אריה דוד
- ו' סיון תשמ"ז
01/05/1916 - 03/06/1987
אריה ויהודית
פרידה מאריה
אריה, לפנים רולף - נולד בברלין ב- 10 במאי 1916 בן יחיד למשפחת דויד.
האב, סוחר אמיד, חבר מסדר "בני- ברית", נמנה כרוב יהודי גרמניה עם השכבה המתבוללת.
תגובת תלמיד הגימנסיה לגל הנאצי־אנטישמי היתה תחילה הצטרפות אל הנוער הקומוניסטי. אך משעמד בבחינות הבגרות, כבר שנה אחרי עלות היטלר לשלטון. נתברר לו, מה צפוי ליהודים ומה המקום שהועידו לו מוצאו וגורלו, נעשה ציוני נלהב, חבר בי'הבונים'.
הוא הכשיר עצמו לעבודת החרטות ולאחר מכן לחקלאות ולחיי קיבוץ.
אריה, כך קרא לעצמו מעתה בהדגשה - עלה ארצה בשנת 1937, כלומר בדיוק לפני יובל, ונקלט ב"פלוגת" שער-הנגב שבגדרה. הוא עבד שם בפרדסי המושבה ובכרמיה, ואף נשלח למרחקים - לכבוש את מפעל האשלג שבדרום ים המלח לעבודה עברית.
ב-1944 עברו אחרוני שער-הנגב להתישבות הגלילה, ואריה איתם.
החלה תקופת כפר- סאלד.
תמר, אשתו הראשונה שנפטרה בעלומיה, ילדה לו את דורון. בעודנה בגנון מתגייס אריה על פי צו מצפונו אל הבריגדה היהודית (חיל רגלים, גדוד שלישי), משרת במצרים ולאחר מכן באירופה.
בתום המלחמה הוא חוזר הביתה אל קיבוצו ואל משפחתו בכפר־סאלד.
לרוב היה עובד כטרקטוריסט בפלחה.
בימי הפילוג לא היסס בבחירת דרכו. נאמן להשקפתו הפוליטית עבר עם אנשי מפא"י ואוהדיהם לגבעת-חיים איחוד, להקים כאן את קיבוצנו החדש.
הוא נשא את יהודית לאשה, אימם של אלי ואבנר, ונולדו לזוג עמיר ועופר. ואריה זכה גם לנכדים...
עבד כחמש שנים עבודת כפיים בחקלאות - עד שהוטל עליו התפקיד להיות מדריך ומורה לחברת הנוער שנקלטה.
שבע שנים נוספות ניהל במסירות ובהצלחה מרובה את האולפן, החל במחזור הראשון.
.jpg)
מסיבה לאולפן אריה ויהודית
הוא כיהן ב"גרנות" חמש שנים בתור מזכיר איזור המפעלים; וכמעט שבע שנים - עד להתגלות מחלתו הממארת - מזכיר המכללה של איזור מנשה.
זאת רשימה תמציתית, "יבשה", צפופה, אך מפוארת המשמשת מעיקרה אבני דרך - משענת לזכרוננו הקולקטיבי.
בחג השבועות (אומרים בו "יזכור"!) נגאל אריה מסבלותיו. בעצם "חג הביכורים", "זמן מתן־תורה" לא, ביום "קציר- חטים" – הוא כאן הכינוי המתאים יותר. הוא נקצר, וכבדה אלומתו.
כתוב בתהלים: "הלוך ילך ובכה נושא משך־הזרע"; האמנם נוכל לסיים "- בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"?
אשתקד, ביום הולדתו ה-70 והוא על ערש דווי, בירכנוהו לשיבה טובה ובמפורש "לחיים!" אכן לחיים - של עוד שנה אחת ומעלה.
האמת: לא הוא, לא הרופאים, אף לא אחד יכול היה לדעת אז, מה שיעור המנה שעוד הוקצתה מלמעלה... האם היה מן האופטימיסטים ?
מכל מקום, הוא עצמו נתגלה כעקשני ביותר במאבק האכזרי על דחיית הקץ. וכבר זמן רב מודע היה עד אין ספק למצבו הנואש. הוא מאס באשליות.
אני הכרתי אותו 50 שנה. מיומו הראשון בארץ. מותר לי לומר בפה מלא: אף הוקרתי אותו ־ למרות "דעת - הקהל" המבוססת לעתים גם על דעות קדומות, על אי ידיעה או אי הבנה, ואין היא תמיד אוהדת.
ממרחק מה הערכתי אותו, בעיקר בשל כישרונותיו, אבל בימי חוליו התקרבנו כדי קירבה של ממש. תחילה היינו נפגשים תכופות בארכיון, שם הכין אריה בשקדנות של נמלים מפתח מפורט לעלוני המשק מראשיתו (והספיק לרשום פרטי הפרסומים של חצי היובל הראשון).
וכשאנוס היה להפסיק ונשאר מרותק אל מיטתו, הייתי מבקר אצלו לעתים קרובות מאד. הייתי לו - אם אינני משלה את עצמי ־ אורח רצוי.
על מה דיברנו, ועל מה לא דיברנו?
כמעט לא דיברנו על המחלה הארורה ועל כאביו. חשתי שאריה - פשוט, גא מדי. גאה מלסבול אפילו מבט של ידיד, שיתפרש, חלילה וחס, כביטוי לרחמים... ובכל - זאת קרה בתקופה האחרונה באחד מביקורי שנתקף לפתע כאב עז, עד שנפלטו מפיו אנחה וצוויחה. עמדתי על סף החדר לצאת, אולם אריה ציווה בהרמת יד שאשאר,ואמתין שנמשיך לשוחח.
לא אאריך, רק אחת אומר: זה שנה ויותר עומד אני משתאה ונפעם נוכח התגלות זו של חיות, חיוניות, של כוח ויטאלי כביר! תאבון וצמא רוחניים, ערות והתעניינות בלי גבול. מעקב אחרי המתרחש בכל התחומים באמצעות עיתונות, טלוויזיה ורדיו ; קריאה יומם ולילה (ואם צריך, הקראת יהודית...) של יצירות ספרות, זיכרונות, פרקי היסטוריה בשלוש שפות. ביקור עוד אחד באירופה - חרף אזהרות וסכנות - ולו על עגלת הנכים ; וביקור זוטא לא אחד, עד לימיו האחרונים, במוסדות המשק ובפינות החצר. סינתזה נדירה בין השכלה רחבה, ראייה מפוקחת ושכל ישר ובין אמונה תמה ־ עם יותר מקמצוץ הומור אמיתי שהיה מחונן בו.
בעיקר מתמיה אותי, כי מלוא ביקרותו בענייני עם ומדינה, תנועה וקיבוץ, משק וחברה - נעדרה, כפי שנוכחתי, כל נימה של מרירות או אפילו של אכזבה עמוקה.
בדומה לגישתו של תומאס מאן סלד אריה מן הקיצוניות והקנאות של הקצוות, והאמין בערכי הזהב של מידה ומשקל בטוב טעם, באיזון.
נציג ראוי הוא של שכבת המשכילים, הציונים, המגשימים בני דורו, ויחד עם זאת, במוצהר, מצדד גדול ב"עתים חדשות - זמירות חדשות" של הנוער,
זה דור העתיד.
הוא עזב אותנו עכשיו, סגר את החשבון, סגר את הדלת אחריו – מפוייס עם העולם ואומר: הן על אף הכל ! תהא נפשו צרורה בצרור החיים.
עדי נחמני
אריה כותב: לאורחי ביום הולדת ה-70 8.5.86
ברוכים תהיו כל אורחיי
באתם לברך אותי ל-10 במאי,
התאריך בו התחילו חיי,
ואני לכם מאוד מודה
שאתם אתי ביום זה.
70 שנה עלי אדמות,
בזמננו מעט, אך הרבה מאוד.
אנשים ומעשים, ודברים כה רבים,
וכולם על לוחות הזיכרון רשומים.
זה ילדות מאושרת בניכר,
זה נעורים תוססים מלוא האתגר.
השכלה חובקת עולם וערך,
וחוויות גורל שקובעות את הדרך.
פעילות פוליטית בתנועה מהפכנית
שאז לא הבנתי שדרכה היא שקרית.
זה שבר טוטלי בזיהוי הלאומי
עם עם זר, עוין ואכזרי.
אז בא מפנה קוטבי של מעלות 180
אל עבר תרבות ושפה עתיקת יומין,
עם ציפיות וחלומות על חברה גואלת
שיש לה תשובה לכל בעיה שבחלד.
ואני כל כולי, מוחי ולבי,
בשבי זה הרעיון הציוני
המעניק לי שייכות חדשה אמיתית
אל הארץ והאומה שלי, העברית.
זה חמישים שנים ביתי בקיבוץ
ובגאווה הייתי חלוץ
עודר ומשקה, חורש וזורע צמח ורגב
בפאתי צפון ודרום, ובשערי הנגב.
ובאו שנים של עבודה חינוכית
בחברת נוער ובאולפן לעברית,
ותפקידים בזירת הציבור
ב"גרנות" ובמכללת האזור.
עתה מסביבי משפחתי הנהדרת –
האישה והילדים והנכדים לתפארת.
ובמבט נוסטלגי לאחור:
היו הרבה ימים של אושר ושל אור
אך קשה לי לחשוב שמעתה ועכשיו
אמנם כבר הגעתי לעונת הסתיו.
שאולי אני באמת כבר זקן
הרי זה כלל לא ייתכן.
כי רק אתמול עוד הרגשתי צעיר
והכל נראה כה בהיר,
ותמיד תמיד הייתי בטוח בזה:
שלי, זה לעולם לא יקרה!
---------------
לאריה בהגיעו לגיל שיבה - עדי נחמני
הוצאתי פה תיקו מן התיבה;
אקרא את הפרטים שורה שורה –
קצת סבלנות אפוא, והקשבה גמורה!
האם מותר, כלום מיותר
להתרפק על העבר?
אני, מכל מקום, אומר:
לבני 70 ניתן היתר.
מה עוד – קחו נא בחשבון,
שמדובר באיש הארכיון.
הן בעולם נוסטלגי חי ארכיונאי.
לפני 70 שנה ב-10 במאי
נולד רולף בברלין לבית דוד, והוא בן יחיד.
האב סוחר אמיד, חבר מסדר "בני ברית";
כדרך יהודים מתבוללים
שומרי מסורת 'קצת' - "רק בחגים גדולים".
עוד רחוקים בדרך כלל מציונות, מפלשתינה שבאסיה...
ורולף כמקובל, נשלח אל הגימנסיה.
עושה אז Abitur (בחינת בגרות) וFazit
כמלאת שנה אחת להשתלטות הנאצית.
בגיל המתבגר, ערב משטר פשיסטי,
פעל רולף ביותר בנוער קומוניסטי,
עד שיחול שינוי מרשים בהשקפה שלו, מפנה:
הוא מצטרף ל"הבונים". רולף נעשה אריה.
מקצוע רוחני עכשיו כבר לא נחשב נחוץ,
האידיאל עתה קיבוץ. חבר ב"החלוץ",
הכשיר עצמו בעיר בחרטות לקראת חיי פועל כדרך קבע
אשר עובד בחקלאות, פועל פשוט בחיק הטבע.
מי אז חלם על התמחות או על קריירה?
אריה עולה בשנת 37
ומצטרף אל ה"פלוגה" – שער הנגב בגדרה.
כאן פגשתיו לראשונה, במושבה ופרדסיה –
קטיף, טורייה, והשד יודע.
נשלח מזמן לזמן להחליף מקום,
כגון – למפעל אשלג בחום איום של סדום.
שב כדי לכבוש לעבודה עברית
גדרה זו בנו בני ביל"ו. נחלתנו – דפיציט תמיד
והבטחות להתיישבות כאילו.
ורק בשנת תש"ב עלינו לגליל
ושם, זכור היטב, פרק כפר סאלד מתחיל.
יהום בינתיים סער מלחמה ברחבי העולם
ושמע השואה נוגע כבר עד לב,
הנוער העברי נזעק וקם,
לעזרתן של בעלות הברית הוא מתנדב
ואריה בתוכם:
בריגדה יהודית, בחיל רגלים, גדוד שלישי.
שירת בפלשתינה א"י, מצרים ובשיא
המלחמה גם באירופה.
וכאן סלחו נא שפסחתי איזה ( !fauxpas)
על תחום אישי, אותו אצניע גם להבא
אריה דוד מן הון להון הוא אבא!
מתמר ז"ל נולדת לו דורון
(הוא עוד במחנות צבא, והיא כבר בגנון...) –
תמה המלחמה. ורק נפרק הנשק
אריה חוזר מהר כפר סאלדה אל המשק.
טורייה הוא זנח, עכשיו נוהג בטרקטור,
זורע וקוצר ומאלם ומעמיס.
ובהתאם נחשב עובד מכניס; גורם הוא, פקטור.
עובד כפיים וליד ההגה – תענוג!
וכאן הגענו בכפר סאלד עד 52 – הפילוג,
ראשית גבעת חיים/איחוד. – פה איזה סוף פסוק.
היה מקום...אך, רבותיי, אין לנו פנאי,
הצנזור מאיים במספרים.
היה ודאי מקום לומר, על כל פנים
פסוק קצר אחד או שניים
על יהודית אשר נשא, על הבנים
ועל הנכדים שהתווספו בינתיים.
רק עוד מילה, מכרעת עבורי
על פעולות אריה בתחום הציבורי:
לפני 30 שנה הוטל עליו תפקיד חדש,מפעל, ייעוד ותואר,
מדריך וגם מורה לבני חברת הנוער.
ולו נשאר מקום וסבלנות וזמן
יכולתי להוסיף את שבע שנות אולפן.
אף לא הזכרתי את "גרנות" – כיהן חמש שנים
בתור מזכיר אזור המפעלים.
הקטלוג המפואר הזה איננו מפורט, נשאר קטוע.
קבעתי לי 70 טורים כגבול עליון, קבוע.
מילאתי המכסה. מילאתי כוס ברכה,
אריה ויהודית וכל המשפחה:
לחיים! שתו לחיים!
8.5.86
דברים על קברו
אתמול נגאל אריה מסבלותיו.
בעצם חג הביכורים. "זמן מתן תורה" ? לא, "ביום קציר חיטים" – הוא כאן השם המתאים ביותר. וכבדה אלומתו. אומרים בתהילים: הלוך ילך ובכו נושא משך הזרע; האומנם נוכל לסיים ב"בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" ?
מלאו לו לאריה 71 שנים עלי אדמות. לפני שנה ומשהו באתי למצות את מה שידעתי עליו ומה שמצאתי בתיקו האישי, בשיר של 70 שורות, ברכה ליום הולדתו, להגיעו לגיל שיבה. עתה על קברו הרענן, התבקשתי (וביקשתי אני) שוב להשמיע את אותו המזמור. אגב, האמינו לי שלא על מנת להשתבח בחרוזים נוהג אני כך – אל תאמינו לצורה, לקנקן, אלא למה שיש בו... למרות חרוז ומשקל, העלולים דווקא הם אולי להפריע ולפגום חלילה. אתחיל בדף זה אשר בארכיון; לא פורסם עד כה ברבים :---
{שורה אחרונה: אריה דוד ויהודית עם כל המשפחה, לחיים!}
אכן לחיים – של עוד שנה ומעלה...
האמת, לא הוא, לא הרופאים, אף לא אחד יכול היה לדעת אז, מה שיעור הוקצתה מלמעלה...האם היה מן האופטימיסטים? מכל מקום, הוא עצמו נגלה כעקשן ביותר במאבק האכזרי על דחיית הקץ. וכבר זמן רב היה מודע למצבו האנוש עד אין ספק. מאס באשליות.
אני הכרתי אותו 50 שנה, מיומו הראשון בארץ. מותר לי לומר בפה מלא: אף הוקרתי אותו – למרות "דעת הקהל" המבוססת לעיתים גם על דעות קדומות, על אי ידיעה או הבנה, ואין היא תמיד אוהדת. ממרחק מה הערכתי אותו, בעיקר בשל כישרונותיו, אבל בימי חוליו התקרבנו כדי קרבה של ממש. תחילה נפגשנו תכופות בארכיון, שם הכין אריה בשקדנות של נמלים מפתח מפורט לעלוני המשק מראשיתו (הספיק לרשום פרטי הפרסומים של חצי היובל הראשון). וכשאנוס היה להפסיק ונשאר מרותק אל מיטת חוליו, הייתי מבקר אצלו לעיתים קרובות מאוד. הייתי לו – אם אינני משלה את עצמי – אורח רצוי.
על מה דיברנו, ועל מה לא דיברנו ?! – כמעט לא דיברנו על המחלה הארורה ועל כאביו. חשתי שאריה – פשוט גא מדי. גאה מלסבול אפילו מבט של ידיד, שייתפס חס וחלילה כביטוי של רחמים... ובכל זאת קרה בתקופה האחרונה באחד מביקורי שנתקף לפתע כאב עז, עד שנפלטו מפיו אנחה וצווחה. עמדתי על סף החדר לצאת, אולם אריה ציווה שאשאר, אמתין, - - שנמשיך לשוחח.
לא אאריך, רק אחת אומר: זה שנה ויותר עומד אני משתאה ונפעם נוכח התגלות זו של חיות, חיוניות, של כוח ויטלי כביר! תיאבון וצמא רוחניים, ערות והתעניינות בלי גבול. עקיבה אחרי המתרחש בכל התחומים באמצעות עיתונות, טלוויזיה ורדיו. קריאה יומם ולילה (ואם צריך, הקראת יהודית...) של יצירות ספרות, זיכרונות, פרי היסטוריה בשלוש שפות. עוד ביקור אחד באירופה – חרף אזהרות וסכנות, ולו על עגלת נכים; וביקור זוטא לא אחד במוסדות המשק ובפינת החצר, עד לימיו האחרונים. סינטזה נדירה בין השכלה רחבה, ראייה מפוקחת ושכל ישר, עם יותר מקמצוץ הומור אמיתי שהיה מחונן בו.
בעיקר מתמיה אותי, כי עם מלוא ביקורתו בענייני עם ומדינה; מתנועה וקיבוץ, משק וחברה – נעדרה, כפי שנוכחתי, כל נימה של מרירות או אפילו רק של אכזבה עמוקה.
בדומה לגישתו של תומאס מאן סלד מהקיצוניות והקנאות של הקצוות והאמין בערכי הזהב של מידה ומשקל בטוב טעם, - באיזון.
נציג ראוי הוא של שכבת המשכילים הציונים, המגשימים, בני דורו, ויחד עם זאת, במוצהר, מאמין גדול ב"עיתים חדשות, זמירות חדשות" של הנוער, זה דור העתיד.
הוא עזב אותנו עכשיו, סגר את החשבון, סגר את הדלת אחריו – מפויס עם העולם ואומר "הן על אף הכל" !
תהא נפשו צרורה בצרור החיים !
עדי נחמני
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!