שושנה ולטש
- י"ז חשון תשמ"ז
11/01/1900 - 19/11/1986
קורות חיים
שושנה בת פאני ופאול גרסטל נולדה בינואר 1900, כלומר ממש בראשית המאה ה-20.
ובגיל 87 כמעט הגיעה למעמד הישיש ביישובנו.
פרט לשנות ילדותה שבילתה בקלן גדלה כל ימיה בברלין, ושם נישאה אחרי מלחמת-העולם (הראשונה) ללבקוביץ, סוחר אמיד, וילדה את בתה הבכירה אינגה (לימים אשת צייר הקאריקאטורות המפורסם ויקי, אך אמנית מחוננת אף היא עצמה).
בסוף שנות העשרים הכירה את רוברט ולטש, איש פראג, עורך "יודישה רונדשאו" הידוע, ממנהיגיה ואישיה הבולטים של ציוני גרמניה, והוא נעשה בעלה השני.
כבר בראשית שנות השלושים באו השניים ארצה, אבל עוד חזרו לברלין שלא לנטוש את היהודים שם בעלות היטלר לשלטון.
רק בראשית תרצ"ט עלו סופית והשתקעו בירושלים, ובאותה שנה נולדה לזוג "בעיר הקודש", (כפי שנהגה שושנה להדגיש) דניאלה תבל"א.
כעבור עשר שנים עלו הנישואים על שרטון, ואחרי מלחמת העצמאות - שבילוה בירושלים הנצורה -פנתה שושנה לגבעת-חיים עם בתה, ואמנם נתקבלה אחרי שנת מועמדות ב-1951 (כבר בסמוך לפילוג) כחברה לקבוץ.
מאז, 35 שנים ארוכות, השתרשה שושנה ולטש - שמה המעוברת "שלו" (לא נקלט כל-עיקר) - בנוף המקום וחברתנו.
היתה עובדת בהוראה של תרבות הגוף בכל הגילים, הדריכה בריתמיקה ובמוסיקה, אבל עבדה גם בנאמנות זמן ממושך עד לשיבה ועד לגבורות במחסן הבגדים.
פרט לביקור אחד באירופה ולנסיעה שנייה ללונדון אחרי מות בתה, כמעט שלא היתה עוזבת את ביתה אף לימי חופש או הבראה, כי מתמידה היתה ליצור. ימים ולילות. היכתה שורש, אבל נשארה פתוחה לרוחות העולם ומעוניינת בכל תחומי היצירה האמיתית. דומה שאין דוגמתה בקשירת קשרים עם קרובים-חברים בכל שדרות הציבור שלנו - אף "עם רחוקים, אורחים, מתנדבים, צמאי דעת למיניהם שנזדמנו כל השנים אל מקומנו.
הכל התרשמו עמוקות מאישיותה העשירה.
היא היתה עד יומה האחרון פעילה ויוצרת: משרטטת מציירת ומעצבת בזכוכית וכאבן ובצבע: מנגנת אף קצת מלחינה; קולטת מטפחת ומעודדת כל ניצנים של אמנות, של כשרון או חיפושי אמת; קוראת לתיאבון, וכותבת בעצמה דברי הגות ושירה ומכתבים למכביר. אוצר בלתי-נדלה המחכה עדיין בחלקו הגדול לחשיפה.
כבר בהלוויתה העדפנו על הספד שגרתי, על דברי שבח והלל, להשמיע מקצת פרי רוחה: מרשימותיה הקצרות והמרובות שנתפרסמו בעלוני הקבוץ, וכך את "שיר עם" שחיברה עוד בסמוך לביקורה הראשון בארץ ב-1932, אשר תורגם מגרמנית (ע"י הסופר אילסוונגר, ידידה) והולחן כעבור 30 שנה על-ידיה. עתה יפה השעה להדפיסו:
בבארי בעומק
נר בוער פעוט
עד כי אמצאנו -
אין זאת כי אמות.
אך, בטרם מוות
פעם אבעירו,
לו יגה אורו.
!
בסוף 1980 חיברה את הרשימה האוטוביוגרפיה הנאה (שטרם ראתה אור)
הלוליינית
לָאב כתב-יד יפה להפליא. הוא דרש מילדיו ומפקידיו שיכתבו כמוהו בדיוק.
כשלא הצליחו הילדים בכך בז להם; כשנכשלו הפקידים, היה מפטר אותם. בזאת ובכלל עריץ היה.
האם היתה עריצה לא פחות וגם מתנשאת. לעתים צעקה והתריסה כנגד הבת, פרי-בטנה השלישי: "לא רציתי בך ! שלוש פעמים קפצתי בהריוני ממרומי הארון - ללא הועיל. למרות הכל ראית אַת אור עולם".
בלתי-רצויה! בלי כרטיס־כניסה! אולי התגנבתי אל תוך החיים?
ילדה יראת-שמים היתה, אבל השחקים מרוחקים עד כדי ייאוש, והאדמה איננה נאותה לתת לה שום מקום.
בין השמים והארץ בחרה בעיסוק המתאים ביותר בעיניה: לוליינית נעשתה
- עד לגיל זיקנה לא למדה אלא אחת:
שלא ליפול.
ועוד מצאנו כתוב וטרם פורסם:
אמנות וקבוץ
אמנות היא מעין תשובה לחיים. ומשום שהחיים קיימים בכל מקום, בלי יוצא מן הכלל, בכל אתר ואתר, -חל הדבר גם על הקבוץ.
לתנאים ונסיבות יש ערך משני בלבד למי שמוכרח לעצב דבר מה.
מי שמרגיש עצמו תלוי באווירה, בתהודה, באהדה או רתיעה, בתשואות-חן –משתמט מרצינות עקרון היצירה.
בכל מקום נתקל האדם היצירתי בהתנגדות: בעיר בבעיות פרנסה, במושבת-האמנים בצרות-עין ובקבוץ - בחוסר אווירה מוסית אולם ההתנגדות דווקא היא מאלצת את האדם להוכיח עצמו ובכך מקדמת היא את כישרונותיו, כשם שאומרים חוקי החשמל:
כמידת ההתנגדות כן יגבר הזרם!
התלונות השכיחות בפי חברי הקבוץ בדבר חוסר פנאי וכוח, משכן מתאים, עידוד וגירוי, הספקת חומרים וכו' - מצביעות על מה שיש לכנות התנגדות או מכשולים. המאבק איתם הוא כמידת הקושי נחלת כל אדם, וביחוד זה החש עצמו נועד לאמנות.
רגישות האמן קשורה ללא הפרד במהותו, ואין ספק: מעמדו בעולם הקבוץ, המכוון מעיקרו אל עבודת-כפיים והפעלת מכונות, מורכב במיוחד.
קשה הדרך "מן הטרקטור אל כן הצייר", אבל מי ששומה היעוד עליו - ילך בה.
המשתמט ממנה גורם עוול לעצמו ולסביבתו. כי בני-אדם סביבו, ובאשר הם שם, מתגעגעים לערכים המשווים לחיים יופי וטעם.
אף מאחרי השריון הנוקשה ביותר חבויים געגועים אלה בקרב איש ואיש.
החלוץ הוכיח כושר-געגועיו על-ידי הגשמה של אידיאה. אך לעולם לא יחדלו לפעמו, כשם שליבנו יפעם כל עוד אנו חיים.
צורך זה בערכי רוח ניתן לכלוא רק למראית עין בגדר פעלתנות של עבודה וויכוחים על כלכלה ופוליטיקה. ולא הכול מתמצה בהגשמה וקיום של אידיאה. שפועלים הצרכים ניתן להסיק לא מעט מעיצוב הבניינים, הדירה, הלבוש... ובעיקר מהעובדה שקיים בתנועות הקיבוציות כולן מרכז לאמנות-ותרבות פעיל עד מאד.
המאמץ לסייע לאמן בקבוץ, להסיר מכשולים מדרכו, לערוך תערוכות, למכור יצירות, לאפשר השתלמויות ועוד ועוד - מעיד על ההתעניינות ברוח: אשר מתגלית לאחר מעשה-הבניין יותר ויותר.
שוב לא מדובר עוד ביחידים, שאותם מטפחים היו גם בעבר, אלא בעידוד כולל של האמנות בקבוצים.
לא "תמונות" צריך לצייר - בהן אין מחסור בעולם - אלא זה העיקר:
לאפשר לכל המסוגל לחוות רוחנית את זמננו להתבטא - במלה, בצליל, בציור כבפיסול. את החלל הריק שלתקופתנו יש למלא תוכן.
ואין בתבל כולה אדם המשוחרר, כפי שמשוחרר בגלל צורת חיינו איש קבוץ מדאגות פרנסה; איו כמו האדם בקבוץ מוכשר ומסוגל - לתת ולקבל.
והוסיפה שושנה בכתב-ידה הנאה:
"תאריך המאמר איננו חשוב"; כמו; יפה תמיד -כיום (1986) כמו ב־1966
שושנה ולטש
גבעת-חיים,דצמבר 1966
(עדי)
במועדון - מרים פרינץ עם שושנה ולטש
30 לפטירתה
קטע אוטוביוגרפי
"למי לא יתחשק פעם לטייל לו לאורך דרכו בחיים ? כן, ואפילו למסור על כך דין-וחשבון ? בכל הצניעות, כמובן..."
היו אלה הרהוריו של פ' הניצב נשען על פנס-רחוב המפיץ אור קלוש, עומד על רציף מסילת-ברזל זרה בתחנה בלתי-ידועה לו אף היא.
כאן בודאי מקום המעבר מרכבת אל רכבת שהמבקר יעץ לו שלא להחמיצו.
המוני המונים של פסים ומסילות שאין לחזות שיעורם. לפ' נדמה כאילו כבר חזה תמונה זו בחלומותיו אי פעם. אכן, בודאי! מסילות היו נושא החלום ההוא, גם אבדן-עצות מסויים.
עתה נזכר: אותו אור דמדומים, מערכת זהה, לפחות דומה למדי, של פסים ורציפים. "כאן הייתי אי-אז, עכשיו אני שומע שוב את הקול העמום ומלא: הבט במסילות ! איזו שלך?
מופתע משאלה מוזרה זו שתקתי מרוב מבוכה. הכל השתתק, גם קול השואל נאלם דום.
היתה זאת הפעם הראשונה בחיי שמציאות וחלום התקרבו אהדדי בעולם בלתי-נודע זה. מוזר, מוזר... אבל גם מתקבלת-על-הדעת באופן מוזר - שאלה זו על-אודות מיהותי.
בתחום זיכרונות-החלום מופיעות תמונות משונות: כגון אדם אשר רץ בעקבות רכבת מוחמצת: מבקר-כרטיסים עצום-ממדים, וסביב ראשו המאורך- המעוות מתנופפים ברוח כרטיסים מזוייפים או שלא-נרכשו-מעולם, רכבות מתגלות נראות כמרחפות באויר.
אוזנו של פ' נצבטת כביכול על-ידי צליל משנשן-מקרקש בקירבה יתרה.
צעד אחד נסוג אחורה, אולם מבטיו דבקים במסילות בתוקף בעקשנות.
שרשרת הזיכרונות ניתקרה והתפרקה אל תוך חיוך מלא-סוד, אבל הקושיות שבחלום תבעו לדעת: כלום התגנבתי אל תוך החיים, נוסע סמוי – או שמא אני נושא אות-קין של תוהו ובוהו ?
מתחמק ומשביע-רוחות כאחד מוצא פ' מקלט בדמותו של דון־קישוט. אמנם על גב סוס בלתי־מרוסן. "אמנם" עוד אחת יש לומר למען עמידה וקיום - עמד במבחן. הרכבת שלו באה והגיעה.
מלא שמחה ניגש אל שותפיו-למסע והם: מקופחים, שבעים־מולעטים יתר על המידה, לצים ושוטים, פקידים-נוסעים... חולמי-חלומות- בהקיץ - אל אלה הצטרף והתחבר.
1977.
(תרגום מגרמנית : עדי)
סיפור של שושנה ולטש
סיפור בן-זמננו (בסמוך ליום השואה)
אכן, מעשייה. אבל לא נאמר בראשיתה "היה היה", אלא "היה הווה".
ולי קרה הדבר, ולכן יש לספר אותה, אספר אני אותה בגוף ראשון.
לפני ימים ספורים, בבוקר השכם, טילפנה אלי מן המרכזייה רחל החביבה:
מתנדבת מאוסטרליה עומדת לבקר אצלך; היא כבר בדרך.
רגילה אני בקבלת ד"ש מידידים שבאוסטרליה, וסקרנות מיוחדת לא נתעוררה בי.
ברם קרה גם קרה בחיי שקריאות טלפון כרוכות היו במתיחות הרת-גורל... (הנך מתעצבן, הקורא? אומר בליבך: מה היא סחה?
מה לנו ולקריאות "הרות גורל" שלה? עוד מעט והיא תטלפן - לא אל המרכזנית, אלא במישרין אל אבינו שבשמיים...)
איפה עמדנו? -ובכן, הודעה טלפונית.
עודני מהרהרת ומתקתקת במכונת־הכתיבה ומביטה בעד החלון, והנה בחורה אצה-רצה לעבר ביתי, וכבר היא עומדת בפתח
החדר.
בת קיבוץ, כנראה, צברית -אין היא דומה כלל לתיירת אוסטרלית. ומוצאת חן בעיני עד־אין־קץ מן הרגע הראשון.
תיכף ומיד היא מתפרצת : "באתי למסור ברכות ממשפחתך".
־ "טעות בודאי. אין לי עוד בני משפחה בחוץ־לארץ. נותרתי אני לבדי בעולם. טעית בכתובת, אני מניחה."
אבל היא מתעקשת ומוציאה מתיקה אלבום־תצלומים כדי להציג לפני את בני־משפחתי, כביכול.
"ראשית־כל אחותי", הסבירה לי, "קוראים לה דניאלה כשם בתך".
התחלתי להקשיב.
מה זאת אומרת? אני היודעת שלבתי קוראים דניאלה.
־ "והנה, אני עצמי בתמונה. ושמי ־ כשמך: שושנה."
נאלמתי דום, רק הבטתי עליה כעל פלא־עולם.
והיא לא פסקה להוכיח לי קיום המשפחה שהטלתי ספק בה. הראתה תצלומים נוספים.
הנה אחד מהם: במרכזו איש לבוש גלימה ופאה נכרית לבנה על ראשו, שופט, כפי הנראה. וסביבו ניצבת שאר המשפחה : שתי בנות, שמעון הבן, האם ואם־אמה.
אבל בכל הדמויות הללו הבחנתי רק במאוחר כי האיש במרכז הריהו דומה להפליא לאחי, זה האח שלי היחיד שנספה בשואה בהולנד !
והיא: "אין כאן שום פלא. זהו בנו של אחיך --- הוא אבא שלי."
בו ברגע נפלנו זו על צוארה של זו ללא מלים.
חשבתי בלבי: סיפור המעשה, אגדה אקטואלית
יהודית בת ימינו, יגרום שמחה לכולכם,
אף יעורר תקווה פה ושם.
אכן, לעתים מושבת
אבידה. כנאמר, *בן־יקיר לאמונה:
הנס שמשמיים."
ובדרך אגב, צץ בי רעיון. ניסיתי באמת לטלפן אל ־ השמיים. משם לא קיבלתי תשובה, אבל ענתה תחנה אחרת: "מזיז- העננים על הקו."
הקול הנינוח הדליק אמון.
פניתי אליו ללא היסוס וביקשתי שיזיז את העננים, כדי שנראה שוב את הרקיע.
אינני יודעת תחנה אחרת להביע רחשי תודה -
מצאתי כתוב בספר יהודי: "השמיים מסתתרים מפני רוחו של האדם, הם מתגלים אל לבבו."
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!