אטה מירון
מימין: אטה ואורי מירון עם סבא אונה
ליד מכונת הכלים במטבח
שנה למות אטה
לפני עשר שנים סיכם את מפעל חייו בח"י שורות מרשימות.
את מחציתן, תמצית אותו קטע בלי שום שינוי סגנון או לשון,
נעלה לפניכם שנית. טעמו לא פג ומשקלו לא פחת:
"אני חי עכשיו כ־ 40 שנה בקבוץ, וברור - יש עליות, ירידות, אכזבות.
יש משברים. עם זאת מתייחס אני בביטול אל טיעון אנשים שבחוץ: 'מה היית משיג שם... !'
יכולתי אולי להגיע לאיזו משרה במשרד החוץ, ויתכן גם
בתחום אחר. אולם כדי להגיע לסיפוק, חייב אדם לעשות מעשים מעבר לתחומו, לרצונותיו
ולענייניו הפרטיים. חייב הוא להעמיד את עצמו לרשות.
כאן נתן לי הקבוץ הרבה. העניק
אותה הרגשה נפלאה שהנך שותף למעשה גדול ממך.
אני השתתפתי בגופי בהקמת שני ישובים בארץ. כפר סאלד וגבעת חיים איחוד. אין זה דבר קטן. באיזו מסגרת אחרת יכול אדם מן השורה כתוצאה מהתארגנות מתאימה לומר על עצמו: 'בניתי ישובים קבעתי גבול של מדינה?'"
כאשר קרבו ימיו למות, סיפר לנכדו (הדברים הונצחו על גבי קלטת) על תחנות דרכו בין השאר:
* * *
אני זוכר - הייתי בערך בן שמונה, כשאמא חלתה פעם. היא הזמינה אותי לשבת ליד מיטתה וניצלה מצבה להשפיע עלי: שאחדל מללכת אל התנועה, שאשאר בבית. הייתי צריך להישבע לה! אחר כך שוב התחלתי לאט-לאט, ומבלי לקבל ממנה רשות, ללבוש את החולצה הכחולה. וכשחזרתי, כעבור ארבע שנים, להיות חבר בתנועה, נעשיתי בה יותר ויותר פעיל.
ב-1933 - זכינו לאיחוד עם "ברית-העולים" בשם החדש "הבונים". האיחוד נחתם ממש ביום עלות היטלר לשלטון - ב־30 בינואר. מהיום ההוא והלאה השתנו כל מושגינו. נהפכנו לפתע גרעין לתנועת עלייה גדולה של אלפים, נמצאנו בו־לילה עומסים על שכמנו תנועת הגירה אדירה. החלוץ צריךהיה לקלוט רבבות צעירים, שלא היו ציוניים, שלא היתה להם זיקה או מושג על ארץ-ישראל. אנחנו נטלנו אחריות לבניית המסגרת.
- אז החליטו לשלוח אותי להמבורג לפעול בתנועה וגם להתחיל בהכשרה. התחלתי לעבוד במשתלה ואחר כך אצל חקלאי בעל אחוזה לא גדולה – בלי שום תשלום במזומנים, תמורת אוכל ולינה בלבד. — משם נשלחתי לריכוז אזור במערב גרמניה, ואחר כך להנהלת התנועה בברלין, להיות (עם יעקב שמעוני, חברי הטוב) "יורשים" לדור שקדם לנו.
- בשנת 1938 הגיע גם תורנו לעלות לארץ. הדגשתי שמחובתי ללכת לאחד המקומות הקשים לעולים מגרמניה. חשבתי על גבעת השלושה, אבל הגענו אל "קבוצת הבחרות". בשכונת בורוכוב קורבתי במהרה לענייני ההגנה.
רצו לשלוח אותי עם העולים לחניתה עוד לפני שעברתי הכשרה כלשהי. מישהו מנע זאת, אבל כעבור זמן מועט נשלחתי אל קורס ראשון: למ"כים באזור.
...אצלי בחדר היה "סליק" הנשק...
- בשנת 1941 עברנו לשער-הנגב בגדרה. עבדנו כשכירים בכרמים ובפרדסים או בבניין אצל "סולל בונה". פרצה מלחמת העולם, ובהסכמת הקבוץ יצאתי לעבוד במה שנקרא בימים ההם "מנגנון הקבע של ההגנה"...
- כאשר הוחלט לצאת להתיישבות בעמק החולה, עליתי יחד עם הראשונים לכפר -
סאלד. הטילו עלי להיות שומר־שדות, מוכתר. עסקתי בתפקיד זה מספר שנים, עד שחפרו את בריכות הדגים, ואני התחלתי לעבוד במדגה, הענף הראשון בכפר סאלד שהיה ריווחי. העבודה היתה מפרכת, אבל היה לי סיפוק רב.
- ב -1947 דובר על תכנית לשלוח אותי בענייני עלייה לארצות ערב. היא לא התגשמה בגלל המלחמה, מלחמת העצמאות, בארץ, אבל בהפסקת האש ביוני 1948, גויסתי סופית ע"י שאול אביגור לעבודה "ברכש". עוד באותו הקיץ יצאתי לז'נבה.
- כעבור שנה וחצי בקירוב חזרנו כולנו מהשליחות למשק, ומטעם הצבא נשלחתי אחר כך לנהל את המעברה בחלסה (לימים קרית שמונה).
- חזרתי לעבודה בבריכות הדגים. אבל כבר ברור היה שאנחנו הולכים לקראת פילוג.
* * *
- כשהגענו לגבעת חיים איחוד התחלתי מחדש, הפעם כטרקטוריסט. כעבור זמן הוזמנתי על- ידי גיורא יוספטל חברי, לבוא לפעול במשרד העבודה אצל גולדה מאיר ואחרי - כן אצל גיורא עצמו. עסקתי בעיקר בחינוך נוער, בהקמת מרכזי נוער ליד הישובים החדשים וליד המעברות שצצו בכל רחבי הארץ.
עדי נחמני
על אטה מירון
חלפה שנה, אך אטה נשאר חקוק בזכרוני, כאילו עדיין הוא מתהלך בינינו עירני, מגיב למתרחש, כואב מעידות, מחפש שלמויות, בעיקר בקרב שליחי הציבור, מדייק, בודק דברים לעומקם. בכל אשר יעסוק – קטנות כגדולות - ישאף לשלמות, לא יזניח פרט. זקוף בהליכתו, לבוש בקפידה ובצניעות, ממהר בדרכו, אך קשוב ורגיש מאד למתחולל סביבו, ספקן לא קטן, חכם וחם.
דרכינו הציבוריות הצטלבו פעמים רבות בעשור האחרון; למרות גילו, שכלו, נסיונו הציבורי והאישי, מעולם לא נתן לי תחושת תלמיד ורב.
טיפלנו בנושאים שונים ומגוונים במשותף, ולא אחת נסענו יחד לסביבה הקרובה, לתל אביב וירושלים כשאטה מצוייד בסנדביצ'ים שלא לבזבז את כספי הקבוץ, ולהבדיל, גם בטבלאות ומספרים ובהתכתבויות עם אותם משרדים. אטה אהב שותפות בעשייה עם צעירים. לא פעם אמר לי: "לכם הצעירים יש שפה משותפת והבנה אחד לשני יותר מאשר לי".
אטה דאג לשמו של הקבוץ. עשרות פעמים החזרנו כספים להורי
ילדים, לקבוצים ומוסדות, מיד לאחר שהוכחה זכאותו של התלמיד במשרדי הממשלה, לרוב בהתערבותו
של אטה לטובת אותו תלמיד, ולכן גם זכינו לאמון מלא.
די היה בהזכרת שמו של אטה, כדי
שיאמרו לנו : "אם אטה אמר..." מומחה היה "לפתיחת דלתות". להשלמת
המעגל דאג לכל מורה ומשרה שתהיה "מכוסה", וניתן לומר שמאז כניסתו לניהול
האדמיניסטרטיבי, הפך המוסד למפעל המכסה את הוצאותיו.
תוך תקופה קצרה החל אטה ל"מפעל חייו" - הפיכת "הכיתות המקדמות" ממוסד שמרבית כתותיו בצריפים בני 50 שנה, מטים לנפול, לבי"ס בנוי. בכך השלים את בנימין, הרוח החיה במשך כל שנות קיומו של המוסד.
אטה זכור לי משנות ה-60 המוקדמות כמטה שכם, תרתי משמע,
לצוות שעסק בקליטת חברת הנוער דאז, נירה, אמנון ותמר.
כבר אז בלטה יכולת התקשורת שלו עם צעירים הן למדריכים והן לילדים, מין פיקחות המשתלבת עם נסיון חיים, סבלנות ובעיקר רגישות שיצרו תחושה נעימה בעבודה איתו.
בשנות ה-70 המוקדמות, אטה נבחר לרכז את מערכת הבריאות. זכור לי שעסקנו בשלושה נושאים מעבר לבעיות היום- יום: השגת אמבולנס למשק, טיפול בנגע הסמים וארגון מערכת בריאות הנפט. השקפת עולמו הרחבה, הכרתו את המערכת החיצונית, חתירתו ליושר, הקפדתו בענייני כספים, התקשורתיות שלו וחוכמתו, הפילו מחיצות רבות והוסיפו בדרך קבלת ההחלטות ויישומן.
את אטה יזכרו ויזהו עם הכתות המקדמות. נפלה לידו הזכות הגדולה לראות חלום בהתגשמותו. אטה ידע "להדביק" ולהדליק אותנו בדרך מיוחדת של אדם מתלבט, המפקפק לא פעם, אם ניתן להוציא מהכוח אל הפועל בנייה זו. כל מי שמכיר ונפגש עם אטה מקרוב, ודאי מצייר לעיניו את הבעות פניו הספקניות, לעיתים מתייסרות, אחרי מפגשים שהיו לנו, עם מוסדות המדינה בהשגת כספים להקמת המפעל.
אטה חשש לסבך את המשק בהרפתקאה כספית, יחד עם זאת ידע שחייבים לבנות. שלב אחרי שלב גוייסו הכספים: בתחילה תרומה משויצריה - עם מיצינג (הקבלה) של משרד החינוך לבניית "המרכז לבת", מלווה בהבטחות, והתכחשויות לסירוגין של משרדי הממשלה, ובהמשך - צעד אחד צעד, בניית כתות לימוד, ספריה ושאר מבנים נחוצים.
אטה במחלתו, בשנה האחרונה לחייו, לא פסק לדאוג לעתיד המוסד. גם ממיטת חוליו המשיך לטוות חוטים וקשרים ביו הכתות המקדמות וגורמי חוץ ואף בתקופות אישפוזו בבתי החולים השונים לא פסק מלהפעיל ולייגע את ראשו.
דומני שבמשך כשנה אטה לחץ שימצאו לו מחליף, שיוכל להכנס בצורה מסודרת לניהול האדמיניסטרטיבי ולקידום הבנייה שעוד לא תמה. כולנו קיווינו שיוכל להמשיך לשאת בעול. התברר גם שיש קושי לא קטן במציאת אדם שיוכל להחליף את אטה ויהווה איזון והשלמה לבנימין, המייסד המנהל והמכוון במשך קרוב ל-30 שנה את כל המתרחש בין כתלי בית הספר.
ולבסוף, אי אפשר שלא לציין את אטה כאיש משפחה, את דאגתו להורים של הילדה והיחס החם שהעניק לסביבתו הקרובה וקשריו הדו-סיטריים עם נכדיו.
חנוך מיכאלי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!