חסר רכיב

זאבה לבני

זאבה לבני
- י"ט אדר תשמ"א
05/04/1924 - 23/02/1981

זאבה באימוני נשק



ע ל קברה הרענן

כולנו מבכים את זאבה. מחלה ממארת ארוכה הכריעה אותה למוות, ואפילו לגיל זיקנה ושיבה טרם הגיעה. לפני חודשים ספורים נתגלה לפתע שבריאות גופה, הצעיר והחסון לכאורה, בריאות מדומה היא. אולם בנפשה כברוחה איתנה נשארה - עד לרגעיה האחרונים ממש. 

כבר לפני עשרים שנה ניסינו יחד לעצב בזהירות מעין נוסח אבלות חדש ומתוקן שיהא הולם קיבוץ כמונו.

פתחנו את ספר הספרים וקראנו בסיפור על איוב הקדמון: "ויקם ויקרא את מעילו ויגד את ראשו ויפל ארצה וישתחו; ויאמר ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח - יהי שם ה' מבורך.,, (א' כ, כא).

והנה, לשנינו לא נראתה נוסחה מקובלת זאת של השלמה וצידוק הדין. 

מאז נהוג אצלנו לשאול עם איוב ; כשמתנו מוטל לפנינו, לקונן בלשון הפסוק:

"כי יש לעץ תקוה אם יכרת (גזעו --- ויגוע אדם ואיו"? (פרק י"ד).


- אף כי ידענו שלשאלות הנצח בדבר טעם החיים ופשר המוות אין תשובה עולמית, לבעיות כאלה אין פתרונים... אולם האדם המיוסר חוזר על זעקתו. גם כשבספר מעז אחד חכם להטיף ולומר: " ואיוב הבל יפצה - פיהו, בבלי-דעת מליו יכביר" (ל"ה טז'), היתה זאבה אומרת לנו: אך לא לשתוק, אסור להיאלם דום!


בודאי אין להכביר מלים, אין להרבות עתה דברי הספד. ממילא לא ניתן להזכיר כאן, ולו ברפרוף, את הנושאים כולם. לשוא הנסיון החפוז לשרטט את דמותה כלאחר-יד; את מפעלות חייה (אשר נקטעו באכזריות, והנם שלמים ועשירים!), 

את משך דרכה, שהובילה משכונת בורוכוב ובית-השיטה, ומפלסים עד אלינו, עד הנה, והוא קו ארוך. ועם זאת - קו ישר להפליא!

כבקשת המשפחה (ונוכח השמיים הבוכים). לא נאריך אפוא. אבל רואה אני צורך לומר 3-2 פסוקים -כבר עכשיו ודווקא עכשיו וכאן:

* בין שמות-התואר, תארי הכבוד שנשאה אותם בגאון, כגון "חברת תנועה" ו"חברת קיבוץ", הבליטו הקרובים במודעת האבל עוד אחד: "מראשוני הפלמ"ח". ואכן, לוחמת ואשת-חיל נשארה זאבה כל הימים. ואין, כמדומני, תקופה אחרת שאומץ לבה נבחן בה ועמד בגבורה ולתפארת במבחנים קיצוניים כמו בחודשים האחרונים. כל רואיה, כולנו פה נמצאנו משתאים ונרעשים נוכח מאבקה ההירואי שלא להכנע בנפשה וברוחה. כבר נגזר עליה הקץ הקרוב - והיא ידעה זאת היטב ומפורשות - אבל לא נשברה. 

לפני שבועות מעטים מצאתי אותה באחד מביקורי על מיטת- הדווי בחדר החולים, והיא מעלה על הנייר בקדחתנות - רשימות וזיכרונות וכדו' קטעי יומן "על-מנת להספיק עוד... "

נדע-נא להיות ראויים למין צוואה כזאת של מלחמה בשיכחה!

* דרכה עלי אדמות, שצעדה בה בנאמנות ובעקביות, כאמור, היתה אצלנו לא תמיד סוגה בשושנים. והנה, דווקא באחרית ימיה חשה - כך אמרה לי בהדגשה ובסיפוק ניכר - בהתקרבות ובאהדה הגוברת של הסביבה הקיבוצית, חשה בדאגת הבית. זכתה היא וזכינו אנחנו לפיוס הדדי, נפרדנו מפוייסים באמת.

* ולאחרונה: בין המצוות למיניהן קיימה זאבה בעקשנות מיוחדת זו הנקראת בלשון אבוהינו "חסד של אמת". לא בלבד שלא נעדרה מעולם אף ממניין אחד של מלווים או של עולים אל המקום הזה באחד מימי הזכרון. כל הימים היתה משקיעה כוח רצון ומחשבה שיטתית והרבה-הרבה תשומת לב בעדינות ובצנעה בפינה זו המקודשת. היא ידעה שיחס כזה הוא ביטוי ויסוד לתרבות-עם היוצרת משורה של קברים "בעלמא" - בית-עולם. בית- עלמין של עדה. "מטעם״ - ושלא מטעם ועדה או מוסד רשמי - היתה זאבה יוזמת ודואגת לצורה המכובדת ולתוכן הנאות, היתה בוחרת בקפידה פרחים - וקטע ספרותי מתאים.

כמוה כל השנים (ולפעמים עשינו זאת שנינו יחד) פתחתי היום את הספר הקטן - קובץ שירת רחל - אחד ממקורותיה, ונתקלתי בשורות קצרות ופשוטות, שנקדיש אותן לעילוי נשמתה של זאבה:

האתה הוא הקץ? עוד צלול המרחב,

ערפלי החיים עוד רומזים מרחוק,

עוד השחק תכול והדשא ירוק.

טרם סתו.

אקבל את הדין. אין תלונה בלבבי.

הן אדמו שקיעותי וטהר שחרי,

ופרחים חייכו בצידי נתיבי

בעוברי.

עדי נחמני



קורות חיים:

זאבה נולדה בשכונת בורוכוב ב- 5.4.1924, א' בניסן תרפ"ד להוריה פולה ודוד קלעי. 

היא נקראה על שמו של זאב ברזילי מידידי המשפחה הקרובים וגיסו של אביה. היא גדלה בשכונת בורוכוב. התחברה אל הטבע והצטרפה לתנועת "הנוער העובד" בכיתה ו'. עד לכיתה ט' למדה בשכונה ולאחר מכן עברה לגימנסיה "הרצליה" ולבסוף, לאחר מאבקים, הצליחה להצטרף למקווה ישראל כבת ראשונה בבית ספר לבנים עד כה.

בשנת 1943 הצטרפה לפלמ"ח ושרתה בפלוגה ד'. תחילה שרתה עם חבריה ממקווה במחלקת רמת הכובש. משם עברו לגבעת חיים. היא נשלחה לקורס מדריכות ספורט בגינוסר, עברה קורס מ"כים בגבע. המשיכה לעין חרוד ולבית השיטה. משם עברה לביתניה ליד פוריה ושימשה כמפקדת כיתה לחניכיה מתנועת "הצופים". כמו כן עברה לסייע לאנשי "החוליה היבשתית" באיילת השחר בהברחת ילדי עולים מסוריה. בשנת 1946, פעלה במטה הפלמ"ח כמקשרת בין ארגון ה"הגנה" לבין הפלמ"ח.
בשנת 1946 לאחר שחרורה מהפלמ"ח החלה לעסוק בעסקנות ציבורית במסגרת ה"משמרת הצעירה" של מפא"י. כמו-כן הכירה את יוסי לבני מבית השיטה ולאחר "השבת השחורה", הצטרפה לקיבוץ כדי לסייע למעטים שלא נאסרו. בסוף השנה נשאה ליוסי והמשפחה בנתה את ביתה בבית השיטה. איילה נולדה לאחר שנה, אך מותו של אביה חייב את זאבה לסייע למשפחתה והיא מעבירה זמן עם התינוקת ליד אמה בשכונת בורוכוב. עם פרוץ הויכוחים על מהות החיים בקיבוץ של הקיבוץ המאוחד, מול דיעות של חברת מפא"י, עוברת המשפחה הצעירה לאחר הפילוג בשנת 1952 לקיבוץ מפלסים. שם פעילה זאבה בעריכת העלון ובריכוז ועדת תרבות. עם הזמן מצטרפת לפעילות ציבורית במועצת הפועלות, עורכת את "אגרת" של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, חברה בועדת חברה של התנועה ובמזכירות התנועה.
בשנת 1960 עוברת המשפחה לתחנתה האחרונה, קיבוץ גבעת חיים איחוד. זאבה עורכת את העלון המקומי "בתוכנו" עד לשנת 1977. בין לבין מרכזת את ועדת תרבות וממשיכה בפעילות ציבורית ב"נעמת" ובתנועת האיחוד. ביולי 1973 מקימה את הארכיון המקומי ומתמידה בו עד סמוך לפטירתה.
לזאבה ויוסי לבני נולדו שלושה ילדים: איילה, דקלה ואלון.
זאבה נפטרה ממחלה קשה ב-23 בפברואר 1981.
המשפחה הוציאה לזכרה את הספר "חייתי חיים מלאים", משם נלקח המידע על חייה.

(מתוך אתר הפלמ"ח - חברים)


זאבה לבני עם בנה אלון 



דמותה של זאבה (אגב קריאה בחוברת)

היום, במלאת שנה לפטירתה, שוב אינני פטור מלחזור על האיפיון "לוחמת ואשת-חיל" ועל התפילה: "נדע-נא להיות ראויים למין צוואה כזאת של מלחמה בשכחה!"

לכאורה מוקדם, עדיין מוקדם מדי לחשוש מפני השכחה הנוראה. עודנו טרי הפצע, מודגש החלל הריק, מוכרת הדמות. כעבור דור, כעבור עשרים שנה - מי יודע...

ובכל זאת ראויה המשפחה להערכה עמוקה, לברכת עידוד ואפילו להבעת תודה על שהזדרזה להוציא לאור חוברת - ומוטב לכנותה ספר זכרון על זאבה - עוד לפני תום שנת האבל הראשונה.


היפה, החשוב, הנדיר במפעל משפחתי זה הוא, לדעתי, שהוגש לנו ברטט של יראת-כבוד, בטוב טעם ועדינות, בחוש מידה מובהק - בעצם לא ספר על זאבה, כי אם ספרה של זאבה.


"חייתי חיים מלאים" כתוב עליו בגוף ראשון, בלשון מדברת, כששלוש המלים הללו נתונות במרכאות כפולות (להודיעך שמובאה לפניך) וחתומות בשמה המפורש - פקסימילה.

אודה ולא אבוש: נחרדתי למקרא זה המשפט הקצר, כמעט שהעזתי פנים כנגדו, כנגד דברי זאבה. הרי נקטפה טרם עת, הרבה-הרבה לפני זמן "מלאותה", באכזריות ובחתף!

מה לכך ולשורש 'מלא' ? אחר-כך הבנתי: אמנם מידת ימיה (שעליו מדבר מזמור תהלים) או מספר ימי חייה (בלשון איוב וקהלת) לא נתמלאו לחלוטין, אבל מודגשת עובדה חשובה יותר: ריקים לא היו!


לא ריקים ממעש, לא ריקים מערכים, משאיפות, מעניין, מיופי. בכל אלה היו חייה המקוטעים, הקצרים כל־-כך, אפילו גדושים למכביר. הקטעים המתפרסמים בספר מעידים על כך, - עם שחש ומבין אתה שאך טיפה לפנינו ממאגר מים שלם. ואמנם, ים מלא.


אנחנו קוראים ביומן בת הי"ד: "אני תקיפה בדעתי. שולט אצלי השכל על הרגש. יש לי נטיה לדברים שעוסקים בהם נערים - מתור שאני מרגישה-את ההשפלה אשר מושפלות הילדות. אני נמשכת תמיד לחדש. אני שונאת חנופה. התקרבותי - היתרה אולי -

לילדים, אינה באה אלא מתוך רצון להכירם. אני אמנם שואפת להגיע ליתר שלמות, אולם לא להתבלט..."


ועוד לפני כן, כשקיבלה את סמל הנוער העובד ("והרי הסמל הזה ישנו אצלי כבד מזמן - עמוק בלב") רושמת הילדה לעצמה: "ובאמת, מה לי חוץ מהתנועה ? הן את כולי אני מוכנה להקדיש למענה." -


וכך כותבת בת הט"ו באחד מיחידי שיריה - "מילים":

"מוזרות הן, שובבות / יש והן מרצדות / מתחת עפרוני ממש ---

וכל העת מתגרות: / "הנה אנחנו כאן, כאן לידך--- "

הן יודעות: / עתה אין צורך לי בהן. / עתה אביט על הכל ---

אביט על הפרח הפורח בגינה, / אביט על צפור רנה בין אפעים---

ולא יפכו בי גלי השירה. /ודווקא אז הן מתגרות בי.

- ויש לפעמים / כי אראה ילד רץ ברחוב.. / אראה את יפי הנוף מסביב -

אראה... אחוש... אשמע... הרבה הרבה / ונפשי כולה תמלא שירה..

הנה עתה. מלים שובבות, / עתה צורך לי בכן.

- וכבר אינן / כבר ברחו להן רחוק רחוק.

כי אתפוס עוד אחת, שתיים / אך בודדות הן, לא אוכל חרזן  למחרוזת אחת..."


ובאיזה חום שובה נפש מעלה בת ה-15 על דפי יומנה: "שוב. שוב לכתיבה. יש לי רצון כל-כך גדול ורציני: לשמוע, לקלוט עוד, לדעת. אני רוצה לבלוע את כל העולם בבת-אחת!"


ונושא. עוד אחד, "נושא חופשי" - חיבור על טיול שטיילה בחופש פסח בשבת 1940 כבר בעצם ימי מלחמת העולם, וזה עתה מלאו לה 16.

" - לשוט בארץ, לטייל בה! הכרנו את ההרים, הכרנו את צמיחתם, ־למדנו לטפס בהם, להלך במשעוליהם הצרים והמתפתלים. אתה יודע בכל לבך: שלך האדמה הזאת. כי נדבקת בהרים האלה - מולדתך. לומדים לאהוב את הארץ. - הנך מתפעל ומלא הערצה לטבע. ויש הרגשה שהנך, המטייל, חלק בלתי נפרד מכל ההוד הזה - והנך מלא אך־טוב.

צאו לטיולים!"


קטע אחד נוסף אבליט, אצטט מתוך יומנה. מימי הפלמ"ח, הפעם נכתב בבית-השטה:

" - - - ובינתיים, כל הזעזועים העוברים על הציבור - עוברים עלי ממש, פשוט באופן ישיר. בזמן האחרון הפילוג במפלגה, מות ברל, יצירת המשמרת הצעירה. קשה עדיין לכתוב על כל זה. עם מותו של ברל היה רצון לקחת את העט ביד, לכתוב, להעלות דברים. - ואף מלה לא נכתבה. מצד אחד דחף "איזה שהוא להעלות  זכרונות, קטעי שיחות איתו, פגישות; מאידך - אי כניעת העט. אפס כל ביטוי. מדוע ? אבל עובדה," -

 

זו הנימה הנוגה לא חסרה אף במכתביה. הנה כותבת היא ב- 1949 ליוסי (שבעקבה=אילת):

"כמה חלמתי כל השנים על טיול עם "מי שיהיה", על טיולים במרחבי הארץ, על שובבות וחיים, ובעצם כמעט שלא טיילנו ביחד. חולמת אפילו על נסיעה אי-פעם לאירופה או לאמריקה. אולי בשליחות או באיזו דדך שהיא אחרת. אני רוצה כל-כך לראות - איזה־עולם אחר. אל תצחק, יוסי, לשגעונות אלה; אמנם כן: .קיבוצניקית נאמנה, אבל יחד עם זאת, האם נגזר על מי שרוצה לחיות בקיבוץ. להיות משועבד לו תמיד, לא לזוז, לא לצאת ?

לפעמים נחוץ גם מה שנקרא פשוט "חברה". הן יודע אתה כמה רחוקה־אני מכל זה, כמה אין זה נחוץ לי בדרך כלל, כמה אני יכולה להסתדר עם עצמי ולמצוא סיפוק בספר, בכתיבה ואפילו בסריגה וסתם בהרהורים ושינה. ואולי מתוך כך אין לי חברים וחברות, תמיד היה משהו אחד. היתה פעם תנועה ושכבה שכולי התמסרתי להן.

היה פלמ"ח על כל ההווי החברתי הכללי שבו (גם בו לא מצאתי את מקומי בחברה ככולם - עם קומזיצים ומדורות), ועכשיו - כלום. יש רגעים שאני מרגישה איזו תשישות. פשוט: חייה, עבוד, אכול - וזהו.

הרי אני משועבדת לסידוד העבודה. ויותר גרוע: אינני מעיזה לבקש. ישנה ההרגשה הנוראה הזאת שצריך "לבקש", שאתה צריך להיות תלוי בחסדי אחרים...

"... ומה כי אתלונן? קשה? אבל קשה בכלל להיות יהודי ופועל וקשה להיות פועל יהודי בארץ ישראל. - היה שלום ולילה טוב — " 


כאמור, אך פנינים מעטות. טיפות אחדות הן, אך, יש בהן מן המשקף, מן המייצג את הבריכה הטמירה כולה (המסמלת אצל ביאליק את מעמקי החיים ורזיהם). מה צר שרק ספורים, חוג מצומצם יחסית, טעמו עד כה מן השפע.

עדי

נטיעות - זאבה עם דקלה לבני



בין צהוב לאדום

- את ואתה, שעיניכם פקוחות - שבלכתכם בשבילי החצר מסתכלים על עץ ופרח; שבשבתכם בחדר-האוכל נושאים עיניכם אל מעבר לצלחות ולראש חברכם ומביטים החוצה; שיוצאים לטייל בשבת יפה של חורף לשדה ולפרדס; שבנסעכם במכונית או באוטובוס, גם בדרך המשעממת כביכול שביו קיבוצנו לתל-אביב, למשל, או לחדרה או לחיפה - מסתכלים מדי פעם מבעד לחלון אל הנוף הרץ לאחור;

- אתם, שחזרתם והסתכלתם שנה ועוד שנה, הן ודאי הוא ששמתם לב גם לצבעים הצובעים את הנופים, שהם מתחלפים קיץ וסתיו, חורף ואביב... 

ובין הזמנים - תקופה מסויימת ישלוט הצהוב, תקופה אחרת- האדום, הורוד. גם הכחול-סגול. 

גלים-גלים הם באים הצבעים וכובשים את השטחים. גל רודף גל, משיגו ומתערב בו, וגלים "צנועים" יותר של צבעים שונים "מקשטים" את הגלים השולטים.

הנה "הגל הצהוב" השולט כיום. האפשר שלא לשים לב ושלא לראות בהתלהבות את שדות החרציות בכל רחבי השרון (ולא רק השרון)? ומוזר, כמעט רק אנחנו מקופחים: מדרום לנו, עד לשדות אלישיב וכפר-הרא"ה הן מגיעות, ומצפון - חדרה מלאה אותן, ואילו אצלנו, בתווך - אינן...

חרציות אמרנו. והקידה מה? אולי לא הכל מכירים אותה בשמה, אבל קשה לא לדעת צורתה, אותו שיח זוהר בזהוב-צהוב פרחיו הפרפרניים, המפאר כל אזור בארץ, גם אצלנו בודאי נתקלו בו, נהנו ואף קטפו מענפיו הקוצניים לקישוט החדר, אותם חברים שהגיעו אל "שמורת הטבע" שבפרדס - בין אם בטיול, ביו אם בגיוס לקטיף  תפוזים.

חרציות וקידה. וזכורים לטוב גם הצנועים יותר: הסביון קרוב החרצית, הפורח במשך כל החורף כמעט ברוב אזורי הארץ, והמצליבים הצהובים -"חרדל הבר" וחבריו.

גם לעצים נציגות צהובה - השיטה בהוד אשכולות תפרחתה! אלה ואלה, בני משפחות שונות, נותנים את הטון הצהוב. ובעוד ממלכת הצהוב מושלת בכל, כבר פולש האדום. צעד צעד וכאילו בשקט ופתאום הרבה אדום! -

צבעונים וכלניות, נוריות ודמומיות, כל אחד במקומו ובאזורו (ובמקום שלא הושמד, שנשמר...) שדה פה וחלקה שם, וכבר כבר ראשית הלהט של שדות הפרגים בכל רחבי הארץ". 

ונציגות העצים: פריחתו של יפה-האבקנים, הלא הוא הקליסטימרך (אך "פרח המברשת" כפי שהוא נקרא בפי הילדים).

"בתוכנו",19.3.71 

 זאבה


משפחת לבני




זאבה ויוסף


זאבה לבני בהליכה על קורה



תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב