רות קרול
- ט"ז שבט תשמ"ג
25/12/1899 - 30/01/1983
רות נולדה בשנת 1899 באוקראינה, בעיר פרוסקורוב, להוריה רחל ומרדכי דרז'נר.
המשפחה, שהייתה משכילה ואמידה שלחה את רות לבית-ספר כללי ולגימנסיה.
בתום לימודי התיכון נסעה רות למוסקבה כדי ללמוד בבית ספר לרפואה.
המהפכה הרוסית והפוגרומים ביהודים, שבאים בעקבותיה, מחזקים ברות את התודעה היהודית הציונית, והיא מחליטה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ.
רות מגיעה לארץ בשנת 1920, עם גל העלייה השלישי, ומצטרפת אל גדוד העבודה. הגדוד חנה במגדל, שליד הכנרת. ואנשיו עסקו בסלילת כביש טבריה-צמח.
רות, שלא הייתה רגילה לעבודת כפיים, מצאה את עצמה מנפצת אבנים לחצץ, ונעשית שותפה מלאה בחיי קבוצת חלוצים צעירים כמוה. רות שהייתה שברירית וענוגה, מגייסת את כוח הרצון שבה ועומדת בעבודה הקשה. חלומה היה להיות "פועלת עברית מחושלת".
אחרי שנתיים במגדל עולה רות לגליל ומצטרפת לקיבוץ כפר-גלעדי. שם היא פוגשת את צבי קרול, "איש השומר" וחבר הקיבוץ כפר גלעדי. לאחר תקופת היכרות מחליטים השניים להקים בית בישראל.
חתונתם נערכת בקיץ 1922 בכפר־גלעדי - חתונה בנוסח "ימי השומר" עם שבעה לילות של שמחה – "פנטזיה״ של ממש.
בעבודת בר-המצוה, שכתבה הנכדה צביה על תולדות המשפחה, מצאנו תיאור מפורט של האירוע, כפי שרות סיפרה לנכדתה: "זו הייתה החתונה הראשונה בכפר-גלעדי.
"הטראסק" היה עצום. בבוקר יום החתונה עבדתי במכבסה. כי לא היה נהוג אז לקבל יום חופש "ביום כזה".
כבר מעלות השחר החלה הנהירה לכפר. בעגלות, בסוסים וברגל הגיעו חברי "השומר" וחברי "גדוד העבודה" מכל קצווי הארץ. צעדו בדרך שבין תל-חי וכפר-גלעדי.
השומרים החלו לירות ברוביהם לאות שמחה. הם היו הולכים ויורים עד שהגיעו למקום הכינוס.
השמחה נמשכה מספר לילות. השתתפו בה גם הנכבדים הערבים, ידידי "השומר".
זמן רב אחרי החתונה עוד התהלכו הסיפורים בין הערבים על חתונת "גזאל" - צבי בערבית. סיפרו שם על היריות ועל "הפנטזיה".
למחרת הטקס כמובן, יצאנו לעבוד.
השמחה הייתה בלילות. עד השעות הקטנות של הלילה רקדו ושרו החבריה. "יום עבודה אחד לא החסרנו".
כ-15 שנה חיו רות וצבי בכפר-גלעדי. לדבריה, היו אלה 15 שנים מלאות עניין ועשייה , אך עם זאת היו אלה גם שנים של מאמץ נפשי - שנים לא קלות...
המשק החקלאי היה קשה והפרנסה הייתה בדוחק.
צבי, "איש השומר", היה עובד מסור לעניין השמירה, לנושא הביטחון וההגנה. ורות לצידו גידלה את הבנים - מיכה ז"ל ואמנון יבלח״א - היא חייתה את חיי היום-יום, שלא תמיד היו רומנטיים וקלים.
רות באופייה הייתה אישה חזקה, שדרשה הרבה מעצמה, אך גם מהאחרים. לא אחת, בשל לשונה השנונה והביקורתית פגעה, שלא בכוונה רעה, באנשים.
בשנת 1935 קיבל צבי תפקיד בטחוני במרכז הארץ, ורות עברה לחיות איתו בחיפה. שם עבדה רות ב"מטבח הפועלים" והייתה פעילה ב"הגנה". רות הייתה גם שותפה בעלייה לקרקע של קיבוץ חניתה וסייעה בהכנת האוכל למגינים בנקודה החדשה.
השנים חלפו, הבנים גדלו והביעו את רצונם ללמוד בבית-ספר החקלאי במקווה-ישראל , והם אף התקבלו לשם.
בשנת 1940 עברה המשפחה לגבעת-חיים, וכשהבנים סיימו את לימודיהם במקווה ישראל, הצטרפו גם הם לקיבוץ כחברים.
משפחת קרול - רות, אמנון, דרורה וצביה
הימים ימי מלחמת העולם השנייה רות מתגייסת לצבא הבריטי A.T.S (חיל נשים מתנדבות), ומקבלת תפקיד חשוב: ארגון מטבח מרכזי במחנות הצבא שבעזה. העבודה קשה ומאומצת, ורות עמדה בה בכבוד. בתמונה שצורפה לעבודת הבר-מצווה של צביה רואים את רות ואמנון מחובקים, כששניהם במדי חיילים של צבא האימפריה הבריטית.
עם סיום המלחמה ב-1945 חזרה רות לקיבוץ וקיבלה לחנך את חברת הנוער של ילדים מסוריה ועיראק, ביניהם היה גם הילד: ששון שוחט...
כשפרצה מלחמת העצמאות חשה רות שוב בדחף הפנימי הקורא לה להתנדב ולעזור. היא מתגייסת לפלמ״ח ומסייעת בארגון מטבחים ליחידות הפלמ"ח שבנגב.
המשפחה מתרחבת.
הבנים הקימו משפחות, ונולדים הנכדים: דובי ואמירה, גידי ועופר.
מספר שנים מאוחר יותר שוב מגייסים את רות - והיא כבר סבתא - לצה"ל. רות בדרגת סרן, מתגייסת לתפקיד של מפקדת פלוגת המפקדה בחיל הנשים.
המאמץ הרב שהיא משקיעה בתפקיד זה גורם לה לחלות. רות עוברת שטף דם במוח שמשפיע על תפקודה. אך רות מחלימה. ואחרי תקופת החלמה ממושכת היא חוזרת לקיבוץ.
רות וצבי
בתחילת שנות ה-60 נופל צבי למשכב. מחלה קשה מתישה אותו אט אט. רות סועדת את צבי במחלתו, ובשנת 1966 צבי נפטר.
מספר שנים מאוחר יותר ניחתה על רות מכה נוספת: מיכה, בנה שהתגורר בקנדה חלה אנושות. המחלה הייתה חשוכת מרפא. ורות עוד הספיקה לבקר את מיכה לפני מותו.
רות עייפה מעומס החיים. ואחרי מותו של מיכה היא אינה מתאוששת מכאבה. רות הסתגרה בביתה ולא הופיעה כמעט בציבור. קרן האור בחייה הייתה הנכדה הצעירה צביה.
בהמשך, נולדים הנינים והם מביאים לרות שעות של נחת ועידוד בשנותיה האחרונות.
בגיל 80 רות זוכה למסיבת יום הולדת, שמארגנים לה החברים במועדון "בין הערביים".
בחוש ההומור החד והשנון שלה היא מצליחה לגרום לחברים לחייך יחד איתה, בסיפורים על אירועי החיים משכבר הימים.
בגיל 83, שבעת ימים ומעשים, הלכה רות
מאיתנו.
יהי זכרה ברוך!
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!