ישראל הוכדורף

אבא של חגי דור

28.5.1900 - 8.9.1985

במלאת 30 לפטירתו

כשהגיע אלינו – כשנה לאחר קום המדינה – כבר ידעתי שהיה בקי העבודות הפרדס, והתפעלתי כיצד נטע בעזרת ילדי בית הספר את החורשות על הגבעה מול הקיבוץ - באותו השטח שנקרא לאחר הפילוג "מחנה האיחוד". הקשרים בינינו התהדקו בשלהי שנות ה60, כשהגיעו מאירופה המסוערת בעקבות מלחמת ששת הימים, סטודנטים בעלי רמה אינטלקטואלית לרוב, ישראל נטל על עצמו את התפקיד הבלתי פורמאלי לטפל בהם. פעולת הסברה לצעירים אלו הייתה מופלאה: ללא לאות שוחח והתווכח עם הבולטים שבהם, שעות רבות. וממילא נקשרו קשרים, לפעמים היה משתף אותי בפעולות הללו ונתמלאתי הערצה מה מאד הצליח: סטודנטים אלו, שבאו כמוצהר "בתור מבקרים אובייקטיבים, לראות עובדות כהווייתן", חזרו אל ארצותיהם כאוהדי ישראל מובהקים. לפני כשנתיים ביקר ישראל מקומות אחדים בגרמניה וסיפר לי, באיזו חמימות והתלהבות קיבלו את פניו ידידיו ומשפחותיהם. 

כותב ברוך שוורץ שותפו בעבודה במפעל תקופה ארוכה:

התחלתי לעבוד איתו עם ראשית עבודתי ב"גת". בימים ההם היה עובד בניהול מחסן התוצרת ומכירתה בשוק המקומי. הוא הכניס אותי לעבודה, ושנים רבות המשכנו לעבוד יחד.

איש ישר ודייקן מטבעו-נעים היה לעבוד במחיצתו. יחסו אל מי שבא במגע איתו היה תמיד חברי מאד.

למעלה מ-30 שנה התמיד כעובד "גת", ושם אני זוכר אותו כשליבו טוב עליו והוא מזמזם לו שיר או ניגון. והרי ידענו: אוהב מוסיקה היה ישראל הוכדורף.

מוסיף שרי ומעיד על טיב עבודתו של ישראל:

קדם לי בתפקיד של שווק תוצרת "גת". אנשי "תנובה" ולקוחות אחרים לא חדלו לשאול ולדרוש בשלומו של ישראל. הם התרשמו מאופן ייצוגו את המפעל: מה מסודר ודייקן הוא, מה אדיב, עליו אפשר לסמוך. הוא הצליח מאד.

שני פרטים שטרם הוזכרו:

- כתב יד יפה וברור להפליא היה לישראל, עד שבקלות ירוץ כל קורא בכתביו ויתפעל מן הצורה האסתטית. כשם שהקפיד ביותר על מלבושיו ומנעליו שבלטו בניקיונם עם כל צניעותם.

- חסיד מובהק של תחרויות הספורט היה. לא החמיץ שום משחק כדור-סל מקומי, הופיע שבת, שבת במגרש הכדורגל (בעיקר בעת שהיינו בליגה). עם זאת הרבה להאזין למוסיקה ולקרוא ספרות יפה.

הכול אצלו – כתב היד, הלבוש, החדר – מסודר ונקי. היה מקפיד על כל פרט וכל תג. כן, נם בחדרו ביקרתי מדי פעם, והוא שמח, אם כי שומר היה בדרך כלל על הספירה הפרטית השמורה והסגורה בל תיפרץ. אוסף נאה של מוסיקה קלאסית מצאתי אצלו, וכן אהב לקרוא ספרות יפה – גרמנית בעיקר ומהמדעים- היסטוריה.

אדם עובד היה ישראל כל הימים. כשבא אלינו ממגדיאל כבר היו תריסר שנים של עבודת כפיים בפרדסי המושבה מאחוריו. אז, במלחמת העצמאות, הוטלה עליו האחריות למערכת הביצורים בגבעת חיים, ועד אשר חלה את חוליו, עד גיל שיבה וקרוב לגבורות ממש, אינני מצליח לזכור שום מחלה והיעדרות מעבודתו- משמרתו – ולו לימים ספורים.

כותב: מתנדב מגרמניה 

ב1969 הכרנו אותו. נמנינו על קבוצת סטודנטים גרמנים שעבדה בגבעת חיים בתור מתנדבים. למרות שאז עדיין הייתה הסתייגות של הקיבוץ מקבלת צעירים גרמניים, כפי שנאמר לנו, הוזמנו רבות לשוחח עם חברים. בין השאר על-ידי ישראל הוכדורף.

ישראל ידע להסביר את רעיון הקיבוץ בתוקף כוח שכנוע אישי עמוק ומידה של הכנסת אורחים. כמונו היו מתארחים אצלו צעירים גרמנים לרוב. באופן זה תרם אולי יותר לתדמיתו של הקיבוץ, אך גם להבנה אוהדת של ארץ ישראל, מנציגיכם הרשמיים בעולם.

אבל זה מבאר רק חלק מאהדתנו האישית ומרחשי התודה שחווים אנו לישראל הוכדורף ומבאר אך חלק קטן של דמותו ואישיותו. מרביתו קשה יותר לתאר. לא רק על הקיבוץ היה מספר ומוסר מידע. כל פעם היה מעמת אותנו עם תולדותינו אנו. שואל היה: כיצד תתכן תופעה ברברית כשואה, בעם המתיימר כל-כך ברמת תרבותו. אצלו לא הייתה זאת שאלה אקדמאית, אלא אישית מאד, כי במהרה נוכחנו לדעת שתרבות בורגנות – ההשכלה הקלאסית השפיעה והטביעה את חותמה עליו הרבה יותר מאשר עלינו עצמנו. נתגלתה כאן טרגדיה משותפת לו וליהודים דוברי גרמנית רבים בני תקופתו. 

במרוצת בשנים התפתח יחס אישי בין ישראל ובינינו. אף על פי שלא יכול היה לסייע לנו במישרין במחקרינו המדעיים על החינוך הקיבוצי, דבר אחד נעשה לנו להרגל ומובן מאליו: בכל ביקור בישראל היינו מבקרים בראש וראשונה אצל ישראל הוכדורף. 

קשרי ידידות כאלה עם גרמנים צעירים, הם אשר הניעו אותו אולי להפר את נדרו, שלא לדרוך לעולם על אדמת גרמניה, לבסוף ביקר אצלנו. למרות בעיות רפואיות, שכבר החמירו בשנת 1983, העז לצאת למסע. להפתעתנו הרבה נהפך כאן מזקן תשוש ושברירי, שבקיבוץ כבר היה פוסע אט, אט את דרכו – לגבר מלא חיות שלא חשש מפני שום תכנית וסיור, מאמצים ככל שיהיו. בשבועות המעטים של שהותו ידע לעכל ולהטמיע שפע של רשמים והמון פגישות פרטיות. אף כי שונה גרמניה של ימינו בודאי תכלית שינוי מגרמניה ההיא של שנות ה20, שאותה ידע בשעתו.

שמחנו אז על החלמתו אצלנו וקיווינו שתתמיד. לדאבון הלב שוב הורע מצבו בארצו- ביתו כעבור זמן מועט. מחדש התבהר לנו מה טרגי מהלך החיים.

ישראל הוכדורף לא הותיר מעולם אף צל של ספק לגבי אמונתו בקיבוץ ונאמנותו אליו. עם זאת הוכיח ביקורו בגרמניה שהשפעות התרבות של ילדות ונעורים רחשו עדיין בנפשו בעצמה ניכרת. אולי עוד גברו בגבור חרדתו מההתפתחות הפוליטית של מדינת היהודים. הוא ראה – כך התוודה לפנינו - בהתעצמות הימין, סכנה גדולה לעתיד ישראל. דומה, דאגה זו העיקה עליו לפני מותו הרבה. אנחנו לא יכולנו לנחם אותו בנידון, רק להיות שותפים לצערו על התפתחות זו ולקוות שהאידאלים של הקיבוץ יישארו בעלי השפעה גם לעתיד לבוא.

שרויים אנו באבל על ידיד שרישומו בחיינו היה בוודאי עמוק יותר ממה שהצלחנו לתאר בדברי ההספד. ואנו כואבים שאבד לנו שוב אחד מחלוצי הקיבוץ, וגם שאבד לנו במותו דבר מאותו בקיבוץ ה"קלאסי" שהיה מושך כל-כך.

ורנר פלינג

אולדנבורג 3.10.85