אריה מדיני
- ט"ו תשרי תשמ"ג
23/02/1903 - 02/10/1982
חברנו הותיק, שהלך לעולמו בא' ד'סוכות, והוא בן 79.
בפברואר 1903 נולד אריה, בכור למשפחת דומיניאנו, בעיירה שטפנשטי שליד גבול רומניה-ברה"מ כיום. יהודיה החסידים הצטיינו במודעותם הציונית: שני שלישים בקהילה, שמנתה כאלפיים נפש, עלו לארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השניה!
ארוכה ורבת תלאות היתה לאריה דרכו אל הארץ המובטחת. כבר בגיל בר-מצווה טעם סבל ורבץ עליו עול האחריות: שמאי ובינה, הוריו, טרחו קשה לפרנס את ששת צאצאיהם, והנה פרצה מלחמת העולם (הראשונה). האב גוייס לצבא, ואריה הנער נאלץ להפסיק לימודיו ולהתגייס אף הוא – לעמוד לימין האם ולכלכל איתה את חמשת אחיו ואחיותיו, שלהם דאג הוא "הגדול" כל הימים, גם להבא. ואפילו בשוב האב בתום המלחמה מן המערכה לא השתחרר אריה הנער: סייע לאבא לשקם את הבית והמשיך לעבוד עמו בחנות.
במסירות אין קץ דאג לעליית הוריו ולעליית כל האחים, וכאחרון - בגיל קשיש יחסית של 33 עלה אף הוא ארצה. מאסף איפוא, אבל במובן העמוק של המלה - חלוץ. החליט להגשים, לחיות בארץ החדשה מעמל כפיו כפועל חקלאי, כחבר קבוצה.
אז, בגולה, לא היתה שעתו פנויה להיות פעיל בתנועת נוער, אבל מקורב היה אל קבוצת הכשרה של תנועת גורדוניה, ואליה הצטרף - בוגר מכולם - כשהלכה לפרדס-חנה ועבדה בעבודת "בחר" המפרכת אצל פרדסניה.
כעבור שנתיים התיישבה הקבוצה בעמק בית-שאן וייסדה את קבוצת 'אבוקה'.
אריה ריכז בה את ענף המטעים. אולם משבר קשה פקד את הקבוצה, והיא התפרקה אחרי שנים אחדות.
אז עבר אריה עם פנינה, אשתו ואיה, בתם הקטנה, אלינו לגבעת-חיים, והצטרף לשלושת אחיו שחיו כאן - יהושע ז"ל, ליובה ואהרון וכן אם המשפחה עליה השלום.
בגבעת-חיים המשיך אריה, כמובן מאליו, לעבוד בחקלאות, במטעים.
בימי הפילוג, כחבר מפא"י נאמן, לא היסס אריה ועבר "את הכביש". איש קיבוץ מסור היה כל הימים ושלם עם דרכו. תמיד היה שבע־רצון, צנוע ושמח בחלקו.
בחדר אוכל הישן - יושבים עקיבא ואריה מדיני
גם כשפקדו אותו מחלות לא התלונן הרבה.
בודאי מצר היה על שנאלץ לנטוש את העבודה בחיק הטבע, את הטיפול בעצים שכה אהב, אבל השלים. אחרי 4 שנים, שבהן עוד המשיך לעבוד במטע, הוצעה לו עבודה בהנהלת החשבונות. בזאת התמיד במידה נדירה של מסירות ועקשנות - עד עצם הימים האחרונים עד שנפל למשכב ואושפז.
ביום הכיפור נלקח אל ביה"ח במצב קשה. את מבקריו קיבל בסבר פנים יפות, כרגיל, התלוצץ כדרכו, התעניין במתרחש, שמר על צלילות הדעת. עד לרגעיו האחרונים שוחח עם אחיו אהרון, בערנות מוחלטת הספיק למסור פרישת-שלום אחרונה לבני המשפחה ונשאר בהכרה מלאה. וכך נפח נשמתו...
לפנינה, לאיה בשדה בוקר עם ארבע נכדותיו האהובות - תנחומים.
תהיי נשמתו צרורה בצרור חיינו.
אריה ופנינה
30 למותו של אריה מדיני
פגישות עם אריה
אריה ז"ל (אז דומיניאנו) היה אחד הראשונים בין חברי גבעת-חיים שאיתם נפגשתי. בסוף 1934 או ראשית 1935 עבדנו יחד בפרדס-חנה בזריעת תפוחי אדמה. אריה הניח את הזרעים בתלמים שפתחתי בעזרת סוס (אריה הזכיר לי פעמים רבות שהייתי אחד הראשונים שאיתם עבד בארץ).
בעיני, בן ה-18, היה אריה בן ה-32 "מבוגר נורא", לא רק בגלל הבדל הגיל בינינו, אלא בעיקר בגלל היותו לפחות בעשר שנים מבוגר מיתר בני קבוצתו, "אבוקה".
באבוקה, קבוצת גורדוניה מרומניה, בלט אריה בתבונותיו היייקיות" - כמעט "יקה בריבוע". בו בזמן שקבוצת אבוקה רכשה לעצמה שם של קבוצת פועלים מצטיינים בהספקיהם הגדולים, יצא לאריה מוניטין כדייקן וקפדן בביצוע העבודות. במיוחד בלט הדבר ב"בחר" - עבודה שנזכרת לפעמים בזכרונות של פועלי פרדס ותיקים, אבל אז היתה מאד נפוצה במושבה פרדס-חנה: ניקוי פרדסים מיבלית בעזרת טוריות. כל בעל פרדס שרצה להיות בטוח שבגמר ה"בחר" פרדסו יהיה נקי, דרש בתוקף מלשכת העבודה שהעבודה תבוצע ע"י אריה.
אחרי הליכתי לקיבוץ לא נפגשתי עם אריה במשך שנים. בינתיים הלך עם קבוצת אבוקה להתישבות בעמק בית-שאן (לאחר שבויכוחים הסוערים לקראת ההתישבות באקלים המתיש של בית-שאן כמעט מחצית חברי הקבוצה עזבו ונשארו בפרדס-חנה).
האיחוד עם קבוצת שדמות לא עלה יפה, ובסכסוכים התמידיים התחילה הקבוצה להתפורר. אריה ופנינה היו בין האחרונים שהחזיקו מעמד, אבל לאחר חיסולה של אבוקה הצטרפו אל אחיו ואחותו של אריה בגבעת-חיים.
כאן נפגשנו שוב ב-1952 וחידשנו את הידידות מאז. בתור עובד של "ענף שכן" (מטע-פרדס) שוב התפעלתי ממסירותו ודייקנותו בעבודה, מיחסו החברי ומצניעותו, ומנאמנותו הקיבוצית. לא הרבה שנים עבדנו יחד, כי כבר לפני שנים רבות נאלץ אריה לנטוש את העבודה בשדה אחר התקף לב.
לאחד שנים של מאבק עם מחלתו הלך מאיתנו אריה הטוב והצנוע, הנאמן והחרוץ - וכך נזכור אותו...
אורי לב-רון
לזכרו של ידיד יקר
הכרתי את אריה דומיניאנו - "לייבלה" (כפי שקראנו לו כל השנים) בערך לפני כ-48 שנים,
בעת ביקורי הראשון בשְטֶפנֶשטי. הייתי אז חבר מרכז "החלוץ" וההנהגה הראשית של גורדוניה, ותפקידי העיקרי היה באותם ימים לשוטט בעיירות מולדביה וואלכיה בנסיון להרחיב את רשת סניפי גורדוניה. תנועה זו היתה הכוח העיקרי בבסרביה, ועשתה אז מאמצים רבים להרחיב את סניפיה. אני הייתי האחראי למאמצים אלה, ונדדתי אז בצפון מולדביה, אזור מלא עיירות יהודיות ובהן נוער שהשתייך בחלקו לתנועות "השומר הצעיר", "הנוער הציוני" או בית״ר, וחלקו עדיין לא היה מאורגן.
לשטפנשטי הגעתי בליל חורף אחד בסוף נובמבר, וכמה חלוצים קיבלו אה פני. "לייבלה" היה אז הדמות המרכזית בסניף גורדוניה שהוקם רק לפני מספר חודשים והיה בראשית התארגנותו.
הפתיעה אותי העובדה שאדם מבוגר, מעבר לגיל המקובל בתנועת הנוער, מצטרף אליה, ולא סתם כידיד בעל רצון טוב (כאלה היו לנו בכל המקומות כמעט, בעיקר חברי מפלגת "צעירי ציון", וכך היה גם בשטפנשטי), אלא כחבר פעיל העוסק בכל - בפעולות הדרכה, פעולות תרבות, פעולות ארגון וכו'. במהלך שיחות ממושכות שהיו לי אתו התברר לי מפיו שהוא הבן המבוגר הדואג למשפחתו כולה. וכך סיפר לי: "שני אחים שלי עלו זה מכבר ארצה וחיים עכשיו בקיבוץ גבעת-חיים של הקיבוץ המאוחד. האחות שלי בתנועת הנוער הציוני, ואני הקמתי את גורדוניה בעיירה שלנו, כי אנו עוזרים, למעשה, לכל התנועות ומשתתפים בפועל בקידומן" - כך סיפר לי בבדיחות הדעת, ואני השלמתי עם העובדה ש״זקן" זה צריך להשאר בגורדוניה, אחרת יעזבו אותה גם כל הצעירים והילדים שהצטרפו אז לתנועה. היה לו כוח השפעה מיוחד במינו, אם כי לא היה נואם "חוצב להבות". להפך, דבריו נאמרו תמיד בנחת ובמתינות, כמעט בלחש, אבל הם היו תמיד רווים הומור יהודי, פתגמים, משלים, בתוספת דוגמאות מן החיים, והשפיעו על הדור הצעיר.
נשארתי בשטפנשטי כמעט חודש ימים. התארחתי בבית משפחתו של לייבלה ובבתים אחרים של נוער נפלא זה. לאחר מכן התהדקו הקשרים בינינו בעת העבודה בהכשרה בדיפיצ'ני (בבית-חרושת לסוכר והחווה הגדולה הסמוכה שהיתה שייכת למפעל). האסון שפקד אותנו בקיץ זה כאשר שני חלוצים (פרידה גרינברג ויצחק שמעונוביץ ז״ל) טבעו בנהר פרוט, הימם את הקבוצה שעמדה על סף עלייתה. לייבלה הפך בימים אלה לאיש המרכזי בקבוצה זו - הוא היה הגזבר, מנהל הענינים, דואג להתגברות החיים על הכאב והאבל ופעיל להכנת עלייתם של רוב החברים.
ואכן, עלינו ארצה בסוף אותו קיץ, בספטמבר 1935. קבוצתנו מנתה 12 חברי גורדוניה. עלינו ביחד עם חלוצים אחרים ומאות יהודים שעלו או הגיעו כתיירים ארצה. האניה "בורגוס" היתה אחת האניות הגרועות ביותר שהפליגו בימים ההם, אבל כולנו היינו מאושרים שחלומנו הגדול מתגשם סוף סוף.
בארץ, בקבוצת "אבוקה" על שני הצריפים וקומץ האוהלים שלה, עשינו את צעדינו הראשונים, בפרדס-חנה, כקבוצה במושבה. גם כאן לייבלה היה המבוגר בחבורה, "כמעט זקן" בהשוואה לחבריו, נמוך קומה וצנום, הוא הוכיח את יכולתו בעבדדה בפרדסים, בטיפול בגן הירק של הקבוצה, ובעיקר באופיו הנוח לבריות, בצניעותו, בדבקותו בחיי הקבוצה. הוא עורר יראת
כבוד גם אצל אנשי המושבה - הפדדסנים ונותני העבדדה למיניהם. "לעתים נדמה לי שכך היה נראה אהרון דוד גודדון האגדי" - כך שח לי אחד הפרדסנים אצלו עבד לייבלה בייבחר", והרגשתי את יראת הכבוד וההערצה שלו לאיש.
מפרדס-חנה, לאחר שש שנים של ציפיה ממושכת, עברבו להתיישבות בעמק בית־שאן. גם כאן התבלט לייבלה באופיו המיוחד ודבקרתו לעבודה ורצונו שהמפעל הזה יצליח. "אבוקה" ידעה בשנות קיומה כמשק עצמאי (בשבים 1949-1941) סערות ומשברים קשים שלוו בעזיבות וגרמו בסופו של דבר לפירוק הקבוצה וחיסול הנקודה, עובדה מכאיבה המהווה פצע קשה לכל אחד מחבריה לשעבר ומעוררת עד היום רגשות אשם ("אולי טעינו, אילו נשארנו היינו מצילים נקודת ישוב" וכו'). אבל אני בטוח מעל לכל ספק שלייבלה ז"ל היה רשאי, מכל הבחינות, להיות פטור מיסורי מצפון אלה: הוא לא "נעלם" מחיי יום יום של הקבוצה לרגל שליחות ציבורית זו או אחרת. (כמו שקרה איתי ועם כמה חברים אחרים); הוא לא נתן ידו וקולו למריבות וחילוקי הדעות שגרמו לחיכוכים ומשברים בין "רומנים" ל״פולנים" או בין "פולנים" ל״בלגים". הוא לא עזב עם ה״רומנימ", וניסה בכל כוחותיו להמשיך ולקיים את המשק - ולא חשוב עם מי. כאשר כלו כל הקיצים, והוא נשאר כמעט לבד - לייבלה היה בין האחרונים לעזוב - עבר לגבעת-חיים עם רעיתו פנינה, תבדל לחיים ארוכים, ובתו היחידה איה, שנולדה באבוקה.
מאז נפרדו דרכינו, אבל ידעתי והרגשתי שיש לי בגבעת׳-חיים חבר וידיד יקר שהלך איתי כברת דרך ארוכה ועשינו ביחד כמה שנים טובות ויפות בימי ההכנה הנפשית והפיזית לעליה לארץ-ישראל, בשנים הראשונות של חיים ועבודה במחנה זמני בפרדס-חנה, וכמה שנים קשות, יפות ובלתי נשכחות בעמק בית שאן, באבוקה של הימים ההם.
לייבלה היה בכל השנים ההן דמות מופלאה של חלוץ מסור וצנוע, המשקיע את כל ימיו בעשיה, בעבודה, ביצירה, ורואה את כל הגדול, הנשגב והיפה בעבודה צנועה ומסורה זו.
כך נזכור אותו כולנו. כל אלה שזכו לחיות איתו ולהיות ידידים נאמנים שלו. לייבלה-אריה השאיר עקבות בנפש כל אחד מאיתנו. זוהי נחמה לאשתו, לבתו ולנכדותיו.
יהי זכרו שמור עמנו לתמיד...
מאיר זית
הרהורים לזכרו
כולנו קראנו לו לייבלה -
הוא היה נמוך קומה, דיבורו שקט, אך הדמות שאליה נמשכנו ולעצותיו שמענו. כאשר הוא ישב וסביבו חבורה שלמה של גבוהים, חסונים ומרימי-קול, והוא כאילו בלתי-נראה ביניהם. כולם ידעו שאת מסקנותיו יקבלו, כי הן מחושבות היטב. בעירנו הוא היה הדמות והכתובת. כבר בשנת 1932 אירגן פעולה ציונית, דאג לחוגים לעברית ולקבוצות הכשרה מהן יצאו החלוצים לעליה ארצה. בבתים בהם התנגדו לפעולה ציונית, לעליית בנים ובנות ארצה, די היה אם אמרנו שאנו בחסותו ובהדרכתו של לייבלה כדי שההורים יתנו את הסכמתם.
הוא, הבן הבכור במשפחתו, יצר אווירה שהדביקה את יתר בני המשפחה, וביתו, הדומה לכוורת דבורים, היה פתוח לכל. בית חם, ספוג אהבה ודאגה. לאחיו ואחיותיו עלו ארצה בזה אחר זה, החליטו גם ההורים לחסל את כל העסקים, לעזוב מאחוריהם קרובים, מעמד ורכוש, ולהגשים את חלום הילדים.
לייבלה ואני היינו האחרונים לעליה מבין בני המשפחה, כי הוא לא רצה לנצל סרטיפיקטים שיכלו לאפשר את עלייתם של אחרים שהזמן דוחק להם.
בשנת 1935, בהגיענו לקבוצת אבוקה בפרדס-חנה, היו זמנים קשים, חוסר עבודה, התנקשויות עם ערבים; צריך היה להלחם על כל יום עבודה בפרדס או בסלילת כבישים. רק יחידי סגולה זכו לכך שלשכת העבודה תזמינם גם למחרת היום. הוא היה הפועל המבוקש ביותר, הבולט בעבודה ובהתנהגותו החברית. מסירותו למשק היתה רבה - כל תפקיד שהוטל עליו מילא בנאמנות.
כמה שמח באותו יום שישי כאשר הגיע הטרקטור הראשון - רכושנו הראשון! הוא היה בין החברים הראשונים שעבור, לאחד לבטים ופילוגים, להתיישנות בעמק בית-שאן. הוא השתדל ככל כוחותיו להתגבר על החום הלוהט בעמק המדברי דאז, חיפש עבודה לתועלת המשק, ובסיוריו בסביבה גילה שהאדמה הבוצית תוכל לשמש לעשיית לבנים. כאשר הגענו, אני וילדי הקבוצה מפרדס-חנה, פגשתיו בחוץ. שרוולי חולצתו מופשלים, במכנסיים קצרים, רגליו שקועות בבוץ וסביבו שורות שורות של לבנים. הוא נראה היה עייף, אך עיניו הבריקו כאשר אמר לי: "המצאתי בעצמי גם תבנית לעשיית לבנים מהבוץ הזה, ובקרוב יספיקו הלבנים לבנות תנור לאפית לחם...."
שעות ללא ספור עבד, וראה זה פלא - מהלבנים שלו נבנו לא רק התנור, אלא גם המטבח כתוספת לחדד האוכל, אשר לפני בואנו שימש את הערבים לחיסול חשבונות בין השבטים.
כעבור זמן, כאשר התחילו לשתול ולנסוע כדי שהצמחיה תכסה את השממה, נהפך לייבלה פתאום לגנן, והצליח - פרחים צצו ושתילים רכים הרימו ראש ונהיו לעצים. חלומו היה לנטוע כרם. והוא נטע את הכרם הראשון. את כל-כולו השקיע בעבודה הזאת - הוא היה מאושר: הכרם הצליח. הכרם נותן פרי - ועליו גאותו. וכל זה הודות למסירותו העצומה לעבודה. לאחר שעות העבודה, בערוב היום, היה עוד צועד בשבילי הכרם ומתכנן מה עליו להכין למחרת היום.
על אהבת האדם ועל נכונותו לעזור אפשר לספר עוד הרבה. לא פעם היינו פוסעים בשקט בכרם, רשרוש העלים כאילו התלחשו: הנה גם שני אנשים אלה, הרוכשים רעות וכבוד איש לרעהו, מוצאים שלווה פה... הוא תמיד ידע לאהוב; אף פעם לא לשנוא.
יהי זכרו ברוך!
חנה
בתוכנו 1982
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!