מרים קשטן
- כ"ח אייר תשמ"ז
01/03/1918 - 27/05/1987
מרים תחסר לנו מאד.
חלל ריק יישאר אחרי לכתה. בקרב המשפחה - האחות, הבנות, החתנים, הנכדים, ואלכס, אלכס. ובקרב המשפחה המורחבת, וידידיה וחברתנו כולה.
מרים של התקופה האחרונה, הייתה אחרת מזו שהכרנו כל השנים. אלא, שתקופת מחלתה הייתה כה ארוכה, ואותותיה כה קשים ואכזריים, שעד כמה שארצה לדבר על מרים-של-אז, וכך לזכור אותה, וכך להזכיר אותה - אני רואה אותה בסבלה הקשה מנשוא, ובכל מה שעשה בה.
בכל זאת, לא ידענו כי קרב קיצה. ואם מותר לי להעריך - גם היא עצמה לא היתה מוכנה לו. חרף כל מה שעבר עליה - תאבת חיים היתה. שאפה עוד לטעום, להנות, לשבוע: גם קיותה - ציפתה לכך. הייתה אומרת: "כשמצבי ישתפר". שמתי לב: "כאשר", לא "אם".
הבינה גם תאוות חיים של זולתה. פרגנה. כך, למשל, תמכה בתכנית חופשתו של אלכס. תמכה? עודדה ! דרבנה"! והיתר שמחה בהנאתו - עוד הספיקה - וגאה בעצמה...
מרים ואלכס
וכבר הייתה כזאת בחייה גם קודם לכך. בשנת 1950 קיבל אלכס מלגה לשנת השתלמות בחוץ לארץ. מרים, עם שלוש בנות שאחת מהן תינוקת, נשארה לבדה. שנה שלמה, ואפשרה לאלכס את השתלמותו.
ועוד לפני כך, ב-1944, היה זה לפי החלטת אספת הקיבוץ, אלכס הלך לבריגדה.
למעלה משנתיים שרת. תחילה, בצבא ואח"כ במחנות העקורים. מרים נשארה לבדה,
עם רוני בת השש, ונועה התינוקת, כל אותה תקופה.
קראתי את דבריה באוסף סיפורי החיים שבארכיון שלנו. סיפרה איך נועה התנכרה לאלכס בשובו, עד שהסתגלה לכך שיש לה אבא, ואיך צער אותו הדבר. במלה אחת לא הזכירה מה הייתה תקופה זו בשבילה.
הייתה בה מזיגה של אשה, שהיא קיבוצניקית, אידאליסטית, בעלת עקרונות, גישה חלוצית ודרישות מעצמה ומן החברה, ואשה, שהיא נשית מאד, ורכה, ומתגנדרת, גם מתפנקת - ולא הייתה סתירה בין אלה. שני הפנים הללו דרו אצלה בהרמוניה. והרמוניה הייתה גם בינה לבין סביבתה.
לא הכרתי את אביה. רק מסיפוריה (וסיפורי חנה, האחות הקטנה, שלדברי מרים, בתפקידיה ובתפקודיה במשפחה, היתה חנה האחות הגדולה...). מרים העריצה אותו ללא סייג. את אופיו, חכמתו, יחסו לאנשים, תכונות המחנך שבו, אופקיו הרחבים, האידאליסט שבו, הציוני, הקנאי לעברית. העריצה, וקצת התגמדה מול דמותו, כך חשתי לפעמים. בעיקר כשדיברה על השכלתו הרבה.
השכלה הייתה נושא רגיש אצלה. היא הייתה בת 16 כשעלתה ארצה עם משפחתה מגרמניה,
אחרי שהות בת שנה בשווייצריה, שנה בה כבר לא למדה. המשפחה התיישבה בהדר, בחיפה. אבא היה מורה ואח"כ מנהל ביה"ס הראלי בכרמל, ומרים עברה לביה"ס לבנות בנהלל, וחיתה בבית משפחה במושב. באהבה רבה היא מספרת על התקופה ההיא.
בתצלום שלה מאז נראית נערה שחומה, רעננה, בעלת פנים יפיפיים, עיניים מאירות, חיוך מצודד, גזרה נחמדה, עגלגלה.
גם על אמא שלהן שמענו ממנה. חלק מההתבטאויות שלה - מצחיקות וחכמות - הפכו לאמרות כנף אפילו בביתנו. אך, על אמא דיברה אחרת. באהבה, בגעגועים, בהתפעלות מן הויטליות שלה, ההומור, הקשרים החברתיים, אך גם בביקורת ובצחוק על דעות וגישות שלה, למשל - על איך היתה היא דווקא מזועזעת ממראיה, כשהופיעה כך, יפיפיה כזו, במכנסיים קצרים ובמטפחת אדומה לראשה מנהלל, על יחסה לעברית, לציונות ועוד.
אין ספק במי צידדה מרים. אך לי נדמה, כי כאמה, גם היא משאירה לבנותיה כבר עתה, ולבטח בעתיד, לא מעט התבטאויות, חכמות ומשעשעות, שהן שלה. שלה אמרתי, כי ההשכלה הייתה נקודה רגישה אצלה. אך בבית, בויכוחים, בהם אלכס היה טוען, שלא טוב הדבר, שהבנות אינן ממשיכות בלימודים גבוהים, או שהנכדים אינם מתעניינים ואינם מתעמקים דיים בספרים וכדומה - הייתה תמיד לצידם: עד כמה טוב הם עושים את אשר הם עושים, גם בלי למדנות מופלגת. ואפילו הביאה עצמה לדוגמה. לא המעיטה בערך מעשיה. כפי שאמרתי - הרמוניה.
מרים ואלכס בחג משק 1975
היו, כמובן, גם דיס-הרמוניות. אכזבות. וכי אפשר שלא תהיינה - חלקן ידועות לכולנו. מרים לא השלימה עם העובדה כי אלכס, האדריכל, שעבודות שביצע זכו להתעניינות ולהערכה - אצלנו לא מצא אוזן קשבת, ולא עבודה. הייתה נוזפת בו על מלחמותיו הרבות. אבל, לא השלימה עם העוול, והייתה משוכנעת כי עוול הוא גם לחברתנו.
הזכרתי את מרים החלוצה. בסיפוק רב סיפרה על התקופה בה הייתה פעילה באיחוד, בתחום הטיפול בגיל הרך, איך נסעה, באוטובוסים, לקיבוצים מרוחקים ביותר (לערבה אף טסה), אף לנה שם, ואת הערבים הייתה מקדישה לשיחות עם הורים, מטפלות. לא סיפרה על הישגיה - אך אנו יודעים כי שבחיה נישאו בפי כל - הן על עבודתה ותוצאותיה, הן על מערכת היחסים שרקמה עם חברותיה לפעילות. ידידויות נפש נרקמו אז בינה לבינן.
אבל, לפני כן הרי עסקה בכך אצלנו. שנים! ובין המלוים אותה היום בדרכה האחרונה, לפחות שני דורות של חניכים! מי שהיו פעוטים שלה, ומי שקיבלו ממנה הכשרה כמטפלות. ודומני כי לא מעטים - מעטות זכו במרים בשני הגלגולים האלה. וכמה הורים, אמהות, יש בין אלה, שמרים עזרה להם למצוא את דרכם אל בית הילדים. אל המטפלת. אפילו אל ילדם שלהם.
היא עבדה עבודה פיסית קשה. יום עבודה ארוך ומייגע, והייתה עייפה לא מעט.
שימשה אוטוריטה בתחום שלה, ודוגמא ומופת - אך בלי האסוציאציה - של - קשיחות, שמלים גדולות כאלה עשויות לעורר.
כי היתה קרובה וחמה ונעימה ולבבית. וכך גם בחוג המשפחה. באותו סיפור חיים היא מספרת, והיא אז כבר תשושה למדי ממחלתה, איך רצתה להקל קצת מן העומס בבית, ולשנות מסורת הפגישות המשפחתיות: אל יבואו כולם בערב שבת, משפחה אחת תבוא במוצאיה. ואני כאילו שומעת את הגאווה והסיפוק המלווים את סיפורה באמרה, כי לא הסכימו, כי רצו להיות כולם יחד, וכי... הבלגן המשיך לחגוג...
משפחת קשטן 1977
לא דילגה בסיפורה על הצער שגורם לה ריחוקו של הבנות, של נועה, ותמר, והנכדים, והחתנים. ספרה את החודשים לבואם של תמר ואשר לה, וציפתה לרגע בו יבשרו נועה והמשפחה על שובם הקרוב.
אלכס קסטן ומרים עם ילדים ותמר בבריכה 1960
אך יכולה אני להעיד - גם מרחוק ידעה והרגישה איך ליבן איתה, לא פקפקה לרגע בדאגתן ובאהבתן ודיברה על כך בהתרגשות ובהוקרה, חרף צערה, חבל רק שלא תהיה נוכחת באיחוד המשפחה.
הבנות, כבר היום מספרות בחיוך, איך החלה "להכין את הקרקע" ליום הולדתה ה-70. שחלילה, לא ישכחו איזה אירוע צפוי להם ! ולא זכתה. ולא זכו. ולא זכינו.
בטרם עת, בת 69 נלקחה. ובייסורים גדולים.
תישאר דמותה בחינניותה ובחיוניותה ותישאר ההרגשה הטובה של אלכס, חנה, רוני ויהודית, כי עשו הכל, הכל, כדי להקל עליה, להנעים לה ולפנק אותה,
כפי שאהבה.
יימתקו לה רגבי עפרה.
סימה שרי.
מימין חנה פרנק עם מרים
מימין - עדה שולמן, חנה פרנק ומרים קסטן
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!