חסר רכיב

אורית ורפל

אורית ורפל
- י' כסלו תשמ"ט
28/03/1961 - 19/11/1988


כואב, כל-כך כואב ובוכה בפנים...
הלב מסרב להאמין ששוב לא נראה אותך אורית שלנו - שהלכת מאתנו למנוחת נצח - שחייך הצעירים התוססים נפסקו ואת, עוד לא מלאו לך 27 שנים.



בתוכנו צמחת וגדלת והיית לנערה פורחת-חיננית, חרוצה, פעלתנית מלאת נכונות לתרום ולפעול. כאשר קיבלת על עצמך להתמודד עם התפקיד הקשה של סידור העבודה, השתאנו לגלות את תושייתך הרבה וכושר האירגון המיוחד שלך באחריות והרבה תנופה ניהלת את העניינים כאחת ותיקה ומנוסה בתפקיד סבוך זה...

בראשית חייך הבוגרים, בא לפתע הכורת. מהאופל הגיח ובאכזריות חסרת רחמים קטע את נתיב חייך הצעירים, ועשרה חודשים התענית במאבקך הנואש עם מר הגורל. יחד עם הוריך המסורים-האוהבים, ניסינו כל שאפשר להבריאך - ונוצחנו. עייפה ומותשת הלכת מאיתנו למנוחת עולמים ונשארנו
המומים, כואבים ומובסים. לא נותר לבקש שתהיה מנוחתך שלמה...

בלה, אלי, דליה ואליעזר, בני משפחה יקרים. אתכם אנחנו בכאבכם הנורא בהילקח מכם בתכם האהובה-היחידה אורית. עשיתם כל שניתן באהבה בגבורה ובמסירות אין גבול.

את האור של אורית נשמור בתוכנו לזיכרון.
יחד איתכם אנחנו בוכים בפנים.

יהי זכרה ברוך
לאה הישראלי



אורית וורפל. 
אורית נולדה ב-28.3.1961, לאחר שנים רבות של ציפייה לבת. לידתה של אורית הייתה, מבחינות רבות כמו לידה ראשונה. יום שלם ארכה הלידה, וכשיצאה לאוויר העולם תינוקת יפיפייה, שחורת שיער היה לנו אור בעיניים. מכאן השם שנתנו לה, אורית. 
בשל מגפת הפוליו שהייתה אז בארץ, לא הועברה אורית מיד לבית תינוקות. שבועיים הייתה איתנו בבית, כשמרים פרינץ משמשת לה מטפלת פרטית, מדברת אליה בגרמנית. לאחר מכן, משהועברה לבית-התינוקות, מצאנו את עצמינו, ההורים, בחברת הורים צעירים מאיתנו ומבוגרים כמונו, באווירה טובה ונעימה. 
תמנע הייתה זו שהעבירה את אורית מן הפעוטון לגן. באותה תקופה נפטרה אחותה של בלה, ושני ילדיה נקלטו אצלנו. שני הילדים היו כאחים לאורית. משנאלצנו לעזוב, לאחר שלוש שנים, הייתה הפרידה קשה לה מאוד. באותה תקופה נהנתה אורית מקרבתו של אחיה, אליעזר, הבוגר ממנה ב-14 שנים. אליעזר היה לה יותר מאח. הוא פרש עליה חסותו. 
כבר שלמדה בכיתות היסוד, התרשמו מחנכיה מתכונותיה הטובות עליהן עמדו לימים כל מי שהכירוה – אחראית, מעורבת, חברותית, מסורה, מצפונית, חרוצה ותובעת מעצמה ללא גבול. 
מאותה תקופה אנחנו זוכרים את הרגעים היפים: את אהבתה לטיולים, לפרחים, לים, את איסוף הפטריות בחורשות וחדוות הבישול, את הבית המלא בחבריה וחברותיה של אורית. מעולם לא דאגנו, כשהייה עלינו לנסוע מן הקיבוץ, שכן מעולם לא חסרו משפחות מתנדבות לארח אותה אצלן. 
כשסיימה אורית ביה"ס היסודי, עברה, יחד עם כל בני כיתתה, לביה"ס במעגן-מיכאל. מטבע הדברים, לא את כל סודותיה חלקה איתנו אז, אבל ידענו על לבטיה בנושאי הלימודים, בחינות הבגרות, אהבות נעורים ותמיד היינו שקטים, ידענו שאפשר לסמוך עליה ולבטוח בה. 
כשהתגייסה לצה"ל, הוצע לה לשרת כמורה. היא עברה השתלמויות וכמה חודשים אומנם שירתה כמורת חיילים. בהמשך, ניווטה את המסלול לתחום שהלם אותה עוד יותר, והייתה לרספי"ת בפלוגת מחנה החינוך "מרקוס" – תפקיד זה מילא אותה עניין וסיפוק והיא מצתה בו את כישוריה ומצאה בו קשרים יפים עם פקודיה. 
משהשתחררה מן הצבא, חזרה אל הקיבוץ, וכתמיד מלאת מרץ ופעלתנות – זמן מה עבדה במכבסה, ולאחר זמן מה קבלה על עצמה את האחריות על בית וינה. גם לאחר שעות העבודה, לא נחה לרגע. היא נתנה יד בפעילות החברתית והתרבותית וכשאורית לוקחת על עצמה אחראיות, ידעו כולם, אפשר להסיר דאגה מלב. הכל יכול להיות פרפקט – היא, פשוט לא יכולה אחרת. 
שנתיים הייתה בקיבוץ, ואז יצאה עם חברה דוד לחו"ל – לאחר טיול ארוך מצאה בניו-יורק עבודה בייצור תכשיטים ובאפיית מצות שמורות. שנה הם שהו בארה"ב וכשהתברר לה שדוד רואה שם את עתידו, נפרדה ממנו וחזרה ארצה לבדה. 
כאן נכנסה לעזור בבישול ובהמשך נבחרה להיות סדרנית עבודה. בתפקיד זה באו לביטוי תכונותיה המוכרות, יותר מתמיד : מסירות, כושר ארגון, תביעה בלתי פוסקת מעצמה, אי נכונות לפשרה. כשמסיימת אורית את תפקידה כסדרנית עבודה, היא נוטלת על עצמה את סידור תורנויות החברים משני הקיבוצים ב"גת". היא לא רק הבטיחה בצורה מושלמת את איוש כל התפקידים במפעל, אלא יורדת לשם מדי ערב, כדי לוודא במו עיניה, שאיש לא נעדר ושהעבודה מתנהלת כסדרה. 
ואז מתגלים באורית רמזים ראשונים של מחלה לא מזוהה. היא מתקשה לשלוט בגופה. אורית מתחילה סדרת בדיקות, ובו זמנית עובדת ב"גרנות" במסירות כשהקשיים מתחילים לתת ביטויים. 
בשלב מתקדם יותר, היא גם מתקשה בריכוז, היא חסרת שקט, היא מרגישה לא טוב, אבל מסרבת להשלים עם המגבלות. 
לא נשכח את היום בו נקבעה הדיאגנוזה הנוראה. ב-29.11.1987 התברר לה ולנו כי היא סובלת מגידול במוחה. כדי של להעיק עלינו ועל סביבתה, בחרה לשחק את תפקיד האופטימיסטית, הבטוחה בהחלמתה. שמרה על הומור, והמשיכה לגלות עניין בחיי הקיבוץ ובאנשיו ודחתה רחמים. רק לקרובים-קרובים, ברגעי חולשה, אמרה, כי-כך, במצבה, אינה רוצה להמשיך לחיות. 
אני זוכרת אותה שרה להנאתה שירים ישנים שאהבה, עד ימיה האחרונים. במיוחד את שירו של אריק אינשטיין, "יושב על הגדר רגל פה, רגל שם". גם אני, אמא של אורית, מרגישה כך מאז מותה, יושבת על הגדר, רגל אחת בעולם הזה ורגל אחת בעולם הבא... 
אמא ואבא. 

נפגשתי עם אורית בפעם הראשונה כשהייתה תינוקת. חזרתי מהצבא ונשארתי בפעוטון עם חמישה זאטוטים עד שהעברתי אותם לגן. אני זוכרת מהתקופה הזאת את אורית עם פרצוף עגול, פנים שחומות, לחיים ורודות תמיד ועיניים כחולות, פרצוף של ילדה קטנה ומקסימה ומתוקה. 
כשהייתי מזכירה, לאחרונה, נכנסה אורית להיות סדרנית עבודה. זה היה אחרי התקופה שהיא חזרה מחו"ל ולא יכולתי שלא להעריך אותה על נחישות ההחלטה שלה, והאומץ בהחלטה לחזור לארץ ולהקריב קשר יקר שהיה לה שם, בניסיון לבוא למצוא ולבנות את עצמה בקיבוץ. 
למזכירות היא נכנסה עם הגופייה הנצחית שלה עם מכנסי הג'ינס והרוח השובבה של נערה צעירה בתוך בניין ממוסד ורציני. יחד עם מרכז העבודה שוקה יצרו שם באגף הזה מן חדר סודי. הם חלשו על עניין העבודה בקיבוץ. מיום שהיא נכנסה לשם, כמעט שלא היו דברים שהגיעו לשולחן המזכיר, וזה אומר שהדברים היו מסודרים. מדי פעם הייתי שומעת אותה צועקת ומתרגזת. חשבתי : "עכשיו יש פיצוץ, זה כבר יגיע". ואחרי שעה שהייתי מבררת למה זה לא הגיע, אולי קרה משהו, גם היא וגם שוקה היו צוחקים. הסתבר שפעם ביום היה צריך להגיד לחבר ולהעמיד אותו במקום או להתרגז עליו אחרי שהלך, כדי שאפשר יהיה להמשיך לתפקד בנחת, בארגון ובסדר כפי שעשתה זאת כל היום כולו. 
הערכתי אותה מאוד כשהלכה לעבוד ב"גת" והערכתי אותה עוד יותר על המאמר שכתבה. 
לא הרבה אנשים מוכנים מעל דפי העלון לכתוב דברים שהיו חושבים אותם כלא נכונים ולהתייצב מאחוריהם ולחתום בשמם. בקיבוץ מאורגן כמו גבעת חיים זוהי תעודת אומץ. 
הערכתי אותה מאוד על זה והזדהיתי עם הדברים שהיא כתבה. בין אורית וביני נוצר קשר יפה בזמן שהייתי מזכירה. היא עשתה את הכל כדי להמשיך ולשמור על הקשר וכשהיינו נפגשות, אם בבית חולים או בדרך. היא תמיד הייתה זאת שלא נותנת לי לשאול קודם מה שלומה, אלא קודם הייתה שואלת אותי בניסיונות לגשר על דברים שאבדו – אז מה נשמע בכיתה ? אז מה שלומך ? אז מה את עושה ? – תמיד הראשונה לשאול ולהתעניין. מלאת טוב-לב וחביבות. 
השאירו אותנו בתחושה של החמצה. היא החמיצה את האפשרות לחיות חיים מלאים ושלמים. 
תמנע.        

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב