שאול שיין
- ט"ז תשרי תשמ"ז
27/08/1911 - 19/10/1986
שאול שיין נולד ב־27.8.1911 בכפר טורדושין ע"י ברטיסלבה, לאמו אסתר לבית שרף ואביו, צבי שיין.
לאחר מלחמת העולם, עם התהליך של התרכזות היהודים בערים הגדולות עברו גם הוריו לעיר הגדולה בודפשט. שם למד בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון הריאלי. בשנת 1929 עמד בבחינות בגרות.
הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית, אך לא יכולנו לעמוד על טיבו במדוייק. מעדות עצמו ברור שזמן קצר אחרי סיום הלימודים, בשנת 1930 יצא להכשרה בעיר הטבן, וכבר בשנה 1931 עלה ארצה, והוא בן 20 בלבד.
אין ספק שהיה בין ראשוני החלוצים מהונגריה. תהליך ההתבוללות של היהודים בהונגריה היה עמוק כמעט כמו בגרמניה ועלייתו המוקדמת יחסית, בפתח העלייה החמישית, מעידה על אמונה והכרה רעיונית עמוקים.
בבית, בהשפעת האם שמוצאה היה פמורביה, דברו גם גרמנית, ואכן שאול ידע גרמנית והשכלתו, אף שלא למד לימודים גבוהים, היתה גבוהה מהשכלתו של הצעיר ההונגרי המצוי, אפילו הוא יהודי, שסבל מאיזולציה תרבותית בהיותו מסוגר בד' האמות של השפה ההונגרית.
את השפה העברית למד שאול בארץ, לפי עדותו, לימודים אוטודידקטיים בלבד (אז לא היו אולפנים). הוא הביע צער שלא עלה בידו להעמיק את שליטתו בעברית.
היה טווח התעניינות נרחב - ספורטאי פעיל : בנעוריו עסק באתלטיקה קלה, בשנים 1935-39 שיחק כדורגל בקבוצת "הפועל מונטיפיורי", היה שוחר אמנות וספרות ובעצמו היה צייר חובב וצייר בעיקר פורטרטים. שאול ציין בסיפוק שהשתתף מספר פעמים בקורסים לציור מטעם המשק בשנים 1962-63. הוא גם שלח ידו בחריזה וכתב שירים בהונגרית ובגרמנית. כאשר נתבקש למסרם לארכיון לשמירה בתיקו האישי הוא סרב כי מיאן לחשוף אותם.
את מקצועו הוא רכש בארץ, ועל מקצוע זה, הצבעות, היתה פרנסתו כל השנים. הוא היה גם בין המתנדבים בעם. עוד קודם להקמת הבריגדה התנדב ליחידת עזר של הצבא הבריטי, יחידת החפרים, ושירת בה בשנים 1940-41 בצפון אפריקה. משרות זה חזר עם ידיעת שפה נוספת - השפה האנגלית.
ב 1935 הוא נשא לאישה את חדוה תבדל"א. ב-1940-נולדה הבת אסתר וב־1952 הבן דן.
עם התנועה "מהעיר לכפר" הגיעה משפחת שיין לגבעת חיים, ביולי 1955.
במשק עבד שאול במקצועו כל השנים עד שמחלותיו הוציאוהו ממעגל העבודה.
באחד מעלונינו, משנת 1975, אנחנו מוצאים עדות נאמנה לטיב עבודתו, לסיכום העברת החברים לדירות החדשות נכתב כדלקמן: "נעים לציין במיוחד את גישתו ועבודתו המסורה של שאול שיין אשר בא לקראת החבר, את השיפוצים ואת הצביעה, דאג לבצוע העבודות השונות והשתדל מאד לעמוד בקצב המהיר של ההעברות".
מאידך מוצאים אנו באתר מעלוני השנה האחרונה תודה שמביע שאול לחברה שמטפלת בהכנת חבילות השי לחיילים על שנתאפשר לו לשלוח חבילת שי לנכדו המשרת בצה"ל. הביטויים הפומביים הנדירים האלה מעידים על יחסי הגומלין הנאים בין הנותן, המעניק, לבין המקבל.
רק במקרה אחד יצא שאול בפומבי בתגובה קצרה מעל דפי העלון נגד קיפוח החבר הבודד בתקציב החזקת הדירות (כמוהו זיגי ז"ל). הוא לא היה כפוי-טובה.
היו כמובן גם נצוצות שמחה בחייו : ב- 1959-נישאה בתו אסתר. בעלוננו, מאוקטובר 1963, אנו מוצאים ברכה להולדת הנכד.
ברכה לנשואי דני השנה, וברכה ליום הולדתו שלו עצמו, יום ההולדת ה 75- שחל השנה.
נצוצות שמחה מעטים וספורים אלה לא יכלו לשמש מזור לסבלותיו הנפשיים והגופניים שהיו גדולים ורבים.
ב- 1958 התגלתה אצלו מחלת כלי הדם והיה צריך לעבור נתוח. ב-1970 נתגלתה מחלת הסכרת וב־1975 עבר נתוח נוסף בכלי הדם. ב-1980 נתגלתה גם מחלת לב.
כל זה בשעה שנשואיו עלו על שרטון, הבת והבן עזבו את הקבוץ, אחיו אוסקר נפטר עוד ב-1967 ובשנים האחרונות גם אחיותיו אורלי (לילי) אורן בחיפה והאחות שרלוטה פריד בבודפשט. הרגשת בדידות גדולה ירדה עליו כמסר חושך.
עתה בא המוות בגלימת מיטיב לבנה וגאלו ממכאוביו.
יהי זכרו ברוך.
אברהם שניר
סיפורו של איש
בא לי לספר לכם על שאול שיין, עוד אחד מן האנשים המיוחדים שצבעו את המקום, תרתי משמע. שאול היה הצבעי של הקיבוץ, כן, היה מן ענף כזה פעם בקיבוץ, ותאמינו או לא הוא היה אחד האנשים הכי עסוקים. הוא לא היה סתם צבעי, הוא היה אמן בנשמתו. שאול ראה את המקצוע שלו כסוג של שליחות, ואולי אם היינו מראיינים אתו אז, היה מתגלה לנו סיפור על אדם פשוט שחלם להיות אמן ומצא את עצמו צובע לא בדים אלא בתים, ובאמת מה ההבדל בין ד' ות' (בארמית בכלל הן מתחלפות לעיתים קרובות, הקשר בין המילים הוא לא מקרי...).
ובכן, בקיבוץ של פעם צבעת את הבית לא בגלל שהקיר התקלף, וגם לא בגלל שהבית היה זקוק לחידוש, צבעת כי שאול שיין בא ואמר לך שהגיע תורך. ועם שאול אי-אפשר להתווכח, אם הוא החליט שצריך לצבוע לא היה כוח בעולם שיזיז אותו, ואתה לא הייתה לך ברירה אלא להתחיל לארוז את הבית ולהתכונן למאורע. אבל, לפני הכל היה הרגע של ההכרעה – איזה צבע לצבוע את הקירות, ואם בחרת, אולי גם תרצה גיוון כלשהו באחד הקירות – כחול או בריק? והרי אמרנו, שאול שיין הוא אמן, והוא נעתר כמעט לכל גחמה. ועוד יותר מכך, הוא מחשיב את עצמו כיועץ ומבין – ומתווכח איתך מה מתאים לקיר הזה, ואיך לצבוע את חדר הילדים (זכינו לעבוד איתו כשהייתה כבר לינה משפחתית).
שאול היה איש גבוה, והעברית בפיו לא הייתה משהו, בעלת עגה הונגרית. אבל הוא אהב לדבר ולשוחח, וכשהוא התחיל היה קשה לעצור אותו, והפגישות איתו התארכו כאילו הולכים עכשיו לתכנן את צביעת הבית הלבן על מגוון חדריו השונים. אני מנסה לחשוב, אני לא זוכרת בדיוק, אם עישן או לא, אבל בטוח שהוא היה כבד נשימה, אולי זו גם הייתה אחת הסיבות לפטירתו המוקדמת.
לשאול היה מלווה קבוע ונאמן – סירי. סירי עבד בקיבוץ כמעט מראשיתו. הוא היה מאליכין, וביחד עם אחיו ברוך שהיה מלווהו הקבוע של ג'ורג', הוא צעד את המרחק בין גבעת חיים לאליכין בוקר בוקר ובחזרה עם סיום העבודה.
משפחת שיין הצטרפה לקיבוץ אחרי העלייה על הקרקע, בשנים הראשונות, אולי בגל הקליטה של התנועה "מהעיר אל הכפר". הם גרו בבית שהיום שייך למשפחת אפל, (לפניהם גרו שם הקרולים – מיכה ומניה). לשאול וחדווה היו שני ילדים – אסתי (שהייתה כבר אחרי גיל בר מצווה כשהם באו לקיבוץ) והצטרפה למחזור ה' (רבקהלה, יענקלה, זיוה ועוד), ודני (מחזור י"ז – דורית, דודי, איציק ועוד) – שהיה ילד יוצא דופן מכל הבחינות, מקורי ביותר והיווה לא אחת מקור לדאגה למטפלות.
באחת מהתמונות שמצויות ארכיון רואים את שאול צובע על פיגומים את בית וינה, הוא לא נרתע ממאמץ, גם בגיל מבוגר, ועד שנותיו האחרונות עסק במלאכת הצבעות, משלא עמדו לו כוחותיו לעבוד על סולם גבוה הוא העביר בהדרגה את השרביט לסירי, אך עדיין המשיך ללכת עם הפנקס ובו הרישומים למי ומתי מגיע לצבוע את הבית, ולרשום את גוון הצבע המדוייק – שמנת או לבן שבור, וכל הניואנסים שביניהם.
חנוש מורג
שאול שיין (אזכרה ביום השלושים למותו) 19.11.86
נמסר על ידי שרי
לו הייתי משורר, הייתי שר את שירו של האיש האוהב את מלאכתו, הייתי שר את שירו של שאול.
שאול אהב את העבודה, עבודת הכפיים. אהב את היפה באמנות ובטבע. אהב אדם, החבר, את החברה, ואהב את הצבע. הוא סבל כשהצבע היה עמום או משופשף או מתקלף, וכל חייו השקיע בעשייה, שהיא שיפור ושיפוץ. שיהיה יפה. איזה מאושר – ההופך תחביבו למלאכתו. ואולי הפך את מלאכתו לתחביב?
ראוי הוא שאול לכל השבח וההלל המגיע לאיש העושה מלאכתו נאמנה. בחרדת קודש אפשר לומר, היה מתכונן לצביעת ביתו של חבר. היה קובע מועד, נפגש עם המשפחה, פורש לאורכה ולרוחבה את תוכניתו המחושבת מראש – איזה צבע ייתן והיכן, והיה דואג לארגון הוצאת הרהיטים. הוא היה חוזר ומסביר ומשכנע, גם את המשוכנעים לגמרי, מדוע גוון זה או אחר. הוא רצה שיהיה יפה, רצה להגיע לשלמות במה שעשה למען החבר, למען מראה הבית, למען היפה בחיינו. וגם למען עצמו, שיהיה לו סיפוק. וזו גם הייתה דרכו שלו ליצור קשר, לקיים מגע אישי חברתי.
זו הייתה אומנותו, וכך גם התייחס לאומנותו, כי מן הצבע הגיע אל הציור, או אולי להפך? אולי האמן שבנפשו מימש עצמו באמצעות המכחול עוד לפני התקופה בה הניח צבע על הבד, וכך השביע כיסופיו.
הוא השתלב בקבוצת הציירים שלנו שעשו את צעדיהם הראשונים בהדרכת אמנים מעולים, עוד בשנות החמישים. השתלב, ונשאר בודד. צייר לעצמו, להנאתו, לא התבלט.
*
כאשר הקים קיבוצנו את ביתו על הגבעה הזאת, היו דלתותיו פתוחות ליחידים ולמשפחות מן העיר. הייתה תחושה כי יש בו מקום לכל אדם יהודי, עובד. וכל אחד הוסיף אבן משלו לפסיפס החברתי.
גם משפחת שיין הגיעה אלינו אז בדרכה מן המושבה אל הכפר הקיבוצי, והאבן של שאול מצאה לה מקום קצת חבוי וצנוע, אך בהחלט תורם ומוסיף גוון מיוחד, ניכר, בתמונה של חברתנו.
אלא שהזמן לא הטיב עימו. הבדידות והמחלות הרחיקוהו מאתנו ומכל פעילות. לאט, לאט כאילו הרגילנו שחיי כפרנו, גם הבנייה, השיפור, החידוש, יימשכו להם בלעדיו. הצבע הזה במרקם חיינו.
שאול נחלש, דהה, התעמעם, והנה הלך לעולמו והוא יחסר.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!