יעל (ג'וסלין) הרץ
- י"ב סיון תשמ"ו
25/03/1945 - 19/06/1986
על יעל
יעל נולדה בפריז, צרפת, למשפחת צרפתית-נוצרית, כג'וסלין שפו, במרץ 1945.
בת 41 היתה אם כן, במותה.
על ילדותה העיבה מחלת האם, גם היא נפטרה מסרטן בגיל צעיר, כשג'וסלין היתה בת 16.
בבית העלמין שלנו קבורה גם אחותה של יעל, מרטין, שכולנו הכרנוה. יעל דאגה לה במסירות רבה, ומותה היה טרגדיה נוספת בחייה.
בצרפת היתה צורפת, ועבדה שם בחברת אומנים יהודים. כך היתה ראשית היכרותה עם יהודים, וזה האופן -כך סיפרה - בו נוצרו קשריה הראשונים אל העם היהודי, ויחסה העמוק, ששינה את כל מהלך חייה.
הגיעה ארצה ב-1968, אחרי מהומות הסטודנטים בפריז, כמתנדבת.
הציצה ונפגעה. חיי הארץ והקבוץ קסמו לה, והיא האריכה את שהותה מעל למתוכנן.
אז גם הכירה את איציק, והבשילה החלטתה לקשור את גורלה עם קבוצנו ועם העם היהודי.
כצעד ראשון החלה בלימודי עברית באולפן, ועשתה בהם חייל. לא הסתפקה ברמה שהאולפן מקנה, והמשיכה ללמוד בכישרון ובהתמדה. העברית שלה לא רק נכונה היתה, אלא גם עשירה מאד. ואם לא תמיד הבחנו בכך, היה זה בגלל המבטא הצרפתי הכבד שנשתמר אצלה והטעה את אוזננו, אך גם כבש את ליבנו בחן המיוחד שבו.
אחר כך עברה את תהליך הגיור, התמסרה גם לזה ברצינותה האופיינית ובנטייתה להעמיק ובצימאון להכיר גם את הפן הדתי של היהדות. ואולם, כאן נכונו לה גם אכזבות. היא לא היתה מוכנה להתפשר, והגיעה לידי עימותים שמאד לא נעמו לה, כאשר לא יכלה לוותר בדברים שנגעו ביושר, בכנות; ואולם יעל השכילה להפריד בין אותה עוגמת נפש שנגרמה לה לביו יחסה האמיתי ליהדות ולעם ישראל. לא נרתעה ואף טיפחה ופיתחה את ידיעותיה, הבנתה והזדהותה.
נישאה לאיציק ונולדו שתי הבנות : קרן ואורין, שהיו קרן אור בחייה. את כל ליבה ומחשבתה השקיעה בגידולן והיתה להן אם נפלאה.
יעל עבדה שנים אחדות בפרדס והביאה עמה רוח רעננה לצוות. אנשי הפרדס זוכרים לה, מאז, את דאגתה לסדר ולנקיון בסככת האוכל, לצד עבודתה החקלאית אתם. הם זוכרים עדיין שבכל מקום שהלכה, היה צמוד אליה ספר ובאותן שנים ראשונות, היה זה ספר התנ"ך...
אחר כך עבדה בבישול הדיאטה והכניסה כל נשמתה לתפקיד. מלאות טעם היו ארוחותיה והיתה מאד מאושרת כאשר אנשים היו מרוצים ונתנו לכך כסוי.
במשך השנים למדה שרטוט ועבדה במשרדו של אלכס קסטן. כמו כן עבדה, חלקית, בסדנה של אגי. בשני אלה ניתנה לה שוב ההזדמנות להביא לידי בטוי את כשרונותיה הגרפיים והאומנותיים.
את וולטר הכירה יעל לפני שבע שנים. הם לא ידעו כי חייהם המשותפים היפים ייקטעו באופן כה חסר רחמים הרבה בטרם עת.
איננו אומרים יותר הפעם. כך ביקשה יעל במפגיע. וולטר והסובבים אותה בימיה האחרונים עמדו על כך שנמלא משאלתה זו - בלי הספדים. סיפרנו - אם כן -רק משהו מקורות חייה.
וולטר והבנות ושאר בני המשפחה יודעים, כי רבים החברים שיעל היתה קרובה לליבם ועוד יספרו עליה.
נזכור את דמותה בצער ובאהבה.
(דברים ליד הקבר קראה –גילה).
יעל כידידה
לא רבות הן השנים בהן הכרנו את יעל, אולם במעט הזמן התפתחה בינינו ידידות חמה ולבבית. תחילה נפגשנו ליד עגלת "הדיאטה" ושוחחנו על בעיות בריאות ובישול.
יעל אהבה מאד לבשל לאנשים שהיו זקוקים לדיאטה והכניסה בעבודתה את כל הנשמה. תמיד ניסתה לחדש ולהכניס משהו יותר טעים למאכליה. חשוב היה לה מאד שהחברים יהיו מרוצים והשבחים עודדו את רוחה.
במשך הזמן נפגשנו ליד השולחן לארוחות צהריים ושוחחנו על בעיות רציניות שבחיים.
היא סיפרה על עברה ועל תכניותיה ותקוותיה ושמחה לשתף אותנו בצערה ובשמחתה.
יותר ויותר החלו וולטר ויעל לבוא אל ביתנו ותמיד היתה השיחה מעניינת ונעימה. היה ליעל חוש מיוחד לאופיים של אנשים ותמיד הביעה דעתה בצורה אובייקטיבית.
היא שנאה אנשים חסרי יושר וכנות. יעל היתה ידידה אמיתית ומעולם לא חששה לומר את האמת לאנשים אפילו אם לא היתה כל כך נעימה לאוזן.
היתה רגישה מאד ואכפת היה לה כי החברים יראוה באור חיובי.
ליווינו את יעל וולטר בהתלבטויותיהם ושמחנו בשמחתם כאשר החליטו להינשא זה לזו.
היתה להם תקופה קצרה של אושר ושמחה ואז, כרעם ביום בהיר, נודע לנו דבר מחלתה האיומה. חודשים עברנו, ביחד, בין פחד לתקווה, ליווינו אותה בטיפולים הקשים והמענים. בתחילה היתה מעודדת וניסתה לקוות כי תבריא ותגבר על המחלה, אולם המחלה גברה עליה והסבל והפחדים היו קשים מאד.
נזכור את הערבים היפים בהם בילינו ביחד, נזכור גם את הימים הקשים בהם ניסינו לעודד את רוחה ולהפיח בה תקווה כלשהי, ישאר זכרה עמנו לתמיד.
גילה אייזנר
אשה.
ראיתי אשה נלחמת
בכל כוחה מנסה
נאחזת, מטפסת
והקיר חלק והיא אינה מרפה ---
רגע חשבנו נופלת
הכל בה בגד
אך היא המשיכה, סוחפת
קוראת לנו לבוא אחריה.
ואני האמנתי,
האמנתי שתגיע לפסגה
ואז תחייך אלינו ותאמר :
גם הפעם יכולתי לה.
בהרבה מלחמות הייתי,
את כולן השארתי מאחורי
והפעם ?
הכרתי אשה נאבקת
שהמוות סגר על נשמתה
והשאיר אותי שואלת, כואבת -
הכיצד ?
רחל ענבר
לזכר יעל
בכל פעם - כאשר פגשתי את יעל בזמן חולייה -עמדה לנגר עיני הבת הצעירה והחיננית שעבדה איתנו זמן ממושך בפרדס כמתנדבת, כתלמידת אולפן ו-כחברה - ששעשעה אותנו במבטאה הצרפתי המתנגן, ובשאפתנות הבלתי רגילה כשרצתה להראות לנו שכל עבודה היא יכולה לעשות כמונו ובהספקים יותר גדולים -דבר שבצוות הפרדס של אז לא היה משימה קלה כלל וכלל.
באחת השיחות סיפרה לי מה הביא אותה אלינו - סיפרה על ילדות קשה בחברה המעמדית הצרפתית הנוקשה, שבפעם הראשונה נתקבלה בה כשווה ביו שווים כאשר עבדה בצורפות בפריז עם פועלים שרובם היו יהודים. מתוך הזדהות עם
חברים אלה הגיעה לארץ ואחרי-כן אלינו ואל היהדות.
גם כאן התאכזר אליה הגורל לא במעט:
מותה הטרגי של אחותה הצעירה והאהובה; שהלכה בעקבותיה לארץ וליהדות ונישואיה הראשונים שעלו על שרטון.
הכל העיד על כך שעם וולטר היא תבנה קן חם ומאושר ואז באה המחלה, המכה האכזרית ששמה קץ לכל.
כאשר אסתובב בין העצים בפרדס אזכור את יעל, שהשקתה את העצים האלה במסירות כזאת; ואיתכם אני בכאבכם : וולטר, קרן ואורין.
אורי לב-רון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!