פרי (אפרים) ברונר
- כ"ד תשרי תשמ"ט
01/07/1913 - 05/10/1988
ממה אנחנו נפרדים כאן, כאשר אנחנו טומנים בעפר את פרי ברונר.
אנחנו נפרדים מן המהויות החיצוניות. מן האיש הגדול הזה, כשהוא יורד בכבדות ממושב-הנהג במכונית עם הסמל של הוטרינרים; מן המקל התומך; מן העגלה נושאת-המגש בחדר-האוכל; מן הכורסא הנצחית, בבית, והדום הרגל שהיתה, בעצם, שותף נוסף, יקר ומיסר, שנים כל כך ארוכות.
אנחנו נפרדים גם ממהויות פנימיות יותר. מן ה״סרווס״ הבלתי-נמנע, מן החיוך הברונרי שאין לו תקנה, מזקיפות קומה שלא שחה גם בגבור כוח הכובד וכוח הכאב וכוח המסרבים לתת כוח.
מכל אלה אנו נפרדים, באשר כל אלה קשורה חיותם בחיי-הגוף, ובאשר אנו טומנים בעפר הארץ את הגוף, אנו טומנים בו גם אותם.
זה דין אנוש.
זה צו העולם.
אך ישנם דברים שאין הכרח להיפרד מהם. לא כעת; לא מחר; אף פעם.
מה שלא נראה עוד בעין-הבשר, נותר בנו, מביט בנו בעין-הזכרון.
איש איש מאיתנו, ברוחב שנותיו ועומק היכרותו, יזכור את פרי החלוץ, הקבוצניק, הבעל, האב, הסב, הרופא, החבר, המארח, המשוחח, המשחק, המתבדח.
ומתוך הזיכרונות הללו, המשותפים והנפרדים, תעלה המהות הפנימית ביותר, שזכרונה לא יהפוך עבר אלא תהיה בו משום הישארות-הנפש, הנפש אשר מי שהכירה-לאמיתה לא יאבה להיפרד ממנה עד שתגיע שעתו שלו להיפרד מן העולם. ואודות המהות הזו, הפנימית,
אנסה לומר כמה מילים.
פרי בעת חיסון כלבים
המזרק הותיק, שחיסן אין ספור חיות-בית מפני כלבת, אין ספק שהיתה בו גם מחט אחורית, שננעצה אין ספור פעמים בידו של דוקטור ברונר המזריק.
אחרת, איך אפשר לתאר איש, שהיה כה מחוסן מפני סוגים כה רבים של רעה אנושית?
הקנאה, הטינה, צרות העין, מידת התגרנות, רדיפת הכבוד ורדיפת הבצע, שמחה לאיד ורכילות מרושעת שמאחורי הגב - כל אלה וביוצא באלה לא נגעו אף בשולי בגדו.
כושר הסליחה של האיש היה מדהים.
באולימפיאדת הסולחים הוא היה קוטף מדלית זהב. והיה לו, תמיד היה לו, על מה לסלוח ולמי לסלוח.
היו בו עדינות וברזל. העדינות נגעה בזולת - הברזל נשמר היטב בכספת הפנימית, אך אנחנו ידענו שהוא שם.
והצירוף הזה של ברזל ועדינות, היושר, הסבלנות והסובלנות, דמוקרטיות ואליטיזם בכפיפה אחת, יכלו לחשוף את הטוב שבזולת ולעמעם את הרע - מבלי להתכחש לשניהם.
האיש הזה, שבהליכתו היה האיטי מכולם, היתה בו ממהירות ומאיכות האור. ילד וסבא במבוגר אחד, וחיוך אחר נוהג בם.
הוי פרי, בחייך חוקקת חוקים חמורים נגד רגשנות, נגד סף-הזיוף, נגד מלים גבוהות. כשהיית נוכח לא היה צורך במלים גבוהות, אתה היית מספיק גבוה.
עכשיו, כשאנחנו טומנים את גופך בעפר הארץ, לרגע אחד אנחנו מרשים לעצמנו להגביה מלים, להיות רגשניים, להזיל דמעה.
אך אל דאגה. זה יעבור. תיכף נחזור ונזכור אותך כמנהגך -
קצת סרווס, קצת נגיעה, בדיחה לחימום האווירה, משהו טעים לפה והתנצלות ארוכה ארוכה שבסופה הערה אמיצה, חודרת...
ועל כל אלה, ועל כל מה שלא אמרנו, תכסה אהבה
יהי זכר ברוך,
בארי
כבר הכרתי אותם מהבן הראשון
כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" של העיתונאית איריס צילנר.
ביום ראשון 13 באוקטובר 1973, קיבלו אילזה ופרי ברונר את הידיעה על נפילת בנם, אילן. שמונה שנים קודם לכן מת בנם הבכור, איתמר, במהלך אימון צבאי. אחיו הצעיר, אילן ברונר, קצין בשריון, נפצע בבטנו ביום הראשון של המלחמה, ולמחרת מת על שולחן הניתוחים.
במאי 74, שודרה ברדיו המערב גרמני תכנית על בניה של אילזה ברונר. וכך תיארה את אותו בוקר ב-13 באוקטובר, "שמונה ימים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כאשר אחרי שבוע, כשלא קיבלנו כל ידיעה... פרי, בעלי ישב פה כמו מאובן ואני הרגשתי, יש אסון. ולא רציתי להתגרות בגורל, בגלל המקרה עם בננו הבכור. הלכתי עוד בבוקר לדואר, שאלתי - אולי יש טלפון? לא. שום דבר. עבדתי במטבח, ופתאום קורא לי מישהו, שאבוא למזכירות, וחשבתי, אח! תודה לאל! עכשו יש טלפון. אני באה לשם, והנה, אני כבר הכרתי אותם מהבן הראשון. שלושה אנשים ...יי
בשבוע הראשון של המלחמה כתבה אילזה גלויה לבנה, אילן: ״אהובי לני, שלום רב. קשה מאוד בלי אף סימן חיים ממך. כואבת לי הבטן מרוב געגועים. טוב שעסוקים מאוד בלי הבחורים״. ועל מה שעברה כעבור ימים אחדים, כשנקראה למזכירות הקבוץ, היא כותבת בחוברת שיצאה לזכרו של אילן: "לא, לא, אנ י שומעת את עצמי זועקת: לא אילני, עומדים מבשרי המוות במדים: האחות. המזכיר, דוממים. ניצוץ בלב - כמו אז: מהר הביתה. מולי – פרי שטוף דמעות, יופי, אילן, יושבים צמודים, מאובנים, ובמרחק אותן הדמויות, שעוד לא תפשתי מה טיבן – מבשרים מות איתמר".
״ועכשו, אחרי שרצתי בתקווה, לשמוע קולו בטלפון – "חן חן, אל תדאגו׳ - נדם, לא אשמע עוד, לא יעירו אותי בלילה, לא יחזרו רגעי האושר, קולו - הכל בסדר, ותשלחו, חכו, אבוא - חן חן. איך נחיה בלי ציפייה? אין לחיות בלי זה?"
אילן היה מוסיקאי מוכשר. מגיל 12 ניגן בחליל. בחדרה הקטן בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הקימה אילזה אמו ספריה מוסיקאלית לזכרו. מדפים עד התקרה, עמוסים תקליטים, תקליטורים, וקלטות. את רובם רכשה בעצמה – בכספי הגמלאות ממשרד הביטחון . דברים מיוחדים, למשל כמו מוסיקה הודית, שבאחרונה יש לה ביקוש כמוסיקת רקע למדיטציה, שולחים לה חברים וקרובים שנוסעים בעולם. בספרייה משתמשים בעיקר חברי קיבוצים. כשנחוץ, אילזה מעבירה את היצירה מתקליט לקלטת, באמצעות מכשיר ההקלטה הביתי שלה. באים לספרייה שלה חברי קבוצים שזקוקים למוסיקת רקע להצגות ולסרטים, באות מטפלות בתנועה שצריכות מוסיקה לעבודה הטיפולית, באים בני נוער שמחפשים משהו ששמעו באחרונה ברדיו . ג׳ז ורוק כבד זה עיקר מה שהולך עכשיו, אומרת אילזה. היא עצמה מעדיפה ג׳ז שחור ומוסיקה קלאסית.
בחדר פינת הנצחה קטנה: שני תצלומים נפרדים של הבנים, איתמר ואילן. בפינה אחרת קופסה גדולה של צעצועים. כשהורים מלווים בילדים באים לשאול קסטות, אומרת אילזה, הקטנים משחקים. הבית מתמלא קולות עליזים, שמחים.
בכיתה של אילן היו עוד נגנים, בצ׳לו, בכינור. באים להקליט מוסיקה בספרייה שלה, הם מספרים לאמו איך זה היה, לנגן יחד אתו. בחוברת לזכרו מספרת ידידה על אילן המוסיקאי, "היתה לך התפתחות קלסית בענייני טעם ומוסיקה. נפתחת לאט כמו פרח. בהתחלה אהבת רק את טלמן ווילדי. אחר כך גילית פתאום את הקונצרטים לכינור ואת הסימפוניות מן התקופה הרומנטית. באותה תקופה שמעת את אורל ניקולה מנגן חליל בגבעת חיים. הטעם שלך התעדן והתבגר מאז הקונצרט ההוא... מגירת התקליטים התחילה להתמלא ביצירות קלסיות ורומנטיות". "אחרי הביקור של פול טורלייה קיבלת דחיפה מוסיקלית נוספת והתחלת להעריץ צ׳לו. ׳תקשיבי! תקשיבי!׳ היית אומר בעצימת עיניים והרמת הראש כלפי מעלה, עם אצבע מצורפת לאגודל שהראה: "משהו דליקטס!".
בחופשתו האחרונה, בראש השנה, הקשיב אילן לאורטוריה ״בריאת העולם״ של היידן. אילזה תירגמה בשבילו את הטקסט הגרמני: ״הקשבנו יחד למוסיקה, ואני תרגמתי לו את האריות. הוא רצה לדעת בדיוק מתי בא ה"ויהי אור". המוסיקה נותנת לזה ביטוי חזק, והוא מוכרח לדעת מתי זה קורה, הוא אמר".
אחר כך, בערב האחרון בבית, השתכר בפעם הראשונה בחייו. חבריו השקו אותו ביין ובג'ין. למחרת איחר לקום. שכנה סיפרה להם שראתה אותו יוצא בבהילות מחדרו בקיבוץ לטרמפיאדה, בשעה שמונה במקום בחמש.
היתה המלצה שאילן יצטרף לתזמורת צה״ל. ההורים, שב-65, איבדו את בנם הבכור, העדיפו את האפשרות הזאת. הם התנגדו להליכתו לחיל קרבי, התחננו שלא יעשה להם את זה, התעקשו לא לחתום.
אילן היה בן 13 כשאחיו, איתמר, חייל בטירונות, התמוטט לילה אחד במהלך תרגיל. איתמר הספיק להגיע למרפאה, תוך שהוא ממלמל "איזו בושה... איזו בושה..."
ותוך דקות ספורות מת. אמרו שזה קרה כתוצאה מהתייבשות.
סברה אחרת היתה שכנראה לקה בווירוס, כנראה צהבת. חברים שלו מהקבוץ, שלפני הגיוס עבדו איתו בקטיף, חלו, וייתכן שנדבק.
ארבעה ילדים היו לאילזה ברונר: בת אחת ושלושה בנים. היא נולדה בנמסלאו, עיירה קטנה בקרבת ברסלאו שבגרמניה. את נעוריה בלתה בקלן, בחוגי הבוהמה, רחוקה לחלוטין מיהדות. אבל ב-33, בעת הפגנה אלימה כנגד יהודים, החליטה לעלות לארץ ישראל. היא הצטרפה לתנועת ״החלוץ״ והפליגה באניה הלגלית האחרונה שהגיעה לחופי הארץ. סרטיפיקט אחד אפשר לשני אנשים לעלות לארץ, בתנאי שהם זוג נשוי .
אילזה, כמו נשים יהודיות אחרות, התחתנה אפוא בנישואים פיקטיוויים.
היא חיה עם בעלה הראשון שלוש שנים בקבוץ ״שער הנגב״, שאליו הגיעה כחברת ה״חלוץ״. מאותם נישואים נולדה בתה הבכורה. התינוקת סבלה מפיגור מוחי, ועם אמהות אחרות הקימה אז אילזה בשער הנגב מוסד לטיפול בילדים פגועי מוח, שהיה, לדבריה, הראשון מסוגו בארץ. "אספנו מהקיבוצים את כל הילדים האלה ועבדנו אתם, אני ופסיכולוגית שניהלה את המוסד. אבל כעבור זמן קצר היינו מוכרחים לעזוב את המקום, כי לא היו מים לגידולים חקלאיים. את המוסד לא יכולנו להעביר אתנו. אנחנו עלינו לגליל, לכפר סאלד, והילדים הועברו להרצליה".
בתה של אילזה מתגוררת כיום במוסד לקשישים הסובלים מפיגור שכלי, ליד קבוץ געש. "טוב לה שם", אומרת אילזה, "ואני נוסעת לבקר אותה בקביעות״.
את בעלה השני, אפרים (פרי) ברונר, הכירה אחרי המעבר לכפר סאלד. פרי עלה לארץ ב-1940. הוא נולד וגדל בסלובקיה, ולמד באוניברסיטה מקצוע לא שגרתי בקרב היהודים באירופה - וטרינריה. זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו פלשו הגרמנים לסלובקיה, ופרי הצליח להמלט ברגע האחרון, אחרי שאביו ואמו כבר נשלחו לאושוויץ.
ב-47, נולד בנם איתמר. "היו לו פחדים רבים, כילד״, סיפרה אילזה בתכנית הרדיו, שהכין הרדיו המערב גרמני. ״גם כשהיה כבר בבית ספר אמר פעם שאינו רוצה להיות חייל. זה היה אחד הפחדים שלו: ראשית שלא יצטרך להרוג, וגם שלא ייהרג. כשהגענו לגבעת חיים הוא בכה בלילות, פחד מהסופות והרעמים. וכאשר למד תנ״ך בבית הספר, הוא שאל אם אפשר שיבוא עוד מבול לעולם״.
כעבור שנה, בזמן מלחמת השחרור, נולד יוסף (יופי) וב-52, נולד אילן. כשאילן היה בן שנה, התרחש הפילוג, ומשפחת ברונר עברה לגבעת חיים איחוד. "אני בכלל לא הייתי מפלגתית״, משחזרת אילזה, "אבל היינו מוכרחים לעזוב. אני הייתי קשורה לנוף בגליל. עד היום יש לי געגועים". אבל באותה תכנית רדיו הוסיף פרי: "היו לנו כאן 18 שנים יפות. עד שפגעה בנו הפצצה".
בחוברת לזכרו של אילן, תצלום: על הדשא בקבוץ, שלושה ילדים על שמיכה מחייכים למצלמה: איתמר ויופי וחתול, ואילן הקטן מציץ ביניהם. פרי, באותה תכנית רדיו: "אני עוד לא תופס. שני בנים... אני מדבר עליהם כאילו הם עדיין חיים. הם עדיין חיים אתי".
מיד אחרי עלייתו ארצה, כשהחליט להצטרף לקבוץ, נשלח לעבוד בשפניה בגבעת השלושה. השפנים חלו והוא נדבק. מחלתו החמירה, ופגעה קשה בעצם רגלו. פרי נשאר נכה לצמיתות, וסבל כל השנים כאבים עזים. אבל הוא עבד כווטרינר עד יומו האחרון באוקטובר 88, בדיוק 15 שנה אחרי נפילת בנו אילן.
אפרים ברונר
כך סופר לאיתמר הנכד (במסגרת עבודת שורשים) מרץ 1988
שמי אפרים ברונר.
נולדתי בזמן מלחמת עולם הראשונה בשנת 1913 בכפר קטן בסלובקיה. היינו משפחה אחת של יהודים בכפר. הקהילה היהודית הקרובה ביותר הייתה במרחק 6 ק"מ ולשם הלכנו לבית הכנסת. בבית אימא שמרה על כשרות.
בשנת 1918 הכריזו על מדינה חדשה ואני התחלתי ללכת לכיתה א'. הלימודים היו בשפה סלובקית למרות שקודם היו בגרמנית. עד כיתה ג' למדתי עם נוצרים קתולים, אך בשנה הרביעית עברתי לגור אצל סבתא ושם למדתי בבית ספר יהודי. אחרי שגמרתי את בחינות הבגרות הלכתי ללמוד באוניברסיטה רפואה וטרינרית, כי תמיד אהבתי לטפל בבעלי חיים.
בדיוק כשגמרתי ללמוד פרצה מלחמת העולם השנייה. כשגברה האנטישמיות והתחילו מחנות ריכוז, אני ואחותי לילי הצלחנו לעלות באוניית מעפילים לפלשתינה, זה היה בשנת 1940.
כשהגענו ארצה הכניסו אותנו למחנות מעפילים. אחותי הייתה בעתלית ואותי, מחוסר מקום, למחנה צבאי סרפין. במחנה המעפילים באו מהסוכנות לברר מי אנחנו. אני לא השתייכתי בצ'כיה לשום תנועה ציונית ולא ידעתי על אורח החיים בארץ. בין המבקרים היו גם חברים מקיבוץ שעשו תעמולה לחיי קיבוץ. בעיניי זה מצא חן ונשלחתי לקיבוץ גבעת השלושה. שם לא הייתה לי הצלחה גדולה, סידרו אותי לעבוד בגידול שפנים וזאת הייתה עבודה קשה מאוד. השפנים חלו במחלה ובזמן שטפלתי בהם חליתי גם כן באותה מחלה. 6 שנים הייתי חולה עד שהרופא שטיפל בי מגבעת השלושה הצליח להשיג לי פניצילין וכך הבראתי לאט לאט והיה לי יותר טוב.
באותה תקופה הכרתי את אילזה שהייתה חברת קיבוץ כפר סולד. אנחנו החלטנו להקים משפחה. עברתי לגור לכפר סולד ושם נולדו לי שלושת ילדי (הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים).
בכפר סולד התחלתי לעבוד ברפת עד לשנת 1952 כשהיה הפילוג בקיבוץ המאוחד. אז עברנו עם מחצית החברים לקיבוץ גבעת חיים איחוד – והקמנו קיבוץ חדש.
המשכתי לעבוד ברפת עד 1960. כשהיה מחסור בוטרינרים במועצות בקשו ממני לעבוד בתור וטרינר רשותי במועצות. זה היה מלווה בקשיים רבים ובלחץ חברתי גדול מצד הקיבוץ ובכל זאת עד היום אני עובד בעבודה זאת למרות שיצאתי כבר לפנסיה.
בשנת 1980 זכיתי בפרס ע"ש קרני על עבודתי כוטרינר.
בשנים שאני חי בגבעת חיים קרה לי אסון גדול – שני בני נפלו. איתמר נפל במילוי תפקידו בגיל 18, ואחיו הקטן אילן נפל ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים.
עכשיו שאני זקן אני מבקש שיהיה לי כוח להמשיך לעבוד.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!