יהודה מיכאלי
- י"ד תשרי תשמ"ח
01/01/1910 - 07/10/1987
אבא
אבא חי בשנים האחרונות כפי שאמר "על שנים שאולות", בשל מצב בריאותו הלקוי, חיים מספקים ואף מהנים.
ארבעה גורמים חברו: טעם החיים, טיפול רפואי, קלנוע ומזל.
אבא נולד ב-1910 - 10.11 באמדן שבגרמניה. ההורים באו ממשפחות גדולות כנהוג אז, יהודיות בהכרה, אך לא דתיות. אביו נפל בשבי החזית הרוסית במלחמת העולם הראשונה ועל המשפחה עברו שנתיים קשות ביותר.
כמו יהודים צעירים רבים בגרמניה, סבל בילדותו מאנטישמיות אף על פי שראה עצמו קודם בן הלאום הגרמני. קשריו לדת היו רופפים.
בגיל צעיר יחסית נכנס לעבוד בעסק המשפחתי, מעין אטליז. אבא היה רגיש ביותר, וכל רמז צרב בו כאש. על רקע זה התחיל ללכת לאסיפות ציוניות, ודברי השליחים נפלו על "אזניים כרויות".
בעקבות עלבון בחברו הקים מועדון שחמט, וראה בכך מעשה ציוני ראשון.
ב־1938 כבר היה ברור, שהנאצים מתכוונים להשמיד את העם היהודי.
הוריו רצו להגר לדרום אמריקה. אבא היה אומלל מעצם המחשבה על שינוי היעד ולכן הרעיון נגנז לגביו.
הוא מצטרף להכשרה באוקסבורג ושם, לראשונה אחרי שנים רבות, היה מאושר - או לא לאורך זמן.
ב"ליל הבדולח", ביום הולדתו נלקח לדכאו, מחנה ריכוז ידוע לשמצה. מהמעט שסיפר לנו צפות תמונות מזוויעות של התעללות, השפלה, רעב מתמיד וקור של חורף אירופאי. בתקופה זו כנראה גם חלה בשחפת מבלי שחש בכך.
הוא החלים ממחלתו מאוחר יותר, אך הנזק לריאות ליווה אותו כל חייו, ואף הגביל אותו.
בינואר 1939 נפתח "פתח צר" מקרי. האנגלים נותנים 100 היתרי כניסה לחקלאים ועוזרות בית, והגרמנים מצידם מעוניינים בהגירת יהודים (אז).
אמא מדריכה ופעילה יחד עם האחרות, דואגת ליציאת כל חברי ההכשרה במו"מ עם הגסטפו, תוך סיכון לא קטן, ואף לוחצת לזרוז הליכי הנישואין (ינואר 1939).
בפברואר אותה שנה עוזבים הוריו את גרמניה לנצח, ודרך הולנד מגיעים לאנגליה.
הגורל ממשיך להתל באבא, ויחד עם כל הגברים שהגיעו מגרמניה הוא מובל שנית למעצר (מחשש לגייס חמישי) אחרי גדר ובריח, באחד האיים שבצפון אנגליה.
בלילה שנולדתי מגיע אבא הביתה כאזרח חופשי. קרוב לשש שנים חיו אבא ואמא באנגליה בחוות חקלאיות תוך שמירת קשר הדוק ל"חלוץ". באנגליה גם נולדו דורון ומיכאל ז"ל.
בקיץ 1945, לאחר שהיה קצרה בלונדון (ולמרות מכתב אזהרה מאחותו צילי על המצב הקשה בארץ וחוסר היכולת להיקלט עם שלושה ילדים קטנים), אנו עולים ארצה כשהרצון וכל הכוונות מורות על קיבוץ.
נורית ובומבה, שהיו כבר ותיקים בגבעה חיים, עשו כל מאמץ שנבוא לג"ח ולהקל עלינו בקליטה.
בבדיקה שגרתית לנקלטים התגלה לאבא לראשונה, שהיה חולה בשחפת.
מוסדות הקיבוץ ביקשוהו לחפש מקום אחר. אבא "יצא בגפו" לגליל לאחותו השניה שהיתה כבר בארץ, עבר תלאות והשפלות כשומר ועובד שכיר בבריכות הדגים של "משק שוורץ" שבגליל.
אבא חוזר לקיבוץ, עובד בגן הירק יחד עם גיסו בומבה ומעט, במחסן הנשק של הקיבוץ.
לאפרת אמר, במסגרת עבודת "שורשיםי׳, שאת כל שנותיו בחו"ל אינו מחשיב, וחייו התחילו רק עם עלייתו ארצה.
לא קל היה לדובב אוחו על עברו.
עם בואו ארצה, שקד אבא על לימוד השפה העברית, ותוך תקופה קצרה יחסית שלט בכל רזי השפה.
בינואר 947 נפטר בחטף מיכאל אחי, והבן הצעיר במשפחה, בטרם מלאו לו שלוש שנים.
הכאב על כך לא פג מעולם, ובמשך שנים רבות היה מלווה ברגשי אשם ועצבות רבה.
בנובמבר 1947 אבא נוסע לבקר את אחותו צילי (שפונתה מהגליל) בירושלים ו"נתקע" במצור במשך שמונה חודשים, לתקופה סוערת ביותר, מלווה שמחות (הצבעה באו"ם על הקמת המדינה, הכרזת העצמאות לאחר חצי שנה, שיירות שמגיעות למרות המצור), ועצב רב (הרוגים, פגזים "מטווח אפס", תופעות של שוד וביזה לצד מחסור וקיצוב מוצדק וכישלונות צבאיים).
ביולי 1948 אבא חוזר הביתה.
לתקופת מה אבא נכנס להנהלת חשבונות ולאחר מכן עובר לגת, שם מתמיד למעלה מ-30 שנה, רוב הזמן כאחראי משלוחים ליצוא.
לעיתים רחוקות נבחר אבא לועדה כלשהי, דומני שהיה בועדת קליטה. אם מסיבות היותו חדש בקיבוץ ובעיקר בשל שמרנות בבחירה, ויותר מאוחר התמסרותו לעבודה.
פרישתו מחיי חברה פעילים הותירה בידו זמן רב לתחביבים. בשיחה עם חנן שפע (לעלון), אבא אומר: "קראתי פעם ספר של פויכטוונגר "הצלחה", הסופר בודק מהו טעם החיים ומגיע למסקנה, שטעמם מורכב מדברים קטנים, בינוניים וגדולים. סך כולם קובע אם החיים היו טובים. מטבלת שוקולד דרך ספר טוב, מוסיקה, ידידות ואהבה, אידיאה ועד להצלחה....
...אבל גם אצלי השאיפה להתמודד עם אתגרים ולהצליח היא מאוד דומיננטית, ממנה נובעת אהבתי למשחקי מתח כשחקן פעיל (מתאגרף בצעירותי, שחמט, ברידג'), וכצופה בספורט הייצוגי.
הספורט היה הובי כשהייתי צעיר, עכשיו הוא רק תחום התעניינות המתחרה עם הפוליטיקה, קריאת ספרים, ברידג׳, שחמט, תשבצים ועוד. אין לי בעיה עם זמן חופשי... אני אוהד מושבע של משחק הברידג' הדורש ידע רב והמזל כמעט לא ממלא תפקיד. ע"י שינוי קל של החוקים הפכתי אותו למתאים לשחקן אחד, או שומר על המתח והדרמה שבו. אני חושב שהייתי ממציא המשחקים מספר 1 בעולם ליחידים, לזוגות ולקבוצות. חלק מהם שיחקתי עם חנוך ודורון.
באותה שיחה אבא אומר: "השחמט פשוט מתאים לאופי שלי. זה לא עניין של שכל דווקא. צריכים זיכרון, דמיון, ידע, יכולת מתמטית ונטייה לחשיבה מופשטת...
השח יכול כמו כל ענף ספורט אחר, לחנך להתנהגות הוגנת. לא קל להפסיד בצורה מכובדת, וגם קשה לנצח בצורה מאופקת. יש לי עצה לאנשים שאינם משחקים: אף פעם אל תשאלו את השחקנים מי ניצח. השאלה הנכונה היא: היה לכם משחק יפה? כך מקלים על הזוכה והמפסיד."
אבא מראה לחנן את "שחמט המחשב" שקנה (יותר מאוחר קנה מחשב ברמה גבוהה יותר), המאפשר התמודדות ברמות שונות.
ומסיים חנן:.. "הלוואי עלינו פעילות פנאי כה אינטנסיבית, כל כך יוצרת ומעמיקה כמו זו של יהודה. הלוואי עלינו...".
בקטעים ספורים אלו מתוך ראיון ארוך על השחמט ושוליו באים לביטוי תמצית תכונות ואהבות בולטות של אבא.
בנובמבר 1964 אבא יוצא לסמינר רעיוני בבית ברל ללסמינר רעיוני בבית ברל למשך שלושה חודשים.
לפי דברי משתתפים באותו קורס, אבא ממש פרח בקורס. למרות שהיה המבוגר בחבורה מצא שפה משותפת עם הצעירים.
כאחד שלא חי על נוסטלגיה ותמיד חי על ההווה וחשב על העתיד, מצא הרבה משותף עם צעירים בני הדור השני.
משפחת מיכאלי על הדשא בשבועות 1970
בשנות עבודתו האחרונות, עד לפני כשנה, נרתם לרישום עבודה, קבע דפוסים ו"לחם" עם כל המזלזלים ברישום וכך חסך, או יותר נכון מאן לוותר על שקל הכנסה בגין עבודה (גת,"חוף הכרמל", תק"ם, משג"ב וכדו').
בתוקף עבודתו זו היה לו מגע רב יותר עם חברים בני גיל שונים ולא מעט פגשוהו כאדם, ולא רק כשם ברשימת הטלפונים...
לאבא שב ונתגלה הקיבוץ מזוויות חדשות, אנושיות יותר. השקפתו הבסיסית לגבי חשיבות העבודה כערך, וכמקור עיקרי לפרנסה מצאה ביטוייה הפעם לא רק כעובד אלא כעוקב ומסכם. כמעט בכפייתיות דאג לשלוח למוסדות השונים סיכום עבודה של חברינו מיד בתום החודש, כדי שנקבל את המגיע לנו. המשוואה עבודה-כסף רוממה את רוחו בכל פעם שזכה לממשה או לתקן עיוותים.
באחת ההזדמנויות כתב, אמר: "... גם אני לא מאמין בשום דבר, אפילו לא בציונות, אפילו לא במפלגת העבודה. את הראשונה אני בודק כעת מחדש. את השנייה עזבתי, בתקווה שיום אחד אוכל לחזור אליה". אבא היה ספקן גדול.
שום נושא לא זכה לאישור לפני שבדק אותו מכל צדדיו. לגבי שאלה אחת איני זוכר שהתלבט - החיים בקיבוץ. למרות שהיה אינדבידואליסט, ומתנגד לכל צורה של כפיה או כבלים מגבילי חופש. שאלת השילומים שהורי מקבלים ומסירתם לקיבוץ באופן מלא היתה מובנת מאליה, ללא התניה או היסוס, וגם כשעירית התלבטה על דרכה, אבא הסביר לה שכסף זה מיועד במלואו לקיבוץ וכלכלתו.
אכזבתו מהציונות וממפלגת העבודה נבעה בראש ובראשונה מהסיפוח של הגדה וכיבוש העבודה ע"י ערבים. מאמצים של עשרות שנים לבניית חברה חדשה עם ערכים חדשים במדינת ישראל היו כלא היו.
דמות הישראלי המכוער צפה ועלתה.
ההתייחסות או יותר נכון כניעה לסחטנות הדתיים קוממה אותו והציגה סימני שאלה רבים אם זו המדינה שעליה חלם.
גולת הכותרת של אבא היתה בעשייה האפורה. במשך כ־30 שנה עבד בגת במחלקת המשלוחים. בתחילה עסק גם במשכורת לשכירים. לא קל היה לעבוד עם אבא.
הוא דרש הרבה מאוד מעצמו ומהסובבים אותו. שנא בזבוז זמן ושיחות רכיל בעבודה.
אבא עבד כמעט כל שבת וגם בימי עבודתו באמצע השבוע התארכו מעבר לשמונה שעות כדי לכסות את תחומי אחריותו. היצוא גדל משנה לשנה וכל הטיפול, החל בתכנית הייצור וכלה בדאגה לאריזה בבטן האניה (בטרם היו מכולות) זכו להשגחה וליווי מסורים ודייקניים ביותר, וכל זאת באופן ידני ללא מיחשוב.
הפרידה מגת היתה קשה. עד ליומו האחרון כמעט ביקש לקבל את סיכומי קבלת הפרי, ומשלוחי ייצוא בהשוואה לשנים קודמות, וכל סטטיסטיקה עניינה אותו.
אבא התעניין מאוד בספורט. כל שבת היתה חגיגה בשבילו. הבי. בי. סי במקביל לשירים ושערים, במתכונת קצת שונה, דיווח בהרחבה על הליגה האנגלית.
כאוהד מושבע של ליברפול (מאז ימינו באנגליה) רווה נחת מהישגיה.
כדורסל ייצוגי ואתלטיקה ריתקוהו, ובשנים האחרונות הכדורסל "מעולם אחר" ופוטבול אמריקאי הרחיבו את יריעת התעניינותו.
קשה לדרג את פעילות הפנאי שלו, אך קריאת ספרים תפסה מקום מאוד מרכזי בסדר יומו, ולא פעם קינאתי בו על יכולתו להתנתק מהכל ולשקוע בקריאת ספר טוב. השכלתו של אבא היתה רחבה אף על פי שלימודיו הופסקו, בנסיבות אותם ימים, בתום עשר שנים, על אף היותו תלמיד מצטיין, בעיקר במקצועות הריאליים.
כמו רבים מבני דורם, אבא ואמא חיו בצניעות מפליגה, נטולה גינונים וקיטורים. המותרות היחידים היו קניית שחמט מחשב. מאום לא חסר היה להם וקניית מתנה ליום הולדת היתה ממש מבצע.
היה משהו מאיים, כמעט מפחיד בחתירתו לאמת, בעצמאותו המחשבתית, בדרישותיו לשיחה נטולת פוזות ופטפוטים. חוסר סבלנותו היה בעוכריו. לא מעט ידידים פוטנציאלים החמיץ עקב כך. גם הקרובים לו ביותר לא נמלטו משבט ביקורתו. וגם אם מתוך נימוס לא קטע, הבעת פניו ה"סובלת", לא הותירה סימני שאלה. בשנים האחרונות התרכך קצת ונפתח יותר.
הגורל המר המשיך לרדוף אותנו. בתחילה מחלתה האנושה של דורון ומותה בשיא פריחתה, והשנה - מותו של אמנון הנכד הבכור. אבא לא חשף את כאביו וסבלותיו, לא פיזיים ולא נפשיים. ייחס חשיבות מועטה לכאבים הפיזיים.
הקטע הקשה עבורו בבית החולים היה חוסר יכולתו לדבר ושלילת החופש שהיה ערך מקודש עבורו.
אבא לא היה דמות פטריארכלית. שנים רבות הסתגר והתבצר בעבודתו ובחדרו, אך השפעתו עלינו היתה רבה. פעמים רבות אני מוצא עצמי מודד,"שוקל" ומתנהג לפי אמות מידה שהיו מקובלות בבית.
לעידית אמר לפני כשנה (במסגרת עבודת שורשים) בתשובה לשאלה - למה חינכת את ילדיך?:
"ללמוד לחשוב, לא להאמין בשום דבר לבן־שחור. להתייחס בספק. וע"י כך לחשוב ולבדוק לעומק. הספק הוא בסיסו של המדע, מחייב בדיקות, ניסיונות ובחינות חוזרים ונשנים עד שמתקבלת ההוכחה. הספק הוא אבי הסובלנות.
לא צריך ללמוד רק איך להתבטא אלא גם להקשיב, להתלבט, ולחשוב."
וזו הצוואה הרוחנית שהשאיר לנו....
חנוך מיכאלי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!