חסר רכיב

ניקול פולק

ניקול פולק
- י"ב אדר ב תשמ"ט
29/03/1956 - 19/03/1989
ניקול פולק
בת 32 במותה





גם את שמך לא תמיד הגינו כפי שרצית...
לא הספקנו לגעת.
גם לא נתת להיכנס.
כל-כך רצית את המעגל שלך - כולו שלך.
והוא נפרץ,
פתאם את של כולנו.
גם כאביך, העצב והבכי .
פתאם רוצים לדעת יותר.
אין מי שיעצור,
גם אין פותח.
נשארנו עם זיכרון-החוזק, האומץ, הכנות.
עם אהבת אין-קץ לבעל, לקטנה.
נשמור אותך ניקול
בדיוק כפי שהינך.
                                        באהבה.
                                        מירהליה זיו


אל תפסע רכות אל תוך הלילה השקט הזה
זעם, זעם מול דעיכת האור
דילן תומס כתב שורות אלה. ניקול חיה אותך.
ניקול היתה לוחמת. בעולם של פשרות וקונפורמיות - לא היה זה קל.
אנחנו שהכרנו אותה ידענו: היא לא היתה מוכנה לחיות אחרת. היא לקחה אחריות מוחלטת למי שהיא, בין שלאנשים היה נוח עם כך ובין אם לאו.
ניקול מעולם לא נזקקה לתכסיסים. היתה זו נטייתה ליושר גלמי – לא רק בעבודתה, אלא גם ביחסיה עם אנשים - אשר הינחתה אותה תמיד כאדם בעל מעורבות עמוקה; כפי שהיתה.
כמטפלת, כמורה במשגב וגם בכתות המקדמות, כך גם בעבודתה עם המבוגרים בסביום -ניקול טבעה את רישומה. במובן, העדפותיה היו ברורות. היא נהנתה לעבוד עם הצעירים מאד ועם המבוגרים מאד. היא עשתה זאת היטב. היא יזמה כמה פרויקטים חדשים בסביום. לחלק מן הקשישים עזרה לבוא ולהכיר לראשונה את המקום. היא שמרה על קשרים קרובים הן עם הקשישים והן עם הילדים עמם עבדה. ניקול, לראשונה באה לגבעת-חיים עם רוני, לפני ארבע שנים. זה היה בפסח. הם נישאו לאחר שנה. אחרי הריון קשה נולדה ביתם ליאן. היתה זו נקודת מפנה בחייה של ניקול. תקופה שהיה בה יופי רב ונינוחות. תקופה שהכילה כאב רב ואת הידיעה הנחרצת שהיא לא תחיה להיות חלק ממי שאותם אהבה יותר מכל - משפחתה - בעלה ובתה, הוריה ואחותה.
"זעם, זעם מול דעיכת האור." כן, זו היתה ניקול.
היא נלחמה עם כל צעד לאורך הדרך הקשה. נלחמה כנגד רחמים! נלחמה כנגד אובדן תחושת הכבוד! נלחמה כנגד אובדן היכולת להיות עצמאית: ביותר נלחמה כנגד אובדן השפה. היא נאבקה עם כל הברה, חשה בצורך להמשיך להיות בקשר עד לרגע האחרון.
״אל תפסעי רכות אל תוך הלילה השקט הזה, ניקול"
אלה מאיתנו שידעוך ואהבוך - אנו יודעים מה ניסית לומר.
                                                                                   סוזן לב רון.


30 למות ניקול
מול עוצמת פרחי האביב וניחוחו, מותך הצעיר, ניקול, זועק אלינו בכאב אילם. 
בתוך כל היופי שמסביב את כבר לא כאן. הלכת מפה במלוא פריחתך - רעיה
אהובה לרוני ואם צעירה לליאן הקטנה.
איתכם, רוני ובני משפחה קרובים, עומדים אנחנו פה - מול המצבה הדוממת ולא מוצאים מילים לנחמה. גדול הצער וכבד מאד מאד הלב מסרב להשלים עם גזר הדין - גזר הדין אפל ונורא, שקרע אותך באכזריות חסרת רחמים מאוהביך, מבתך הקטנה, מכל היקר לך - מהחיים...
לפני 3 שנים השקנו כוסית לחיים ביום נשואייך, שמחנו אתכם באושרכם המשותף. אהבתך לרוני אישך, הביאה אותו לחיות עמנו בגבעת-חיים. ידענו כל העת, שלא קל לך להסתגל לחיים המורכבים שלנו - שמעשינו ועולמנו זר לך והקושי רב. ליווינו אותך במאמצי ההתאקלמות ומשנולדה ליאן קיווינו שהיא תסייע לך, עם הזמן, להעמיק שורשים במקומך החדש.
האושר שזרח מעיניך אחרי הלידה היה קצר. המחלה שקיננה בתוכך פרצה בחטף וטרפה עולמך. נואשות ובגבורה נלחמת בגורל. כל כך רצית לחיות, לגדל את הילדה, להמשיך לבנות את הקן החם. שנה וחצי של מאבק עקשן נחתם במוות שגאל אותך מיסורים ומצער הדעיכה. לנגד עיננו הלכת והתרחקה הלכת לקראת הסוף המר...
הרבה מכאוב ניבט אלינו מעיניך המתחננות לעוד יום חיים עוד יום שביקשת להיות רואה את ליאן בגידולה...
ניקול - המוות לקח אותך, אבל לא את זכרך, ליאן הקטנה בת השנתיים תמשיך בחיים להזכיר לנו אותך כשאת בוכה וצוחקת שמחה ועצובה.
                                                                                        יהי זכרך ברוך
                                                                                        לאה הישראלי

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב