית של שולמן.

אחרי ששב הביתה, שבע מעשים וגם שנים, עדיין לא פרש מן הפעילות. בתקופת עבודתו בקרן טיפל רבות במצבו הכלכלי של קיבוץ משמרות. על פי הצעתו הוחלט לעשות צעד יסודי יותר מרק הענקת הלוואות. הוחלט לרכוש חלק בבית חרושת "תעל", בו הייתה משמרות שותפה ב- 50% כספי פדיון המניות שהועברו ממשמרות לאיחוד, עזרו לביסוס המשק, ומעורבותו של שולמן בהנהלת המפעל הקנתה למשמרות יתר השפעה ויתר הנאה מן המפעל הגדול. שולמן היה פעיל בהנהלת "תעל" כמעט עד ימיו האחרונים, תמיד כנאמן התנועה וכנאמן משמרות, תמיד תוך ראיית טובת משמרות בעיקר פעילותו.
וגם זה עדיין לא הספיק לו. כשקרה אסון בניר שיתופי והיה צורך דחוף למצוא חבר שיידע להסדיר את העניינים הכספיים הסבוכים, לקשור מחדש את החוטים שנזרעו, פניתי אל שולמן. היה לו קשה, אבל לא סירב - הרי לא ידע בכלל להשתמט מקבלת עול. פונים אליו - סימן שזקוקים לו, וזה מספיק על מנת שייענה לקריאה. במשך שנה העמיד את המוסד על בסיס מסודר ובריא והעביר אותו על שכם חבר יותר צעיר שבינתיים גוייס.
ואז החליט לצאת ללימודים, לימודי יהדות באוניברסיטת ירושלים. המאמץ היה רב, כנראה גם הסיפוק. כי למרות שהיה צריך להפסיק את הלימודים בירושלים כעבור כחצי שנה בגלל מצב בריאותו, הוא ציין בשמחה שחודשי לימוד מעטים אלה העניקו לו את היכולת להמשיך בלימודים בבית. הוא למד איך ללמוד, והוא למד, ע"י עבודה חלקית בהנהלת החשבונות. ובכל זאת, שאיפתו להשלים את לימודיו לא באה על סיפוקה המלא, והוא תכנן שוב לצאת לירושלים, רצה להגשים את חלום נעוריו במלואו - ולא זכה.

נדמה לי שאדם שנפטר מן החיים עם חלום בלב, עם תקוה להשלים את חלומו, זה אדם מאושר.

נזכור את חברנו היקר עזריאל שולמן תמיד, כידיד יקר, כשליח ציבור במובן הנעלה של המלה.
נזכור אותו כאדם טוב.
סנטה יוספטל






תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב