אלזה פרטיג

(דבדים שנאמרו על הקבר) חנוך מיכאלי

משפחת פרטיג

שלושים לפטירתה של אלזה

קשה, קשה לכתוב על אלזה שאיננה. המחשבה עוד לא תופסת. כשאני באה לעבודה נדמה לי שעוד מעט תגיע אלזה, מלאת מרץ ותתחיל לבדוק ולהתעניין מי הגיע, כמה כביסה יש היום וכל שאר הדברים הקשורים לעבודה. אך לא רק בענייני עבודה התעניינה אלזה.

לאלזה היה אכפת איך כל אחת ואחת מרגישה והיתה ערה מאד לכל שינוי במישהי מאיתנו העובדות במחיצתה - ולא רק בעובדות איתה - וכמובן ידעה לתת עצה ועזרה לכל אחת מאתנו.

אלזה היתה מעורבת גם בענייני הקיבוץ: החברתיים, המשקיים והכלכליים כאחד. הכל היה אכפת לה, תמיד רצתה לדעת מה הולך, ולא מתוך סקרנות לשמה, אלא מתוך רצון להיות שותפה ומעורבת בענייני הקיבוץ והחברה בה היא חיה.

אלזה לא היתה הטיפוס שיעמוד בצד ו"יקטר", אלא היתה גם פעילה בוועדות שונות.

תמיד קיבלו אותה ברצון, תמיד שמעו את דעותיה - צעירים ומבוגרים כאחד. היה לה כשרון ליצור קשר עם קשת רחבה של הציבור.

אלזה ידעה לדאוג לאיש החלש. והבודד, בין הוא זקן או צעיר. תמיד היתה מוכנה לעזור בשמחות ובשעות יגון. ועם זאת שמרה על איזון ולא הזניחה את משפחתה הקרובה והרחוקה.

באלזה היו תכונות נפלאות של פשטות, צניעות, רוחב לב, אהבת הזולת, רצון לעזור ומעל לכל - אהבת המשפחה. התמסרה בלי גבול לנכדיה הרבים, שגדלו סביבה. ידעה לטפח בית פתוח. תמיד אפשר היה להיכנס לביתה ולמצוא אוזן קשבת ומבינה, וכמובן גם כיבוד.

את אלזה אני זוכרת מאז שהייתי ילדה קטנה, שכנה שלה, ובהמשך עובדת איתה כמטפלת, והיא עוזרת לי בראשית דרכי החינוכית, כאשר מאד התלבטתי אם אני בכלל מתאימה לכך.

ואחר כך - אלזה מטפלת בבני בחום, באהבה ובמסירות, וכמובן - כל הזמן כשכנה של הורי; בזמנים הקשים, שהיו לנו כמשפחה, תמיד ידעה להגיד ולתת מלה טובה, מלת עידוד ועזרה.

ובסוף, בשנה האחרונה, כאשר אני עובדת במחסן הבגדים, עד לאותו יום עצוב... קשה להשלים שלא נראה ונחוש עוד את אלזה...

ללונק, לבנות ולכל המשפחה הגדולה -- אשריכם שזכיתם להיות עם אשה נפלאה כזו.

ומה גדול הצער כי איננה. אין ניחומים...

איה שוחט

 

אלזה ולונק

אהבתי אותך אלזה

ידעת תמיד עד כמה אהבתי אותך, גם אם לא התראנו הרבה בשנים האחרונות.

הפעם יד הגורל הביאה אותך, שלושה שבועות לפני שהלכת את מאיתנו, אל בית הורי. נפגשנו הפעם בנסיבות עצובות, אבל שמחתי איתך כאילו לא עברו 18 שנים. הזכרתי לך כמה אמי ז"ל אהבה והעריכה אותך בתור מטפלת, ומה היית עבורנו כל אותן שנים. הזכרתי לך עוד הרבה זיכרונות ילדות יפים בהם היה לך חלק רב, ובמבט לאחור היה זה מעין סיכום פרידה בינינו, שבו ניתנה לי הזכות הגדולה לומר דברים יפים עליך, מה שכולנו כל כך היינו רוצים לומר לך וכבר לא יכולים, אחר כך, כדרכך, אצת-רצת לעבודה, לעזור, לתת, ארגנת את כל האירוח של משפחתנו במועדון, ולאחר ארבעה ימים הופעת שנית בביתנו והפעם עם צרור שושנים יפהפיות ומתנת הולדת לאחותי יום לפני שחזרה לחו"ל. קשה לא לציין כל זאת, כי זו היית את. היתה לך עין חדה ולב טוב מאין כמוהו.

זוכרת כשהיינו די קטנים, באחד הימים הקמת אותנו אחר הצהרים ולא יכולתי לקום. הבנת שמשהו לא כשורה, מיד מדדת חום ואכן החום היה רב. אמרת לי "בואי נלך למרפאה", אפילו זה לא יכולתי. אדם אחר היה אולי מפרש זאת כהתפנקות, אך את, בעינייך הרגישות, מיד תפסת, ולא עברו כמה שניות ומצאתי עצמי על גבך, ואת פוסעת לכיוון המרפאה ומשם לחדר חולים.

כאשר הורדת אותי מגבך, אני זוכרת עוד שתיים-שלוש מלים של הטפת מוסר כלפי מצד האחיות על שנתתי לך לסחוב אותי, ואז נפלתי מתעלפת על הרצפה וכשהתעוררתי כבר הייתי בתוך מיטה בחדר חולים, וסביבי כולם דואגים. שכבתי שם במשך כחודש, ואת באת לבקרני מדי יום ביומו.

החופשים שארגנת לנו היו מלאי תוכן ועניין. עד היום בן דודי מגנוסר, שזכה גם הוא ליהנות מאותן חופשות, מדבר שבחים עליהן ועליך כאחד. בזמנו היו אומרים לי "קייטנת לנצר הגיעה למשק". את כולם קיבלת לבית הילדים החם שלנו.

היה בך משהו מיוחד מבחינת החריצות. היית אומרת: "זה לא היום שלי היום, אני לא מספיקה כמו תמיד..." הסתכלתי עליך ולא הבנתי על מה את מדברת. ביום שכביכול לא הספקת – הספקת מה ששני אנשים עושים.

היה לך כשרון להכניס אווירת חג לבית. כל חג שהגיע - הרגשתי אותו על פי הניקיונות המיוחדים, הפרחים והמתנות אותן דאגת לתת לנו ואחר הצהרים, כשנפרדנו ממך, אפילו נשיקה קיבלתי ממך לכבוד החג.

כשהתבגרתי הבנתי שאת מסמלת עבורי המון, ושהיתה  לי זכות גדולה להתחנך אצלך במשך שש שנים.

זיכרונך יהיה עמי לעד.

אסתר בר־שלום

אלזה ולונק בטיול

בפורים