יוסף הורוויץ

בפרנקפורט ע"נ מיין יוסף נולד בינואר 1910 {י"ג בשבט } למשפחת רבנים. כאביו יעקב כיהן גם סבו, מרדכי הורוויץ, באותה עיר. הוא נודע בשעתו במאבקו למען קהילה יהודית אחידה נגד הפורשים מבית - מדרשה של אגודת - ישראל - ומאידך בהתנגדותו הפעילה לציונות. ואילו אם יוסף, לוטה לבית וינר, הייתה בת למשפחה ציונית בקטוביץ. עוד בשנת 1905 ליוותה את אביה לביקור בארץ-ישראל.

כל 9 בניו של מרדכי הסבא ישבו בפרנקפורט והקימו בה משפחה ענפה - שבט מסועף וידוע בנוף הקהילה. בתיהם ספוגים היו אווירה של אדיקות בשמירה על קיום מצוות, הרי הכול ציפו להתנהגות הולמת את נורמות היהדות המסורתית – בוודאי אצל בני הרב. משחר ילדותם היו אלה חשופים 

לפיקוח חמור וללחץ חברתי ניכר. בטרם למדו קרוא וכתוב בשפת המדינה, ידעו הילדים בבית הרב 

אות עברית - כדי להתפלל. אף ימי הולדת ומאורעות משפחתיים למיניהם צויינו על – פי הלוח העברי.

אחרי אמי אחותו נולד יוסף, בכור 5 צאצאי יעקב ולוטה הורוויץ. לפי כך, הקפידו אצלו במיוחד בכל הנוגע ללימודי הקודש. הוא נשלח אל בית-ספר דתי, מוסד בעל מוניטין בפרנקפורט, ואל מורים פרטיים. גם תלמוד למד. 

ידיעה יפה בעברית החדישה קנה לו יוסף בעצמו - ביוזמתו הוא ובהשפעת תנועת הנוער הציונית. שהצטרף אליה בגיל 14. הוא השתייך ל"בלאו- וייס", אחר- כך ל"קדימה", ופעל רבות לאיחוד 

תנועה זו עם "ברית העולים" ל" הבונים". 

יוסף היה חבר בהנהגת " קדימה" ב- 1932, ובהנהגת "הבונים " ב-1933. 

את הגימנסיה ההומניסטית - קלאסית ע"ש גתה, ששם דגש יתר בהוראת שפות רומא ויוון, סיים ב- 1928 והחל אז ללמוד משפטים באוניברסיטה. בשנת 1933 השלים התמחות כעו"ד (רפרנדר). התואר " דוקטור למשפטים" הוענק לו באוניברסיטת בזל על - סמך חיבורו " מעמדה המשפטי - פומבי של הסוכנות היהודית." אותה שנה החליט לעלות ארצה וללכת לקיבוץ.

לשם כך יצא להכשרה בקרבת המבורג, אך נקרא ב-1934 לעבודת ארגון והסברה ב"החלוץ", אשר גדל אחרי עליית היטלר לשלטון ונעשה בן-לילה תנועה של רבבות. 

יוסף עלה באוקטובר 1934 והצטרף ל"שער הנגב" פלוגת הקיבוץ המאוחד בגדרה. כרוב החברים היה עובד כפועל שכיר בפרדסים. כעבור זמן קצר ריכז את לשכת העבודה של מועצת פועלי גדרה, וכבא-כוחה בא במגע יומיומי עם האיכרים בני ביל"ו ועם צעירי המושבה - עם שני דורות שגדלו עברים בארץ.

היה עליו לחלק את מעט העבודה לפועלים הרבים, שהיו צעירים ע"פ גיל וותק. יושרו וחוש הצדק עמדו לו בפעולה מסובכת זו. ב-1936 עשו עלית -הנוער והקיבוץ - המאוחד ניסיון ראשון למזג קבוצת נוער עולה מגרמניה ונוער ישראלי ליחידה חינוכית אחת. כמקום נבחר כפר-גלעדי. אבל לא נמצא שם בימים ההם אדם מתאים למשימה. יוסף התנדב, עבר עם רות לכפר- גלעדי, הדריך את הקבוצות שנתיים ימים והכשיר אותן ליעוד גדול: להוות - יחד עם חברים מכפר- גלעדי - בסיס חברתי וגרעין ראשון ליישובה של חולדה. 

אחרי תאונת עבודה במחצבה, שבה נקטעה אצבע מידו, חזר ב- 1938 ל"שער-הנגב".

עם פרוץ מלחמת העולם והפסקת העלייה מאירופה ביקשה הנרייטה סאלד מיוסף לערוך מחקר מקיף

על כל בוגרי עלית – הנוער למען סכם את תוצאות הפעולה החינוכית. סקר זה פורסם ב- 1942 

בשם " בוגרי עלית – הנוער" (41/ 1940). עד היום הזה משמשת חוברתו מקור חשוב להכרת מפעל היסטורי זה. 

פלוגת "שער הנגב" עלתה ב- 1942 להתיישבות בגליל העליון, קם משק כפר-סאלד. אחד הענפים המרכזיים בו היה גידול צאן, ויוסף הצטרף אל קבוצת הרועים ((1945. בענף חקלאי זה התמחה ועבד בגבעת-חיים (עד שנתחסל הענף אצלנו כעבור 5 שנים).

משנסתיימה המלחמה, גויס יוסף ב-1946 לפעולה במחנות שארית הפליטה שבגרמניה מטעם אונרר"א (ארגון סעד לפליטים במסגרת הצבא האמריקני). השליחות השאירה בו עקבות בל יימחו. מדי פעם בפעם היה חוזר ומספר על תקופה זו.

באפריל 1948, בעצם ימיה הסוערים של מלחמת העצמאות, חזר ארצה, שב לכפר סאלד הנצורה.

חלפו שנים אחדות, וקרבו ימי הפילוג הנורא. יוסף היה בין האחרונים שהסכימו לחדול מהמאבק על 

השארות בכפר- סאלד. אם זכרוני אינו מטעה, הצביע הוא נגד נטישת המקום. אחרי שנפלה ההכרעה, גויס ל" איחוד הקבוצות והקיבוצים" ופעל כשנתיים בוועדת הקליטה.

אולם משנת 1953 ואילך לא יצא עוד לפעולות בחוץ - פרט למקרים מיוחדים בענייני שילומים, ואף זאת לימים אחדים ולזמן קצוב בלבד. עיקר כוחו הקדיש מעתה לתחומי חברה וכלכלה של קיבוצו. 

בראשית 1958 נבחר לראשונה מזכיר. בשותפות עם יצחק פניגר. אולם כבר מאמצע השנה ועד לסוף 1960 שירת את הקיבוץ כמזכיר יחידי. בימי כהונתו נקלט מחזור א' של האולפן לעברית, נפתח המועדון לחבר, הודפסה ההגדה הראשונה.

ב- 1964 נבחר שנית מזכיר לתקופה של שנתיים. - במרוצת כל השנים עד למותו השתתף בוועדות רבות: בו' החברה ובוועדות כלכלה, בהנהלת הכיתות המקדמות, בוועדה הכספית, במועצה. וכמובן, היה מן המשתתפים הקבועים באסיפות. - בשני תחומים בולטת תרומתו המיוחדת: א. מראשית שנות ה- 60 ועד לימים אלה ממש ליווה את מפעל השילומים מגרמניה (יחד עם אפרים פרנק ובשעתו 

לעתים עם אבנר לס ז"ל) בהגשת תביעות אישיות, הלוואות שיקום, ביצוע נאמן של החלטות הקיבוץ: בהתמדה - קשוב לחברים היה, אך לעולם לא ייטה מקו הצדק בהגשמת החלטות.

ב. מאז כניסתו להנהלת-החשבונות בשנת 1958 היה מכין ומגיש את תקציב הוצאות הקיום (עד שהעבירו תפקיד זה לידי בלה). באמצעות הכנת התקציב על פרטיו עם מזכירות, מועצה, מוסדות וועדות הדריך יוסף את הקיבוץ כולו, כיצד לחיות בהתאם ליכולתו ובסגנון נאות לקיבוץ - בשנים טובות 

כבעתות מצוקה, כאשר ההכנסת לא הצדיקו את רמת ההוצאות, שנחשבה דרושה לפי מושגינו. אם כי פעילותו הציבורית הצטמצמה אל קיבוצנו פנימה, היה ונשאר יוסף איש תנועה, איש פוליטי מובהק.

באוקטובר 1959 אמר בין השאר: "אין זאת מטרה נשגבה להגשים שוויון מלא החברה מצומצמת של מאות חברי משק קיבוצי או בין אלפי חברי התנועה הקיבוצית, אם תנועה זו אינה שואפת בכל מאודה להגשמת רעיונותיה בתוך החברה הישראלית כולה. אדישות למתהווה במדינה ובהסתדרות השתלטה על חלק מציבורנו. אם לא נכבוש את עצמנו מחדש להרגשת השותפות והאחריות לכל המתרחש בארץ, לא נתקן גם את הליקויים בחברתנו, כי לא יהיה מקור כוח – עיוני שידחוף את חברתנו לכך".

יוסף הקים את ביתו בקיבוץ וזכה להרחבתו המתמדת: ב- 1934 בא לגדרה והוא רווק. ב- 1936 נשא את רות לאשה. שלושת הבנים שנולדו להם חברים פעילים כולם במשק - והורים ל- 7 ילדים, נכדיו של יוסף. 

לפני 4 שנים חלה יוסף בהתקף לב קשה לא חזר לאיתנו למלוא כוחו ופעילותו. מדי פעם סבל ממחלה וחולשה, ועם זאת עוד זכה לחיים מלאים בקרב משפחתו וקיבוצו.

אחרי התפרצות – פתע של מחלתו ומאבק של שבוע ימים נדם לבו, והוא נאסף אל עמו ב-4 בדצמבר/ ה' בכסלו.