שמואל קרני

"נולדתי בליטא בשנת 1911 בעיר סרהיי לאמי מטלה ואבי מרדכי לבית קרפצ'ל.

היינו ארבעה ילדים במשפחה - שלושה בנים ובת. ביתנו היה בית-ציוני. בהיותי בן 15 בעידוד בני המשפחה, הצטרפתי לתנועת נוער ציונית-סוציאליסטית.

אהבתי את הפעילות בתנועה והשקעתי בה את כל זמני הפנוי ואת כל מרצי. בתקופה זו אף התחלתי להכשיר עצמי למקצוע המסגרות ועבדתי בבית-חרושת למכונות חקלאיות, זאת מתוך הכרה שכאשר אעלה ארצה כחלוץ אוכל לתרום בתחום זה לבניין הארץ.

בגיל 18 הוטל עלי מטעם מרכז "החלוץ" להיות שליח הסברה בסניפי התנועה בליטא. הייתי נוסע מעיר לעיר, נפגש עם קבוצות צעירים ומנסה להלהיב אותם לרעיון העליה...

בשנת 1934, בחודש יולי, עליתי ארצה עם חברי קבוצתי - היינו גרעין של כ-70 חלוצים צעירים. שבועיים ימים היטלטלנו בים עד שהגענו ליפו, ומיד נשלחנו לקיבוץ יגור, קיבוץ היעד שלנו. יגור היה אז קיבוץ צעיר, בן 13, שאליו שלחו בימים ההם "השלמות". כששמעו ביגור על הכשרתי המקצועית במסגרות ביקשו ממני להקים את המסגריה. עד אז לא היתה בקיבוץ מסגריה מסודרת. שמחתי להצעה, הכשרתי מביאה תועלת! ועם 6 חברים נוספים התחלנו לקבל עבודות מהחוץ, בנינו ארגזי ברזל למשאיות (יותר מאוחר היוו מכוניות אלה את המשוריינים בשיירות). כמו כן עשינו הרבה עבודות בשביל הבית. 

ביגור הכרתי את יהודית, שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהצטרף שנה קודם לקיבוץ. תחילה גרנו כמשפחה באוהל ויותר מאוחר בצריף. כל חברינו מההשלמה גרו כך. היינו חבורה צעירה ועליזה ושמחנו בחלקנו. 16 שנה חיינו בתנאים אלה. רק כשהיו לנו כבר 3 ילדים עברנו לגור בחדר בנוי לבנים.

בשנת 1946 נבחרתי להיות המא״ז של יגור. הייתי אחראי לביטחון הישוב מטעם ההגנה. בתוקף תפקידי הייתי ממונה על שמירת ה"סליקים", מחבואי הנשק הבלתי לגלי.

מאורעות השבת השחורה חרותים עמוק בזכרוני. היה זה בחודש יוני. בבוקר יום שבת חמים, לפתע העירו אותי משנתי בבהלה ואמרו לי שה"כלניות", פרצו בכוח למשק והם עורכים חיפושים בעזרת מגלי מוקשים, בסביבות חדר האוכל ובתי הילדים.

יצאתי לחצר ונדהמתי למראה: מאות חיילים חמושים מילאו את המשק, וכל מי שיצא מביתו נלקח למכלאה. כל התנגדות נחסמה בכוח. עמדתי עם שאר החברים במקום הריכוז חסר אונים למראה ההרס שעשו החיילים בחיפושיהם. קירות חדר האוכל נותצו, המרצפות נעקרו בכוח, ובזה אחר זה נחשף הנשק היקר ששמרנו עליו במשך שנים בככת עיננו. גם מבתי הילדים נשמעו מהלומות עזות של פיצוח הקירות. ביגור היה חבוי מחסן הנשק המרכזי של ההגנה באזור הצפון. מאות רובים וסטנים, מליוני כדורים, כמה עשרות מכונות יריה וארגזי רימוני יד - הכל נלקח לנגד עיני. יותר מאוחר נודע לנו שבידיהם היתה מצויה מפה מדוייקת של הסליקים... שמישהו ריגל בתוך הקיבוץ ומסר להם. למזלנו נשארו עוד כמה מחבואים בשדות המשק שלא התגלו.

כיוון שהייתי המא"ז, המוכר גם ע"י השלטונות הבריטיים, אסרו ושלחו גם אותי לרפיח יחד עם כמה עשרות חברים וחברות. לדבריהם, אותי אסרו בשל מעילתי באמונם, ואת השאר כבני ערובה בתור עונש על שגילו התנגדות. היתה זו שיטה של הענשה קולקטיבית. הם ידעו שהוצאת כמה עשרות חברים מהעבודה תחליש את הקיבוץ ותשפיע על המוראל החברתי. כאמור, נלקחנו למחנה מעצר ברפיח, שם פגשנו חברים מעין-חדוד ותל-יוסף, שגם אצלם, באותה "שבת שחורה", נערך חיפוש ונתגלה נשק.

חודשיים הוחזקנו במעצר. לא ניתן לבני המשפחות לבקר אותנו ונמנע מאיתנו לקבל ידיעות כלשהן על הנעשה בקיבוץ ובארץ. את יהודית והילדים לא ראיתי בתקופה זו. כשחזרתי המשכתי בתפקיד המא"ז עד אחרי מלחמת השחרור.

בשנת 1952 בתקופת משבר הפילוג בקיבוץ המאוחד, כאיש מפא"י פעיל משנים רבות, החלטתי לעקור לקיבוץ חדש. חלק מחברי מפא״י ביגור עברו לנוה-ים, משפחתנו, עם עוד חמש משפחות, הצטרפנו לגבעת-חיים איחוד, שעלתה באותם ימים על הקרקע. אמרנו שאם משנים מקום, מוטב להתחיל מחדש, מההתחלה.

בבואנו לגבעת-חיים שוב נתבקשתי לקבל על עצמי את הקמת המסגריה שלנו. בשנים הראשונות היינו עסוקים בבניית הישוב. הרכבנו קונסטרוקציות לרפתות, ללולים, ובנינו סככות שונות. כמו כן היו הרבה עבודות לשירות החברים והמוסדות. כאשר נסתיים פרק זה, התחלנו לקבל עבודות חוץ. הסוכנות הזמינה אצלנו שלדות לעגלות עבור החקלאים של המושבים החדשים, מושבי העולים. בשלב יותר מאוחר, כשהוקם "אמבר", בנינו עבורם את כל הסככות.

מבחינה מקצועית היה לי הרבה סיפוק, אך בתחום החברתי לא היה קל המעבר בגיל מבוגר לחברה חדשה. נדמה לי שעד היום, מהבחינה החברתית, לא השתלבתי באופן מלא. זה לא פשוט לעשות שינוי שכזה...

עד שחליתי עבדתי במסגריה. 47 שנים אני חי בארץ ובקיבוץ ועובד במקצוע שלי. עם כל מה שעברתי ביגור ובגבעת-חיים, יש לי הרגשת שלמות עם דרך החיים הזאת, ואני גאה בה."