חנה נבון
- כ' טבת תש"מ
04/01/1917 - 09/01/1980
1980, על קברה של חנה (דברים שלא נאמרו)
בשבוע שעבר, ישובה על "כסא מלכותה" (כך כינתה, בהומור אופייני, את עגלת הנכים שלה), בקרב משפחתה, כפי שאהבה, חגגה חנה את יום הולדתה ה- 63.
63 שנות חיים מלאים, עשירים. חיים של טעם. היה בהם תוכן, היתה מחשבה. היו רגשות והיו מעשים, חיים מלאים.
לכן לא קשה לספר על חנה. לא קשה כי יש מה לספר, אך עצוב. עצוב מאד.
הייתה חנה אוהבת האידיש - שפת ימי ילדותה ונעוריה בבית משפחתה האהובה, משפחה יהודית בפולין.
היתה חנה הבחורה הצעירה, חברת התנועה הנלהבת בצ'כיה, וחנה החלוצה, הקיבוצניקית
ה"ירוקה" על חבלי הבראשית, התמודדויות והתגברויות. אלה - בעבר הרחוק. ובין האבלים שבאו היום ללוותה בדרכה האחרונה, יש אנשים המכירים אותה מאותם זמנים. אך גם לאחרים אין זו תקופה עלומה, כי חנה אהבה וידעה והרבתה לספר על כל אלה. היא לא
היתה זקוקה לאופנת החזרה לשורשים, על מנת להרגיש בחשיבותם של הדברים וחשיבות הקנייתם.
הכרתי את חנה שהיא מטפלת בילדי. ושהיא אם לחניכי. ושהיא פעילה ומקרינה סמכות בענייני חינוך וחברה. ושהיא אשת חינוך גם בתקופה שעבודתה אינה בדיוק עם ילדים. ואשת חברה מעניינת ואכפתית בעלת חוש צדק וכישרון למציאת פתרון – גם כשהיא לאו דווקא חברה בועדה שזה עניינה וידועים הדברים, ובוודאי עוד יסופרו ונשמעם. מן הראוי הוא.
אני, בהיפרדי היום מחנה, רוצה לספר על חנה מן השכונה שלנו. של השכונה שלנו. היינו מתלוצצים - והיא אתנו - וקוראים לה "'נשיא השכונה" ו"ראש" ו"מנהלת". אתה בא אליה להתייעץ, לשפוך את הלב ולשפוך גם זעם, להתאונן או לבשר בשורות טובות. הכל. ויוצא ממנה עם רעיון - כשהיית אובד עצות, ועם תוכנית חדשה - כשחשבת שהכל כבר נשקל, ומעודד - כשהיית מיואש.
מעודד! חנה, מכיסא הגלגלים, מחיים של סבל והגבלה ממושכים, אותם חייתה ושכביכול הרחיקוה מזרם חיינו והתרחשויותיהם הייתי יוצאת ממנה ובכל פעם מחדש משתאה ומתפעלת מן התבונה בה יעצה, כיוונה, ברגעים של מבוכה, ומרוחב הלב, מן "הפרגינריותיי שהפגינה, להנאותיהם, לשמחתם של אחרים.
ועיקר העידוד - למה נכחד - בא מן המופת שהיא משמשת, בלא יודעין ואף ביודעין. באמצעותה היית חוזר ורואה את מה שהציק לך בפרופורציה הנכונה.
ויעידו על כך הרבים שוחרי פניה, ביתה: בני המשפחה, שרבים ממנה נכחדו, והם מצאו בה כתובת ומשען.; ידידים. משכבר - החיים מחוץ לגבעת-חיים, מקרוב ומרחוק; ידידים של ילדיה, שהופכים ידידים שלה; והעיקר – חניכיה לשעבר אלה שגידלה וטיפחה. היא מוצאת שפה משותפת עם כולם, הם שומרים לה אמונים. ומי שעסק בחינוך יודע, שזהו בסופו של דבר הגמול היחידי, ושהוא נדיר. וחנה זכתה לו.
אך חנה לא הסתפקה באלה. הייתה תקופה, תקופה יפה מאד, שביתם של חנה ושמואל הפך להיות המועדון השכונתי. שם ראינו את תוכניות הטלוויזיה – איזה וכמה שרצינו. והלא ברור שלעתים זהו מטרד. תוכניות מיוחדות, כמו "חיים שכאלה", שיריי ארץ-ישראל הטובים והישנים, שידורי ימי העצמאות ועוד - אלה הופכים מסיבה. חנה עורכת שולחן חגיגי, מכבדת,
אמנם לא במו ידיה, אך בטוב טעמה. במשך הזמן התרבו מקלטי הטלוויזיה, וכ"א צופה בה בביתו. אך חנה עומד .על כך שבאירועים - צופים יחד. והמועדון מוסיף להתקיים, אם כי כבר לא באותה מידה. ואת התקופה של פעילותו המלאה, המלכדת, כבר היום אני זוכרת בנוסטלגיה...
ואחר כך מתפתח המועדון, והוא גם מרכזיית הטלפון שלנו, השכונתית. ושמואל ושאר בני המשפחה, תמיד נכונים למסור ידיעות ולקבל ידיעות, לעודד "הפצת" מספרם לכל דורש, ולכל דורש, ולקרוא לנו לשיחה בכל שעה ובכל מזג אויר. וגם פה - נוכחותה של חנה מורגשת. ובחוש נדיר היא מוצאת בדיוק את המידה בה היא לא מתערבת בענייניך הנדונים בטלפון, אך כן אומרת משהו כשמתעורר הצורך, איזו מלה גואלת.
צריך הקיבוץ להיות מרוצה, שהכניס שכלולים אלה לביתם של חנה ושמואל, ולהצטער על שלא זכתה ליהנות מהם שנים יותר. הם הקלו מאד על חייהם, ושימחו את לבה של חנה מאד. כי זאת לדעת: מטבעה צנועה ומסתפקת במועט היתה חנה, ומכירת טובה. וממש הנאה היתה זו ליהנותה. ולא קשה היה ליהנותה, כי גם זו היתה אחת ממידותיה, ככל שביקורתית היתה: לגלות את נקודות האור בכל מצב קודר, אפל. לגלותו ולהצביע עליו, להראותו לאחרים.
גם בימים קשים שעברו עליה ואני חושבת שלא תמיד ידענו מתי היו כאלה - ואפילו כשהתאוננה שדי נמאס, עיפה, למה להמשיך - לא היתה אף פעם אוירה של מרירות בבית. ונרגנות. דבר שהוא צפוי וטבעי ואנושי כל כך, אך דוחה ומרחיק אנשים... לא, לאלה לא היה מקום בבית.
חנה ראש השכונה; אך לפני כן - ראש המשפחה. וכל מה שסיפרתי: לב אוהב וראש פעיל, ונכונות למתן ללא גבול, וכותל דמעות וכתובת להתייעצות - כמה יחסרו. כל אלה למשפחתה עתה.
חנה עם הנכד ערן
אשרי הנכדים - והם יודעים זאת - כי זכו לסבתה כזו. ושמואל והילדים במה ינוחמו? לפחות בהרגשה כי מה שהיה לאל ידם לעשות מעולם לא חסכו ממנה. ואהבתם והערכתם ומסירותם ללא סייג ליווה עד רגעה האחרון והיו לה מקור גאווה ואושר.
לא רק אתם התייתמתם, חנה תחסר לכולנו מאד.
סימה שרי
חנה עם שלומית בתה
חנה איננה - קשה לתפוש וקשה להשלים.
בדרכה השקטה, המחייכת, המשיכה להיות ערה לכל המתרחש בבית ובחוץ.
תמיד היה נעים בחברתה.
חנה, המטפלת המסורה, שכל כך אהבה את חניכיה, הבינה אותם וידעה להדריכם - היתה לפתע זקוקה בעצמה לטיפול. אך רק גופה נפגע. רוחה לא נפלה. אפילו האופטימיות שלה האופיינית אולי למחנכת שבה, לא עזבה אותה.
למרות מחלתה הממושכת בא הקץ פתאום - כמה בלתי צפוי והלב כבד.
חנה, כל חניכייך הרבים, הוריהם וכל חברייך לעבודה יזכרו אותך לתמיד ערה ופעילה כפי שהיית.
שלומית גרינבאום
משפחת נבון
מכתב אישי לבני משפחתה של חנה.
כל כך קל להספיד אח חנה וכל כך קשה להיפרד ממנה...
ימים רבים בילינו יחד חנה ואני, ימים רבים. חנה לא היתה בשבילי פציינטית בלבד, בשבילי היתה פציינטית, מנהלת ראשית יועצת אישית - בית שתמיד חוזרים אליו, חברתי הגדולה... לא יכולתי' שלא לחשוב על כך שמצבה של חנה היה בו כדי להחמיא לכל פיזיותרפיסט. אשה עם מגבלות פיזיות מורכבות המנהלת חיים גאים ומקיפים, והלוחמת על כל חלקיק של עצמאות, הבזה לקטנות היום-יום ומוכנה לעמוד בכל, ללא תנאי וללא תלונות.
לא יכולתי שלא להנות, איך ריכזה סביבה חיי חברה סואנים, ואיך פיקדה למעני את כל תוכניות הטלוויזיה, העתון ורשת ב' של שידורי ישראל, כאילו היתה אמורה לשלבני בחיי האומה.
לא יכולתי שלא להתמוגג, איך התגלגלה עם עגלתה הממונעת למחסן - למלאכת יומה, ואיך דאגה להזכירני שמודעת היא להבדל בין עבודה לריפוי בעיסוק, ושאין להוליכה שולל - ולמחרת שוב להופיע לעבודתה.
בחדר הפיזיותרפיה - 1976 זיוה רום וחנה נבון
חנה היתה משוקמת" לדוגמא. היא ידעה זאת, אני ידעתי זאת, ושתינו נהנינו מהצלחתנו הקלה.
באחד הימים מניתי אותה למנהלת המכון (היה זה עוד סוד קטן עמנו) על מינוי זה שמרתי בפועל כל הימים. לא היה דבר קטן כגדול שלא שיטחתי בפניה ושלא ביקשתי חוות-דעתה ועזרתה בהכרעה. מדי פעם אף נאלצתי להסביר במוספים מקצועיים ארוכים ומיגעים
על מנת שתוכל לעזור לי בהחלטה הנכונה.
חרף מצבה המיוחד, מעולם לא התקשתה להבחין בין טוב לרע ובין עיקר לטפל. תמיד
ידעה בבהירות לאיזה מחנה שייכת היא ומה מקומה במסגרת. לא הפסקתי להתפעל מיכולתה לותר על תורה למען חבר מתוסכל או חולה שנדחף ובזבז זמנה ללא נטילת רשות.
תמיד ניסיתי ללמוד ממנה איך אינה נגררת לעלבון, שחבר עלב בה, ואינה שומרת טינה -
רק יצא החבר והיא כבר קורצת לי בחוטמה מתחת למשקפיה, כאומרת: " עזבי, לא חשוב..."
אני הכרתי את חנה רק משהחלו תחלואיה, אבל שימעה כמטפלת מדופלמת יצא מלפניה.
על כן, לא התכוונתי לותר על ניסיונה הרב בשטח זה, ואכן אני אולי הייתי הכיתה האחרונה שהיא טיפלה בה. היא איזנה סערות רוחי, ובלמה נואשות, עזות רגשותי, תוך נאמנות אין קץ להטות לבי לשיקול דעת נבון ולראיה יותר מאוזנת של הדברים. מיישרת הדורים הייתה - כמו שהתלוצצנו - בלי די. תודות רבות רכשתי לה על כך שלא הלאתה אותי, בתלונות וכן על שלא הרבתה להתאונן. טיפה של מרירות לא יכולתי למצוא בה - לפעמים אפילו מתחתי אותה עוד ועוד ולא עלה בידי... כל כך שלמה היתה בדרכה הקיבוצית, בשלה ובוטחת בשבילי חייה, ששוב נאלצתי להודות שברת-מזל אני, שזו נקרתה בדרכי.
אבל יותר מכל, ואפשר להוסיף ולשטח סגולותיה, היתה אמיצת לב מאין כמוה, גיבורה בגבורות! באיזה פשטות נשאה גורלה, באיזה אורך-רוח וסבלנות. באיזה עוז נפש גייסה
כוחותיה לעשות את הנכון, שוב ושוב, ובאיזו שלוותנות צעדה בדרכה - לא יאמן!
הראיתם כמה חברים סעדה בעת חוליה, ומה רבו הנפשות המעודדות שיצאו מפתח ביתה?
השמתם לב איכה פלסה דרך ביום סגריר מלא רוח ואפור-שמים, ואיך נהגה עגלתה בזיג-זג
מבהיל ומאיים - ויכלה לה? איך עצרה אלף פעמים בדרכה למכון, כדי לומר מלה טובה
לעובר אורח מקרי, ואיך לא נפלה בפח כשנשאלה לשלומה (וענתה: "מצוי") אכן ראויה היית. שיתגאו בה.
משפחתה כולה היתה שזורה בפעלתנות חייה, תמיד מצאה אוזן קשבת ועזרה בתוך
המשפחה. יכולת העמידה וההתמודדות שהיו נחלתה, היו לנחלת כל בני המשפחה. היה קל לפנות לכל אחד מהם לקבל גיבוי ועזרה מיידית מלב אל לב. חנה ידעה זאת, התגאתה על כך והוקל לה.
ימים רבים מאוד שיננתי עם חנה. חלקים מהרקוויאם עליה. ביחוד לאחר הלוויות, באחד הימים
של א', ג' או ו', הייתי מקפצת על כיסא ומתאמנת מחדש על חלקים ממנו; חנה נעשתה
מרוכזת, קשובה ומתמקחת: "יותר קצר", "החברים משתעממים" - וקורצת באפה – או רוטנת " נו, נו זה. מו ג ז ם... להעיף את זה מן הדף... " הוסיפה מזדרזת.
בסופן של החזרות שוב ושוב היתה מזכירה לי ששכחתי את המוטו: שהמוות אינו מפחיד אותה, שאינה יראה אותו, שבעיניה סתם חלק מן החיים, פשוט האחרון, הסוף...
כזאת היתה חנה. חברתי הגדולה...
זיוה
כבר עשר שנים.
עשר שנים לתקתוקיו הקצביים של השעון,
זה שמחוגיו מעולם לא פסקו ללכת.
עשרה חורפים סתוויים ואביבים קיציים.
עשר שנים לנכדים, ששוב אינם ילדים קטנים, אלא עלמים של ממש.
עשר שנים לנכדות, הצומחות גם הן בשבילי החיים.
עשר שנים לילדיה - הפוסעים אל מחצית חייהם
עשר שנים נוספות לשמואל, בעלה, עטוף החיוך הרך תמיד.
כבר עשר שנים...
עדיין תמונתה ניצבת אצל משרדי
עדיין מבטה עוטף, שומר כל מצעדי
עדיין זו דמותה -
כמעט כל יום עולה בדעתי
עדיין חסרה אני את תמיכתה - בתוכניתי.
עדיין אומץ לבבה -
רחוק מהשגתי.
עדיין כאן -
בזכרוני
במחי ידי
נמחקות עשר השנים -
שהיא כבר לא איתי
זיוה רום
.jpg)
מחזור יח קבלת שבת בחדר האוכל עם חנה נבון המטפלת
אמא
בואי אמא בואי אמא.